סטימצקי. לא רק ספרים

ערי סטימצקי הוא איש עסקים המקפיד לשמור על פרטיותו, חרף העובדה שבמשך עשרות שנים היה בעליו של אחד המותגים הישראליים המוכרים ביותר: רשת הספרים הנושאת את שם משפחתו. לפני תשע שנים מכר סטימצקי את הרשת לקרן מרקסטון תמורת יותר מ־50 מיליון דולר, ומאז הוא מנהל את עסקיו בדיסקרטיות.

מי שייצג את סטימצקי בעסקה שבה מכר את הרשת למרקסטון היה פרקליטו הוותיק עו"ד יצחק מירון. מירון מוכר כיום לקוראי העיתונות הכלכלית בעיקר בכובעו כמפרק חברת קווי אשראי שקרסה בסוף שנות התשעים כתוצאה מעסקאות מפוקפקות של בעלי עניין בה. ב־2002 מונה מירון למפרק קבוע של החברה כדי להשיב לנושיה את כספם. במסגרת מאמציו הגיש מירון תביעה נגד האחראים לטענתו לקריסת קווי אשראי, ובהם בעל החברה יובל רן וצמד הטייקונים החשאיים קובי מימון וחיים צוף. גובה התביעה היה כחצי מיליארד שקל.

ערי סטימצקי. לקוחו של מפרק קווי אשראי הפך למחזיק האג"ח הגדול בחברה צילום: אוראל כהן

סטימצקי נקרא לעזרה

לפני כשנתיים קיבל סטימצקי טלפון מעורך דינו מירון. הוא שמע ממנו כי קבוצה של מחזיקי איגרות חוב של קווי אשראי מנסה לקדם הסדר פשרה אל מול שניים מהנתבעים העיקריים: מימון וצוף. לפי ההסדר המתגבש, ישלמו השניים סכום של 21 מיליון שקל, שמהווה 29% בלבד מכלל החוב לנושי קווי אשראי, ובתמורה יימחקו מרשימת הנתבעים.

מירון חשש מהתרחיש הלא צפוי, שמשמעותו היתה שהנתבעים העיקריים ייחלצו מהפרשה בנזיד עדשים. הוא ניסה לשכנע את מחזיקי איגרות החוב להתנגד להסדר בטענה שהסכום נמוך מדי, אך נתקל בחומה בצורה של התנגדות ואף באיומים להדיחו מתפקידו כמפרק. מחזיקי האג"ח אמרו לו שתיק הפירוק מתנהל כבר שנים ארוכות וכי הם מעוניינים כבר לקבל את כספם, גם אם מדובר רק בחלק קטן ממנו.

כדי לעצור את הסחף פנה מירון לסטימצקי, איש עסקים נזיל בשנות ה־70 לחייו, והציע לו להגיש הצעה משופרת לנושי החברה ולרכוש מהם את האג"ח שבידיהם. מירון היה סבור שאם ההליכים ימשיכו להתנהל תיאלץ לבסוף קבוצת מימון וצוף לשלם סכום גבוה באופן משמעותי מ־21 מיליון שקל. המשמעות היא, כמובן, גם החזר גבוה יותר למי שהאג"ח יהיו בידיו.

וכך, ביוני 2012 אכן הגיש סטימצקי הצעה למחזיקי איגרות החוב של החברה והציע לרכוש מהם את האיגרות במחיר הגבוה ב־10% מהמחיר שבו תמכה נציגות האג"ח. ההצעה של סטימצקי, אגב, הוגשה בעילום שם ובאמצעות עורך דין בשם רמי בובליל, ורק בהמשך נחשף כי סטימצקי עומד מאחוריה.

אברהם גרנט. חבר ילדות צילום: אוראל כהן

הנושים הודפים את סטימצקי

אלא שלתדהמתם של מירון וסטימצקי, רק חלק קטן מהנושים נענו להצעה. רוב מחזיקי האג"ח בחרו לא למכור את האיגרות לסטימצקי ולאשר באסיפת הנושים את ההצעה הראשונה, הנמוכה יותר (ההצעה שהיתה מבוססת על ההסדר של 21 מיליון שקל שיקפה תשלום של 50 אגורות לאיגרת, בעוד שהצעת סטימצקי שיקפה סכום של 55 אגורות לאיגרת. למספרים האלה תהיה משמעות בהמשך).

בדיון בבית המשפט שהתקיים לאחר מכן טען מירון שחלק גדול ממחזיקי האג"ח הם "אנשי קש" של קובי מימון, שרכשו אג"ח כדי להצביע באסיפת הנושים בעד ההסדר שיאפשר למימון ולצוף לקנות פטור מתביעות במחיר נמוך.

שלושה מאותם מקורבים למימון נחשפו בדיון. הראשון הוא מאמנה לשעבר של נבחרת ישראל בכדורגל אברם גרנט, חבר ילדות של מימון, שרכש כ־5.9 מיליון ערך נקוב של איגרות חוב באמצעות חברת בלומיס השקעות הפנמית. השניים האחרים הם הכדורגלן ברק יצחקי וכן אשה בשם אסתר שחר - אחותו של איש העסקים שמעון דהאן, המקורב למימון. שחר ויצחקי החזיקו יחד כ־4.9 מיליון ערך נקוב של איגרות חוב. יחד החזיקו השלושה בחלק משמעותי מאיגרות החוב של קווי אשראי ונהנו מרוב מוחץ בהצבעה שדחתה את הצעת סטימצקי. ברשותו, יש לציין, היו בעת ההיא אג"ח בסכום של כ־1.7 מיליון שקל ערך נקוב בלבד.

בית המשפט קבע כי אינו יכול לקבוע שחברי השלישייה - גרנט, יצחקי ושחר - הם אכן אנשי קש, משום שלשם כך נדרשות יותר מאשר ראיות נסיבתיות. עם זאת הוא קבע כי מערכת היחסים החברית בין גרנט למימון השפיעה על הצבעת מאמן הנבחרת לשעבר, וכי התנהלותה של שחר, שנחקרה בבית המשפט, מלמדת כי הודרכה ברכישת איגרות החוב על ידי אדם אחר. לנוכח זאת פסל בית המשפט בספטמבר 2012 את ההסדר שאישרו מחזיקי האג"ח וקבע כי הוא "תמוה... לא סביר... ומגיע לכדי עיוות דין". במקביל הוא גם פסל את הצעת סטימצקי, משום שהנושים לא הצביעו בעדה. משנפסל ההסדר ישבו הצדדים למשא ומתן מחודש באמצעות הליך גישור בפני השופט לשעבר משה גל.

חיים צוף. חבר ילדות מפ"ת צילום: אוראל כהן

קונה, וקונה, וקונה

בסוף יולי 2013 התגבש הסדר מחודש ומשופר: קבוצת מימון־צוף (ומשפחת לבנת) הסכימו לשלם כ־60 מיליון שקל בתמורה לחיסול התביעות נגדן. פי שלושה בערך מהסכום שהציעו בהסדר הקודם. אלא שכאן החל להתרחש תהליך מעניין.

בליל ה־28 ביולי 2013 פרסם העיתונאי סיון איזסקו את פרטי ההסדר המתגבש. כמה שעות לפני הפרסום, ובמהלך השבועות הבאים, החלו לפתע להתבצע עסקאות מפתיעות, שבמסגרתן נמכרו אג"ח של קווי אשראי במחיר של 55 אגורות לאיגרת. חלק ניכר מהן הגיע לבסוף לידי סטימצקי.

לפי מסמכים, תכתובות ועדויות שהגיעו לידי "מוסף כלכליסט" במהלך הכנת התחקיר עולה כי מתאריך זה ועד 10 באוגוסט מכרו מקורבי מימון - גרנט, יצחקי ושחר - איגרות חוב בסכום מצטבר של כ־5.5 מיליון שקל ערך נקוב (שחר ויצחקי חיסלו את אחזקתם בקווי אשראי, גרנט מכר רק כ־10% מהאיגרות שהיו ברשותו).

העסקאות במועד הזה ובמחיר של 55 אגורות לאיגרת נוגדות את ההיגיון הכלכלי. הרי הצעתו של סטימצקי לשלם 55 אגורות לאיגרת נחשבה סבירה בעת שעמד על הפרק הסדר ה־21 מיליון, שהיה מעניק לבעלי האג"ח תמורה נמוכה יותר. אולם לאחר שכבר הוסכם על הסדר בסכום של 60 מיליון - גבוה פי שלושה - לא היה לכאורה למחזיקי האג"ח כל תמריץ כלכלי למכור את האיגרות שבידיהם במחיר ההיסטורי שהציע סטימצקי. אם כך, למה נמכרו האיגרות?

קובי מימון צילום: אוראל כהן

שיחות עם גורמים המקורבים לפרשה מעלות שני הסברים מטרידים למכירה חסרת ההיגיון. הראשון, כפי שמעידים כמה וכמה גורמים המעורים בפרטי הפרשה, הוא שבעת השגת ההסכמות בין המפרק מירון לקבוצת מימון־צוף הודיע המפרק כי הוא מפנה את תשומת לבו של חיים צוף, שניהל את המשא ומתן, לעובדה שישנם מתנגדים להסדר המושג, ובהם סטימצקי (בשיחות סגורות אמר סטימצקי שאפשר לקבל סכום משמעותי הרבה יותר מה־60 מיליון). לדברי אותם גורמים, בכך בעצם רמז מירון למימון וצוף שכדי שההסדר יאושר עליהם לרצות את סטימצקי, הלקוח הוותיק שנחלץ לעזרתו בעת שמחזיקי האג"ח ביקשו להדיח אותו שנה קודם.

מירון מכחיש שהתנה את קיום ההסדר באישורו של סטימצקי. "זו טענה תמוהה", הוא אומר ל"מוסף כלכליסט" בתגובה לשאלה שהופנתה אליו. "ראשית, צוף ומימון הכחישו שיש להם או למקורביהם איגרות חוב. שנית, לאורך כל תקופת היותי מפרק הבהרתי באופן חד־משמעי שלא אהיה מעורב בצורה כלשהי במכירה וקנייה של אג"ח. ודאי שלא הייתי מתערב ברכישה או מכירה על ידי סטימצקי. שלישית, הדבר האחרון שאפשר להניח הוא שהייתי מדבר על כך דווקא עם מימון או צוף, אשר באותו זמן חיפשו כל סדק שבעזרתו יוכלו לתקוף אותי".

הסבר שני למכירת האג"ח שעלה משיחות עם גורמים אחרים המקורבים לפרשה הוא שמחזיקי האג"ח המקורבים למימון וצוף חששו כי מירון לא יאשר דרישות חוב של בעלי איגרות שעלה חשד כי הם "נגועים" - קרי, פועלים מטעמם של נתבעים אחרים. לכן מוטב להם למכור את האיגרות לסטימצקי ב־55 אגורות - אמנם פחות מערכן הכלכלי אבל עדיין מחיר שטמון בו רווח מסוים (האיגרות נקנו ב־53 אגורות לאיגרת). אם זה ההסבר, עולה השאלה מדוע דווקא סטימצקי - ולא מחזיקי אג"ח אחרים ותיקים יותר - הפך לבעליהן של מיליוני אגרות חוב נוספות שנמכרו מתחת לערכן הכלכלי.

כך או אחרת, העובדות הן שסטימצקי הפך בקיץ 2013 למחזיק הגדול ביותר של איגרות חוב של קווי אשראי. את חלק הארי של האיגרות הוא רכש בתקופה הקצרה שלאחר סיכום ההסדר בין מפרק קווי אשראי לבין קבוצת מימון־צוף.

אגב, ל"מוסף כלכליסט" אף נודע כי כחצי שנה קודם לכן, בינואר 2013, פנה סטימצקי לאגף אשראים מיוחדים בבנק לאומי והציע לרכוש ממהבנק את החוב שקווי אשראי חייבת לו, בסכום של כ־10 מיליון שקל. בתום משא ומתן שהתנהל הוחלט לבסוף בבנק שלא למכור את החוב לסטימצקי.

עו"ד יצחק מירון, מפרק קווי אשראי. "הטענה שקידמתי את ענייניו של סטימצקי תמוהה" צילום: אוראל כהן

100% תשואה, לפחות

באוקטובר 2013 נחתם הסדר הפשרה בין המפרקים לקבוצת מימון־צוף. בנובמבר, כחודש לאחר מכן, הגיע סטימצקי לאסיפת הנושים כדי לתמוך בהסדר החדש, וסיפק אישור לכך שבידיו אג"ח בסכום של לא פחות מ־7.2 מיליון שקל ערך נקוב - 5.5 מיליון יותר מה־1.7 מיליון שהיו בידיו באסיפת הנושים הקודמת.

בשלב זה לא ניתן לדעת באופן מדויק כמה בדיוק הרוויח סטימצקי מהעסקאות הללו. לשם כך יש להמתין לחלוקה הסופית לכלל הנושים, ובהם למחזיקי האג"ח, שהחוב כלפיהם הוא 44 מיליון שקל (ללא ריבית והצמדה מאז 1999). תיאורטית, אם ישולמו כל 44 מיליון השקלים למחזיקי איגרות החוב, הרי שכל מחזיק יקבל 1.76 שקלים לאיגרת. המשמעות היא שסטימצקי יקבל פי שלושה על כל איגרת שרכש תמורת 55 אגורות.

כרגע מסתמן שהחזר החוב למחזיקי האג"ח יהיה נמוך יותר - בשל תשלומי שכר טרחה למפרק מירון, שכר נאמנים, אגרת בתי משפט, תשלומי מסים ותשלום לנושים אחרים - אבל גם כך התשואה שירשום מי שרכש אג"ח ב־55 אגורות תהיה עצומה וגבוהה מ־100%. כל סכום נוסף שיצליחו המפרקים להכניס לקופת הפירוק יצמיח את התשואה המופלאה הזאת עוד יותר.

גם הבלגים הבינו

בשבוע שעבר פרסם "מוסף כלכליסט" כתבה נרחבת שעסקה ביורשיו הבלגים של איש העסקים רובר ארקנס, שטוענים לבעלות על האימפריה העסקית שכיום חיים צוף רשום כבעליה. בכתבה נחשף גם סכסוך שהתגלע בין היורשים לבין עו"ד מירון, שבעבר הגיע איתם להסכמות שישתפו עמו פעולה, ובתמורה ייהנו מכספים ששיתוף הפעולה הזה יניב. לטענת היורשים, מירון השתמש במידע שמסרו לו כדי לקדם את הסדר הפשרה בסכום של 60 מיליון שקל, תוך שהוא מדיר אותם ממנו - בניגוד להסכמות.

היורשים גם קובלים על כך שמירון קידם, לאחר חתימת הסכם ה־60 מיליון, הסכם נוסף, שמטרתו היתה חיסול תביעתם שלהם נגד צוף. לפי אותו הסכם מוצע, צוף - שלטענת הבלגים השתלט במרמה על נכסי אביהם השווים כיום מיליארדים - ישלם להם 2 מיליון יורו בלבד בתמורה לוויתור על כל תביעה מצדם. האירוני הוא שבשל ההסכמות הקודמות בין מירון לבלגים, מתוך 2 מיליון היורו רק 100 אלף יגיעו אליהם, ואילו שאר הסכום יגיע לנושי קווי אשראי.

וכאן אנו מתחברים שוב לסטימצקי, שפשרת 2 מיליון היורו עם הבלגים עשויה להגדיל את רווחיו בעוד כמה מאות אלפי דולרים - יותר משיקבלו הבלגים עצמם. זו כנראה הסיבה לכך שיורשי ארקנס הבלגים זועמים. לפני כחודש, ב־22 באפריל, שיגר פרקליטם מכתב נוקב לעו"ד מירון: "משפחת ארקנס החליטה ליזום הליך משפטי... נגדך כמפרק קווי אשראי...", נכתב בו. "כמו כן, אבקש... לשלוח לי... מסמכים ועדויות הקשורים לרכישת איגרות חוב על ידי מימון, צוף או אדם בשם (ערי) סטימצקי... כמו כן אבקש לדעת האם אותו סטימצקי הוא לקוח של משרדך...".

יורשי ארקנס טוענים כי כאשר מירון שכנע אותם לשתף עמו פעולה, הוא אמר להם שבכך יסייעו ל"נושי קווי אשראי שנפלו קורבן למימון וצוף". כיום, ככל הנראה באיחור רב, הם מבינים ש"הנושים שנפלו קורבן" כבר מזמן מכרו את איגרות החוב שלהם למקורביו של מימון, או לאיש עסקים ישראלי ותיק שהוא גם במקרה לקוח של המפרק.

תגובות

ערי סטימצקי סירב להגיב, חרף פניות רבות שנעשו אליו על ידי "מוסף כלכליסט".

מייצגו בעסקת רכישת איגרות החוב, עו"ד רמי בובליל, אמר כי "מדובר בביזנס" וכי אינו מאשר שיש קשר בין העובדה שסטימצקי אישר את ההסדר, חרף ההתנגדות הראשונית, לרכישת איגרות החוב על ידו.

בנוסף לתגובתו בגוף הכתבה, עו"ד יצחק מירון הדגיש כי כל מידע שהגיע ממנו לסטימצקי היה ציבורי בעת העברתו וכי לא חשף בפניו מידע שהיה ידוע לו מתוקף תפקידו כמפרק קווי אשראי, והוא מכחיש בתוקף כל טענה שלפיה קידם את ענייניו של סטימצקי על חשבון נושים אחרים. עוד אמר מירון כי הוא מנוע מלמסור נתונים על אחזקותיו של סטימצקי או כל נושה אחר בשל התחייבות שנתן לבית המשפט.

מטעמם של מימון וצוף לא נמסרה תגובה לאמור בכתבה. בהקשר לטענת יורשי רובר ארקנס, נמסר מטעמו של חיים צוף כי "מדובר בטענות שקריות וסחטניות".