הפארסה המדהימה של תקציב הביטחון

אחרי כמה שעות של חיטוט בארכיון "ידיעות אחרונות" בחיפוש אחר ידיעות מ־20 שנות קרבות על תקציב הביטחון, אי אפשר שלא להגיע למסקנה עגומה מאוד ביחס למלחמה השנתית הזו: הכל פארסה. סתם. הצגה מטופשת ותו לא.

זו פארסה כי כבר 20 שנה ויותר, בסביבות חודש יולי (תלוי אם מדובר בשנת בחירות או לא), מתחילות לצוץ הכותרות הקבועות על כך שהאוצר דורש קיצוץ בתקציב הביטחון. מעט לאחר מכן, בדרך כלל תוך יום־יומיים, מופיעות הכותרות מהשלב השני - מישהו ממערכת הביטחון (הנטל מתחלק בין שר הביטחון, הרמטכ״ל, אלופים לקראת פרישה או גורמים עלומי שם) נזעק כי הקיצוץ יפגע בביטחון הלאומי בצורה אנושה.

לצפייה במסלול הקיצוצים והתוספות של משרד הביטחון מ-1994

אחרי שהסיבוב הזה מסתיים, עוברים לשלב הבא - משרד הביטחון מתחיל לשחרר לעיתונות הודעות על דברים שהולכים להיסגר, להתבטל, להתאייד ולהתאיין בעקבות הקיצוץ. ב־1994 איים הצבא בסגירת בסיס חיל האוויר בנבטים (שעדיין איתנו), האיום בביטול גיוסי מילואים הוא עניין די קבוע, היו שרי ביטחון שאיימו בקיצוץ במספר המגבות למתגייסים, ובתקופת אהוד ברק בראש המשרד האיום התורן היה על הפסקת רכישת סוללות כיפת ברזל.

טנק מרכבה. 20 שנה, אותו התרגיל

אחרי שהבהירו שקיצוץ בביטחון, כל קיצוץ, יביא את יום הדין על העם היושב בציון, במערכת הביטחון מנסים גם לנמק מדוע. לשם כך הם מגייס את האיומים. בימינו מדובר על האיום האיראני, קודם לכן דובר על האיום העיראקי, על חיזבאללה, על השטחים. בתקופת רבין היתה לצבא סיבת יצירתית במיוחד: ביקשו תוספות תקציב בגלל השלום. כן כן, בגלל השלום.

בסופו של דבר, כפי שיודעים כולם, זה מסתיים בלשכת ראש הממשלה, שמכריע לכאן או לכאן. ראשי ממשלה שהיו רמטכ״לים בעבר נטו להיות קשוחים יותר עם מערכת הביטחון. אחרים, כמו נתניהו למשל, מציבים את הביטחון גבוה גבוה בראש סדר העדיפויות. כך או אחרת, אחרי 20 שנות מלחמה, תקציב הביטחון יותר מהכפיל את עצמו.

הקרקס הזה, שהפוליטיקאים סוחפים אליו גם את התקשורת ואת דעת הקהל, מעיד על עליבות ועל חוסר רצון או יכולת לתכנן קדימה ולקבל החלטות קשות. זה נובע גם מהעובדה שמערכת הביטחון, כמו כל מערכת, מנסה לשמר את עצמה ולהצדיק את קיומה האימפריאליסטי, על כל שלוחותיה ומרבצי שומניה.

אבל זה נובע גם מחוסר הנכונות של הפוליטיקאים להנהיג. להחליט, למשל, שמספיק עם האיום העיראקי. או להחליט שההסתברות למלחמה כוללת, מלחמת טנקים בטנקים, מטוסים במטוסים, חי"ר בחי"ר, עם סוריה ומצרים וירדן, איך לומר — ירדה מהפרק. להחליט שהצבא יכול להפסיק להיערך לגם וגם וגם וגם, והתחיל להתמקד באיומים הרלבנטיים על ישראל. למשל באיום הטילים, שהוא מוחשי וברור, או באיום הסייבר, שעלויותיהם גבוהות מאוד.

החלטה כזו של הפוליטיקאים תאפשר למשרד הביטחון להתמקד במה שצריך. היא גם תחייב את משרד האוצר לזנוח את דרך ההגזמה ואת משרד הביטחון לזנוח את דרך ההפחדה, ואולי, השם ישמור, להתחיל לדבר ברצינות גם על הפנסיות ותנאי אנשי הקבע ופרות קדושות אחרות. אולי.