עלו על עץ גבוה

במאה ה־18 סוחרים עשירים שהתגוררו בעיר מונפלייה בדרום צרפת שכרו אדריכלים מקומיים שיבנו להם בתים אריסטוקרטיים וטירות אלגנטיות בפרברי העיר. הבתים המעוצבים האלו, בסגנון שמכונה פולי (Folie, טירוף), נהפכו לסימן ההיכר של העיר, מיתגו אותה כבמה לחדשנות ארכיטקטונית והפכו אותה למגנט לאדריכלים החשובים בעולם, שמאז הקימו בה שלל מבנים יוצאי דופן.

רק לאחרונה, למשל, ז'אן נובה, אחד האדריכלים החשובים בצרפת וזוכה פרסי וולף ופריצקר היוקרתיים, והאדריכל החשוב פרנסואה פונט תכננו את בית העירייה החדש והקובייתי של מונפלייה. האדריכלית הכוכבת זהה חדיד עיצבה את בניין Pierres Vives, פסי בטון וזכוכית מחורצים ומוארכים שנדמה שרצים קדימה ומאכלסים משרדי ממשלה, ספרייה וארכיון. פירמת האדריכלות הדנית BIG בונה כעת בעיר את מוזיאון הגוף האנושי, במבנה ייחודי של עיגולים עיגולים. המשרד האיטלקי מסימיליאנו פוקסס תכנן את הקולג' לניהול בתי מלון - מבנה חדשני מחופה משולשי אלומיניום, שחלקם הוחלפו בזכוכית ומשמשים כחלונות. והעיר מתכננת עוד שני קווי טראם בשיתוף מעצב האופנה הצרפתי כריסטיאן לקרואה.

הדמיות של "העץ הלבן", בניין בן 17 קומות ו־120 דירות. ליבת הבניין כגזע, המרפסות תלויות כמו עלים

מבנים יצירתיים והתחדשות עירונית מתמדת, מפתיעה, הולמים היטב את אופייה של מונפלייה (Montpellier), שנושקת לים התיכון בדרום צרפת. בשני העשורים האחרונים היא העיר הצומחת ביותר בצרפת ואחת הצעירות שבהן - עיר קולג'ים ואוניברסיטאות קלאסית, שחמישית מתושביה הם סטודנטים. האווירה תוססת בהתאם, וגם המדיניות המוניציפלית.

לפני שנתיים השיקה העירייה פרויקט שמסעיר אדריכלים בעולם: "הפולי של המאה ה־21". מדובר ב־12 בניינים שמיועדים לקום על שטחים ציבוריים שאינם בשימוש לאורך קווי הטראם בשכונות שונות בעיר, ושהתוכניות שלהם ייבחרו בתחרויות בינלאומיות פתוחות. "כדי להמשיך את המסורת של המאה ה־18 החליטה העיר לקדם את העיצוב והבנייה של 12 פולי של המאה ה־21, שיהיו עדות לחיות ולחדשנות של המסורת האדריכלית בעיר, שאפתניים, יצירתיים ומקוריים", הכריזה העירייה. "האתגר הוא אדריכלות חדשנית ובת־קיימא... חריגה, נועזת וחדשנית, שתעשיר את המסורת האדריכלית של העיר, ותיצור מבנים שמתבוננים בצורה רעננה ומקורית על אדריכלות".

הדמיות מגדל Jardins de la Lironde (מימין), שזכה בתחרות בשנה שעברה

לחיות בחוץ גם כשאתה בבית

בתחרות הראשונה שקיימה עיריית מונפלייה, אשתקד, זכה המגדל Jardins de la Lironde (גני לירון) שתכננה האדריכלית הבריטית ילידת איראן פארשיד מוסאבי. זהו מגדל מגורים בן תשע קומות שנראה כמו פלחים מעוגלים ולא סימטריים שהונחו זה על זה. הבניין עורר עניין רב, אך הוא לא מתקרב לזה שיצר "העץ הלבן" (L’Arbre Blanc בצרפתית) - זוכה התחרות השנייה, שהסתיימה במרץ.

את העץ הלבן תכננו שלושה משרדים, שהשיגו סינרגיה יוצאת דופן בין תרבויות ודורות. משרדו של האדריכל היפני המוערך סו פוג'ימוטו הביא את יישוב הדעת, את האסתטיקה היפנית, ואת האמונה שבניינים צריכים לשקף את הטבע ולהיראות כמו צורה טבעית שהמים והרוח יצרו לאורך זמן רב. שני האדריכלים הצרפתים הצעירים והמתחילים יחסית מנאל ראשדי וניקולה לן הביאו מצדם את התרבות הצרפתית ובעיקר את סגנון החיים במונפלייה. כמו בישראל, ובניגוד לטוקיו או לפריז, מונפלייה היא עיר חמה עם תרבות של ים, שתושביה נוהגים לבלות בחוץ, על המדרכות, על שפת הים, על המרפסות.

מוזיאון הגוף האנושי המתוכנן

כך נולד העץ הלבן: שילוב נזיל - תרכובת, לא תערובת - בין התרבות היפנית לאופי הים־תיכוני. הבניין מדויק וצפוף, עם טשטוש גבולות בין הדירה למרפסת, וקווי מתאר חיצוניים שמשתלבים בסביבה בצניעות. בבניין, שגובהו 17 קומות, יש 120 דירות - ואין שתיים זהות. הן שונות בגובה, בחלוקה הפנימית, במספר המרפסות ובגודלן, במספר החדרים, בכמות האור, כי "אלה לא דירות מעניינות, אלא חללים ורסטיליים. מי שיקנה אותם לא יהיה מוגבל לתוכנית נוקשה אלא יקבל כל מיני אפשרויות בחירה".

השראת העץ ניכרת בליבת הבניין המעוגלת, כמו גזע, ובמרפסות רחבות הידיים שתלויות ממנו כמו ענפים או עלים. כל מרפסת היא כמחצית משטח הדירה, ומזמינה לנהל בה חלק ניכר מהחיים. אפילו מיטה אפשר לשים שם, כדי לישון באוויר הפתוח. "גילינו שבעיר הזו אנשים חיים בחוץ", הסביר ראשדי, "ולכן חשבנו לשבור בין הפנים לחוץ ולהוסיף שטח חיצוני גדול לדירה הפנימית".

לכל מרפסת יש צורה שונה וזווית שונה, כדי להבטיח שכולן ייהנו מאור ומאוויר - בדיוק כמו שכל עלה מוצא את הדרך שלו ליהנות מהשמש בין כל שאר העלים. שיקולים אקולוגיים שיחקו כאן תפקיד מובהק: מקסימום אור, אוורור ונוף, צל שיושג בתכנון נכון של הפרגולות, בנייה מחומרים מקומיים וטבעיים ככל האפשר ושימוש מקסימלי באנרגיה מתחדשת.

הדמיית בניין משרדי הממשלה שתכננה זהה חדיד. מונפלייה נהפכה למגנט לאדריכלים מכל העולם

מתחבר לסביבה, ולתושבים?

דגש אקולוגי אחר היה על השאיפה לגזול מהסביבה כמה שפחות מקום, וגם כאן ה"היגיון" של עצים היה מקור ההשראה. "רצינו לשמר את המקום ככל האפשר", אמר ראשדי. "הרעיון הוא שבנוף האורבני תהיה המשכיות מהפארק הסמוך ועד האתר שלנו, שהשתמש בחלל מינימלי".

העץ הלבן לא יהיה חתום מאחורי שער מאובטח ושומר נגד סקרנים. הוא תוכנן כך שיהיה נגיש מהרחוב, ממש מהמדרכה, משבילי האופניים, מהכבישים ומנהר לז הסמוך. בקומת הרחוב יהיו מסעדה, משרדים וגלריית אמנות, והפנטהאוז לא יימכר לבעל הכיסים העמוקים ביותר אלא ישמש בר פתוח למי שרוצה לשתות מול נוף פנורמי, מההרים ועד הים.

הבנייה, שתעלה כ־40 מיליון יורו, אמורה להתחיל רק בקיץ 2015 ולהסתיים בדצמבר 2017, אבל כבר עתה הבניין מעסיק לא רק אדריכלים מרחבי העולם אלא גם את תושבי העיר ופרנסיה. "העץ הלבן יוצר עניין בתוך הבניין, ובמקביל יש לו נוכחות עירונית חזקה. והגישה הכוללת מבחינת אקולוגיה ונוף היא אלגנטית, פשוטה ויעילה", נימקה ראש העירייה הלן מנדרו, שעמדה בראש ועדת הבחירה. סגנה מייקל דלאפוס, שאחראי לתכנון העירוני, היה פחות קורקטי והרבה יותר נרגש: "תראו כמה ציוצים מגיעים אחרי שהכרזנו על הזוכים. זה בניין יוצא דופן שאומר משהו, אי אפשר יהיה להתעלם ממנו. בניינים כאלה הם עוצמתיים מבחינה כלכלית ואורבנית. זה בניין מקורי ויצירתי, שיאפשר לעיר להתבלט, והוא תמיד יהיה פתוח לציבור".

אולם לא כולם שותפים להתרגשות. חלק מתושבי מונפלייה סבורים שמדובר בבזבוז של משאבים ואנרגיות של העירייה על הפרויקט הלא נכון. לטענתם, זו מחווה אדריכלית שמסתכלת החוצה, נגועה בשיקולים פוליטיים ומתעלמת מהצרכים האמיתיים של תושבי העיר. "זה לא דיור במחיר סביר לתושבים", כתב העיתונאי המקומי פרדריק וינסון. "אלה תמונות יפות לשביעות רצונם ושאננותם של מעטים. דלאפוס הוא לא הדופק של העיר, וגם לא של המאה. זו תקופת בחירות ומונפלייה צריכה לחשוב איך לומר לאנשי העירייה שהם לא רואים כלום ולא מבינים כלום. לא אכפת להם מאיתנו, והם מבזבזים בחופשיות".