כשאחי נפצע אמי לקחה אותו לבית החולים עם השכן ואמרה: "אבא לומד ואסור להפריע לו"
עדינה בר שלום, מייסדת המכללה החרדית ירושלים, כלת פרס ישראל ל־2014 , "כשרבתי עם אחי על משחק אבא אמר לי: 'תקראי ספר, לא יותר מעניין?'; ובאמת הפכתי לתולעת ספרים"
"חזרנו לשכונת בית ישראל בתקופת הצנע, ואמי דאגה שיהיה לנו מה לאכול למרות הקשיים ואף שהיינו עשרה אחים. את אבי ראיתי תמיד עם ספר ביד. כששיחקתי עם עצמי או כשרבתי עם אחי על משחק אבא אמר לי: 'תקראי ספר, לא יותר מעניין?'; ובאמת הפכתי לתולעת ספרים. בלעתי רומנים, ביוגרפיות, ואף פעם לא הרגשתי שזה מעייף אותי. קראתי כל גזיר עיתון, אפילו את העיתון שעטף את הלקרדה.
"הבית התנהל בשקט כל הזמן כדי שאבי לא יפסיק ללמוד חלילה. גדלנו בידיעה שאם נפריע לו העולם שלנו יקרוס. כשאחי אברהם נפל במדרגות אבא שמע אותו בוכה אבל המשיך ללמוד עד הלילה, ואמא לקחה אותו לבית החולים עם השכן, והסבירה: 'אבא לומד ואסור להפריע לו'. גם לקראת סוף חייו, כשבאנו לבקר את אבי לעתים המתנו 15–20 דקות עד שירים את עיניו מן הספר. כבר לא היינו ילדים, ועדיין פחדנו להפריע, כדי שהמחשבה לא תברח לו.
"נהנינו מהצבעוניות, העסיסיות, מהמשלים של אבא. הוא אמר לי למשל: 'אם לא תיתני דוגמה לאחים שלך, תהיי כמו העז העיוורת שמפילה את כל העדר'. כשאבא אמר את זה על ביבי כל העולם קם על הרגליים. מאוד הפריע לי חוסר ההבנה התרבותית וההחמצה של הפואנטה ביחס של העיתונות כלפיו. פחדתי שבגלל זה עוצמתו תרד. לפני שאבי הלך לפוליטיקה אמי ואני ניסינו להניא אותו מכך. זה היה בדיוק לפני 30 שנה. אבא אמר לי: 'וכשאגיע לקדוש ברוך הוא, מה אגיד לו? לא ייצגתי ציבור כי חרדתי לכבודי?'".