הכלכלנים המובילים תומכים בפיקטי: "העתיד נראה קודר"
הסערה סביב ספרו של הכלכלן הצרפתי תומס פיקטי, שנחשב לאחד הכלכלנים החשובים בדורנו, נמשכת. רוברט סולו, מחשובי הכלכלנים במאה ה־20, התייצב לצד פיקטי, בעוד בימין האמריקאי מתקשים למצוא תשובה לנתונים הנחרצים שמוצגים בספר
ספרו המדובר של הכלכלן הצרפתי פרופ' תומס פיקטי, "הון במאה ה־21", מככב כבר כשבוע בראש רשימת רבי המכר של אמזון. בחלק מחנויות הספרים בארה"ב אזלו כל העותקים, והוצאת הספרים של אוניברסיטת הרווארד מדווחת על כ־100 אלף עותקים שכבר נמכרו ועוד 100 אלף עותקים בדפוס - נתוני מכירות שלא נראו בהוצאה כבר עשרות שנים, אם בכלל. הדיון בספר רק הולך ומתגבר, הביקורות מהללות, ויש המכתירים אותו בתור הספר הכלכלי החשוב של העשור. "הון במאה ה־21" הפך לתופעה תרבותית עולמית, ופיקטי עצמו היה ל"כוכב רוק כלכלי", לפי חתן הנובל ג'ורג' אקרלוף.
1. לכאורה מדובר בהישג מפתיע לספר עמוס גרפים, בן מאות עמודים, שעוסק בנושאים כמו צמיחה וחלוקת הכנסות. אלא שפיקטי נוגע ישירות בעצב החשוף של תקופתנו ומצליח לספק הסבר גורף, מנומק ומגובה בים של נתונים לתחושת השבר השוררת במערב מאז 2008 – שהשיטה הכלכלית הנוכחית לא מיטיבה עם רוב האנשים. לפי פיקטי, התחושה הזו מוצדקת. החוק הבסיסי של הקפיטליזם, כפי שפיקטי ניסח זאת בראיון נרחב ל"מוסף כלכליסט" בסוף השבוע, הוא כוח רב עוצמה הדוחף לאי־שוויון גדל והולך. העשורים האחרונים, בהם הפער בין העשירים לכל השאר הלך והתרחב, עשויים להיות סימן לבאות, והאשם אינו בשחיתות, במונופולים או בכשל שוק, אלא בשיטה עצמה.
2. הטענה העומדת בלב הסערה העולמית שמחולל פיקטי היא שמצב העניינים הרגיל בכלכלה הקפיטליסטית מוביל לריכוז העושר בידי מעטים. כאן טמונה התגלית הגדולה שלו: הנתונים מראים כי לאורך ההיסטוריה שורר דפוס, שלפיו העושר נוטה בממוצע לגדול מהר יותר מהכלכלה. כתוצאה מכך, בעלי ההון מתעשרים מהר יותר מאלה שהכנסתם מבוססת על עבודה. במונחים כלכליים, הדפוס הוא שהתשואה על ההון גדולה יותר מקצב הצמיחה הכללי. עבור בעלי הון גדול במיוחד, התשואות גדולות עוד יותר, מה שמוביל לריכוזיות עושר גדולה אף יותר.
הניתוח של פיקטי עשוי להישמע מובן מאליו - העשירים מתעשרים. אבל צריך לזכור שהוא עומד בניגוד מוחלט להבטחה שהעושר יחלחל לכל הכיסים, הבטחה שנשמעה מפי קברניטים וכלכלנים כאחד בעשורים האחרונים. בראיון ל"כלכליסט" הוסיף פיקטי לניתוח מכה הגלים הזה אזהרה: "אנחנו עשויים לחזור לרמות אי־שוויון שלא ראינו מאז המאה ה־19, והחשש העיקרי מבחינתי הוא האיום על המוסדות הדמוקרטיים שלנו".
3. הגישה של פיקטי חורגת מהמיינסטרים הכלכלי: כבר 15 שנה שהוא ועמיתיו מקדישים את עיקר מרצם לבניית מאגר אדיר של נתונים היסטוריים על חלוקת ההכנסות והעושר במגוון מדינות. רק כך, הוא טוען, "נוכל לקבל תמונה ברורה של העתיד", ומשגר חיצי ביקורת ארסיים אל עמיתיו הכלכלנים ו"ההתלהבות שלהם ממודלים מתמטיים פשטניים", שהובילה אותם לעיוורון משווע למציאות הכלכלית.
פיקטי. הודף את הביקורת צילום: רויטרס
כל כלכלן שמכבד את עצמו נדרש להביע דעה על פיקטי בשבועות האחרונים. יש המתפעמים מ"מהפכת פיקטי", כפי שהגדיר אותה חתן הנובל פול קרוגמן. אחרים תובעים את עלבונם: פיקטי, הם טוענים, לא מוכיח שהדפוס לפיו התשואה על ההון גדולה מהצמיחה חייב להתקיים. אם כבר, ככל שייצטבר יותר הון, כך יהיה קשה יותר למצוא לו שימושים מועילים, והתשואה עליו צפויה לרדת.
תבוסה לפיקטי? לא כל כך מהר. בשבוע שעבר קבע חתן הנובל רוברט סולו, מענקי הכלכלה של המאה ה־20, כי פיקטי צודק. במאמר רב תהודה אימץ סולו את טענותיו של פיקטי פחות או יותר כלשונן. הוא הביע תמיכה בפרשנות של פיקטי שלפיה "הכלכלה מסוגלת לספוג כמויות גדולות והולכות של הון בלי שהתשואה עליו תרד באופן משמעותי", והוסיף שהמשמעות היא כי "העתיד נראה די קודר למי שלא מחבב אוליגרכיה".
4. באופן לא מאוד מפתיע התגובה שגרר פיקטי מהצד הימני של המפה, ובמיוחד מהמחנה הרפובליקני בארה"ב, היתה נסערת. עבורם, פיקטי הוא מרקסיסט לכל דבר. הביקורת ב"וול סטריט ג'ורנל" הזהירה כי ההצעה של פיקטי למסות את העושר תוביל למציאות המתוארת בספר "חוות החיות" של ג'ורג' אורוול, וה"נשיונל ריוויו" התריע ש"המרקסיזם הרך" של פיקטי עלול להשתלט על השיח הפוליטי בארה"ב. איכשהו נשכחה העובדה שפיקטי עצמו מתנער בנחרצות ממרקס בספרו ואפילו מבקר אותו, שהוא מצהיר על אמונתו בקפיטליזם ומבקר בסלידה את הניסיון הקומוניסטי.
מי שבכל זאת מנסה לספק טיעון מנומק יותר הוא פרופ' טיילר קוואן, אחד הכלכלנים הימניים הבולטים באמריקה, שבעצמו פירסם בשנה שעברה ספר מדובר על אי־השוויון הצפוי לנו בעתיד. קאוון טוען כי אי־השוויון המהותי טמון דווקא בשכר: "הכלכלה המודרנית מתגמלת בנדיבות אנשים עם ידע טכני שיודעים לתכנת, ומצד שני, הגלובליזציה חושפת עובדים בעלי הכשרה נמוכה לתחרות עם סין". במילים אחרות, נכון שיש אי־שוויון, אבל הוא נובע מזה שבכלכלה המודרנית כל אחד מקבל כמה שמגיע לו.
בסופו של דבר, אלה טיעונים מוכרים, שפיקטי אפילו מזכיר בספרו. "הכלכלנים האקדמיים בארה"ב", הוא כותב, נמצאים בעשירון העליון ולעתים בחמישון העליון, והם מאמינים "שהכלכלה מתגמלת כישרון ויכולת באופן נכון ומדויק". בפועל, פיקטי כותב, רוב עליית השכר בעשירון העליון באמריקה הלכה דווקא למאיון העליון, שמורכב בעיקר ממנהלים מקצועיים, שקשה לראות איזה תפוקה יוצאת דופן הפגינו בעשורים האחרונים. וממילא אי־השוויון בעושר קיצוני הרבה יותר, והוא הולך וגדל.
5. לקינוח, יש מי שטוען כי פיקטי כלל לא מראה למה צריך להיות לנו אכפת מאי־שוויון. לכך פיקטי משיב שמציאות שבה גורלך נקבע על פי עושרם של הוריך ושבה בעלי ההון שולטים בפוליטיקה, מנוגדת לרוח הדמוקרטית. אבל יש לו עוד תשובה, חזקה לא פחות: ההיסטוריה מראה שאי־שוויון הוא פשוט מיותר. בתקופות של אי־שוויון קיצוני לא נרשמת צמיחה גבוהה יותר. אי־שוויון אינו המחיר שאנחנו נדרשים לשלם עבור עוד צמיחה, הוא פשוט חסר תועלת. את כל זה, כאמור, פיקטי מגבה בנתונים.
