רבני היישובים: אנו לא צריכים לדווח מה אנו עושים בעבודה

הסיפור הבא הוא על קבוצה של כמה מאות אנשים שזכו בדיל חלומי: תפקיד ציבורי הכרוך במשכורת לא רעה בכלל מהמדינה, בלי שום חובה לדווח על פעילותם. ברוב המקרים לא מדובר בכסף גדול מדי, כמה אלפי או עשרות אלפי שקלים לכל היותר. בחלק מהמקרים מדובר במשכורות נכבדות למדי שלא היו מביישות בכירים בהייטק.

כשהמדינה שמה לב לעניין הזה וביקשה לשנות את המנגנון הם זעקו חמס; והמדינה לא ביקשה לעצור את זרימת הכסף, אלא רק לפקח עליו.

הרבנים שכרו עורך דין צמרת ופנו לבית הדין לעבודה כדי שיעצור את הפגיעה בהם. הם אפילו עירבו את ההסתדרות במטרה שתגן עליהם.

אלה לא עובדים מן המניין. אלה המשרתים בקודש, רבני היישובים. בימים אלה, הרחק מתשומת הלב הציבורית, הם מנהלים קרב כדי לשמר את השיטה ולמנוע מהמדינה לפקח על עשייתם.

סגן שר הדתות אלי בן דהן. רפורמות בשירותי הדת צילום: אלכס קולומויסקי

את העתירה הגישו רק רבני היישובים ששכרם לא מרקיע שחקים, וזאת כדי להימנע מהתמודדות עם ביקורת על משכורות עתק, אף שכל החלטה שתתקבל תיטיב עם כל הרבנים.

1. רבני היישובים נמצאים במוקד הסיפור

בישראל פועלים כיום בערך כ־120 רבני ערים. מלבדם פועלים כ־260 רבני שכונות ורבני התיישבות (שהם רבנים האחראים למועצות האזוריות השונות), והם במוקד הסיפור הזה. עלות השכר שלהם היא כ־63 מיליון שקל בשנה (המדינה, באמצעות המשרד לשירותי דת, מממנת רק 40% ממנו, ואילו הרשויות המקומיות מממנות את השאר). כפי שהראו כמה דו"חות בעניין, ובהם דו"ח מבקר המדינה, לאחר שהרבנים ממונים הם ממשיכים בתפקידם עשרות שנים.

על פי נתוני האוצר, השכר החודשי של רב עיר גדולה יכול להגיע ל־38 אלף שקל בחודש; שכרם של רבני השכונות ורבני היישובים נמוך יותר ונקבע לפי הוותק (כמו שכר עובדי הרשויות המקומיות).

אף שאין לרבנים הגדרת תפקיד רשמית - ולמעשה, רק בעקבות פסיקת בג"ץ הוכרע מה בדיוק טיב היחסים בין המדינה לבינם (הם אינם מוגדרים כעובדי מדינה, אלא כנבחרי ציבור) - הם אינם מדווחים מה הם עושים.

המדינה דורשת מהרבנים, בין היתר, לדווח על מספר החופות שערכו, על מספר החולים שביקרו, על מספר השמחות וההלוויות שהשתתפו בהן ועוד.

יתר על כן, הואיל והרבנים אינם מחתימים כרטיס נוכחות ואינם נותנים דין וחשבון על פעילותם, הם גם אינם מדווחים על ימי חופשה או מחלה שהם מנצלים. דו"ח חריף של מבקר המדינה משנת 2010 חשף כי רבנים רבים שהו בחו"ל במרוצת השנה מבלי שדיווחו על כך, חלקם אף חרגו ממכסת ימי החופשה השנתית העומדים לרשותם.

על פי המדינה, המצב הזה יוצר "עשרות תביעות לבתי הדין ברחבי הארץ בדרישה לתשלום פדיון ימי חופשה ופדיון ימי מחלה מלאים לרבני ערים, שכונות והתיישבות, זאת לאחר שלא דיווחו כלל על ניצול חופשות, ימי מחלה וכדומה בעשרות שנות עבודתם. שווייה של כל תביעה מעין זו הוא מאות אלפי שקלים".

2. הממשלה החדשה משנה סדרי עולם בדת

לאחר הבחירות האחרונות עברה השליטה במשרד לשירותי דת (שפורק ב־2003 וקם לתחייה חמש שנים לאחר מכן) מידי החרדים לידי הציונות הדתית (אלי בן דהן הוא סגן שר הדתות ונפתלי בנט הוא שר הדתות בפועל). במסגרת החלפת המושכות הכריזו השניים על סדרת רפורמות בשירותי הדת. אחת מהן באה לידי ביטוי בחוזר שפרסם מנכ"ל משרד הדתות אלחנן גלט בתחילת אפריל והצית מלחמה בין הרבנים לבין הממשלה (החוזר עצמו הוא פרי תהליך רגולציה שארך כעשור).

מה שהצית את המריבה נכתב בלקוניות בסעיף 6.3.5: "חובתו של הרב למסור דיווח על עבודתו בהתאם למנגון שנקבע בנוהל זה".

מה בדיוק דרשה המדינה לדעת? בתחילה חשבו במדינה שיוכלו לדרוש מהרבנים להחתים כרטיס נוכחות יומי. עד מהרה הבינו שזה לא הולך לקרות. רבנים יושבים על תקן משרת אמון. אחרי מגעים של המשרד לשירותי דת עם הרבנים החליטו במשרד על דרך אחרת - לדרוש מהרבנים לפרסם דיווח רבעוני על היקף הפעילות שלהם וכן לדווח באופן חודשי על היקף ימי חופשה או ימי מחלה שניצלו.

בטופס שהמדינה הורתה לרבנים למלא אפשר למצוא שאלות כמו "פרט את מידת מעורבותך בתחום הפיקוח על העירוב (השטח שמסמן עד לאן ניתן לשאת מיטלטלין בשבתות - ש"א).

3. בית הדין בתל אביב תומך בעמדת הרבנים

בעקבות החוזר של המשרד לשירותי דת עתרה ב־6 באפריל קבוצה של 66 רבני יישובים, באמצעות עו"ד יעקב וינרוט, לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב בטענה כי החוזר פוגע בהסכם הקיבוצי שבמסגרתו הם מועסקים וכי יש לבטלו.

בדיון שנערך לפני שבוע החליטה השופטת מיכל לויט להקפיא את החוזר והורתה למדינה לשאת ולתת עם ההסתדרות, שביקשה להצטרף לעתירה.

לא עזר למדינה לטעון שאין כאן שום הפרשה של ההסכם הקיבוצי, לא עזר למדינה לטעון שכל הפעולות שנעשו במסגרת החוזר ננקטו לאחר חודשים של דיונים עם הרבנים ולכן בהסכמתם. לא עזר למדינה כלום. עכשיו היא תישא ותיתן עם ההסתדרות בתקווה שתצליח לפקח על פעילות הרבנים. מההסתדרות נמסר: "יש השלכות על העובדים ויש למצותן במשא ומתן. ההסתדרות מבקשת שהדברים ייעשו בהתאם למתחייב בהסכמי העבודה הקיבוציים".

אגב, על פי התשובה של המדינה לבית הדין בעקבות העתירה, חלק מהרבנים בהחלט התחילו לדווח על פעילותם, אולם מרגע שבית הדין החליט להקפיא את הנוהל (לפני חודשיים), הרי שגם מי שהסכים לדווח יכול שלא לעשות כן עד להחלטה סופית בעניין.

עד שהצדדים מגיעים להסכמות הצליב "כלכליסט" את שמות הרבנים בעתירה מול המידע שמופיע בדו"חות הכספיים של המועצות הדתיות הפועלות תחת המשרד לשירותי דת, זאת בשביל לברר מהו גובה השכר שלהם. בעבור חלק גדול מן הרבנים אין נתונים זמינים; באשר ל־13 הרבנים (מתוך 66) שיש עליהם נתונים זמינים עולה שעלות השכר שלהם נעה בין8,000 ל־15 אלף שקל בחודש.

מרבית העותרים לבית הדין הם רבני יישובים קטנים, מועצות אזוריות כמו שדות נגב, מרחבים, מבואות החרמון, מטה יהודה וגזר. בין שיאני השכר ביישובים, שחלקם כאמור לא עתרו, ניתן למצוא את רב היישוב גן יבנה, שעלות שכרו החודשית היא 77 אלף שקל.

נוסף על כך, העתירה נוגעת כרגע רק לרבני היישובים ולא לרבני הערים - שמשכורותיהם גבוהות בהרבה אף שגם הם אינם מדווחים דבר למדינה על פעילותם, משום שהמשרד לשירותי דת טרם הורה להם לעשות כך. במשרד רצו ככל הנראה לראות בתחילה אם הם מצליחים להטיל את הרגולציה שלהם על רבני היישובים בהצלחה. אם המהלך היה מצליח, סביר להניח כי רבני הערים היו עולים על הכוונת בשלב הבא, דבר שהיה מעורר רעש במערכת הפוליטית.