שלושה תרחישים ליוזמת רשות המסים

כריית מידע, למרות שמה המפחיד, היא פעולה נפוצה למדי באינטרנט ונמצאת בשימוש בצורה זו או אחרת כמעט בכל חברת טכנולוגיה ובגופים רבים - מגוגל ופייסבוק ועד הסוכנות לביטחון לאומי של ארה"ב (NSA).

פעולות הריגול של ה־NSA, שנחשפו במסמכים שהדליף אדוארד סנודן, הם סוג של כריית מידע מסוג זדוני יותר.במקרה זה, החוקיות והמוסריות של פעולה זו נמצאת במחלוקת וחשיפת היקף כריית המידע, או הריגול, הביאה לביקורת חריפה על הממשל האמריקאי.

לא ברור באיזה צד של המשוואה נופלת יוזמת רשות המסים. מצד אחד מצהירה הרשות כי ייעשה שימוש רק "במאגרי נתונים חופשיים באינטרנט", כלומר אתרי אינטרנט שהמידע שמופיע בהם זמין לכל גולש וניתן לאיתור באמצעות פייסבוק, למשל.

אילוסטרציה צילום: אימג'בנק, thinkstock

הצהרה זו לא מתיישבת עם אמירה אחרת שלפיה באמצעות כריית המידע ניתן יהיה לאתר רכישות של משתמש באתרים שונים. מידע זה אינו זמין, או לפחות לא אמור להיות זמין וגוף ממשלתי לא יכול להשיגו ללא צו מתאים.

כדי להגיע לתובנות מסוג זה, יש צורך במערכת מיוחדת, שתהיה מסוגלת לשאוב את רשימת הקניות של משתמשים מאתרים שונים, דוגמת אמזון ו־ebay, תוך שהיא עוקפת בחשאי את ההגנות המורכבות שלהם. כריית מידע ברמה שכזו, כך נראה, אינה אפשרית ללא שינויי חקיקה מסיביים. ספק אם אלו יעברו ללא סערה ציבורית, בדומה לזו שעורר המאגר הביומטרי.

אם אכן יקום מאגר מסוג זה, התרחיש ה"חיובי" הוא שהמידע בו ישמש לאיתור מעלימי מס; בתרחיש הפסימי יותר יבקשו עוד ועוד גופים ממשלתיים גישה למאגר וינצלו אותו לצרכים שונים; ובתרחיש האימים ידלוף המידע לחברות מסחריות, שמבחינתן מדובר באוצר בלום למטרות שיווקיות.