מנגנון חשיפת השחיתויות התהפך

אלון חסן ועו"ד רונאל פישר

הקשר הזה בין זקן לחסן הוא למעשה מהות השוני בין אופי חשיפת פרשיות שחיתות גדולות בימינו לאופי חשיפתן בעבר.

המחיר האישי עושה את ההבדל

רק לפני תשע שנים חשף הקצין אפרים ארליך (קרמשניט), שפעל תחת הכינוי מיסטר X, את פרשת האחים פריניאן, שקשרה בין בכירים במשטרה לארגון הפשיעה של האחים. חשיפתו הובילה להקמת ועדת זיילר, שבסופה התפטר מפכ"ל המשטרה דאז משה קראדי. ארליך שילם מחיר אישי גבוה על החשיפה הזאת - דרגתו עוכבה והוא הועבר מהמשטרה למכבי האש.

באופן דומה, חן קוגל, ששימש כסגנו של מנהל המכון לרפואה משפטית פרופ' יהודה היס, נאלץ לפרוש מתפקידו לאחר שהתלונן על אי־סדרים בתפקוד המכון והיס עצמו. רק בשנה שעברה הגיע הסוף הטוב - כשהוא הוחזר לאבו כביר, הפעם כמנהל המכון. לו היו שואלים את קוגל אם פעילותו לחשיפת המחדלים במכון לרפואה משפטית היתה שווה את המחיר האישי הכבד ששילם, הוא ככל הנראה היה עונה שלא.

הסיפורים האישיים של ארליך וקוגל, ובעיקר המחיר ששילמו בעבור היושרה המקצועית שהפגינו, הם סימן אזהרה לאנשים טובים שנמצאים במערכות מושחתות וחושבים להעז ולהוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה.

תחתם מגיעים בזמן האחרון חושפי שחיתות מסוג אחר - אלה שהיו לכאורה חלק מהמערכת המושחתת וכמפלט אחרון, כדי לחלץ את עצמם, מוכנים להפיל את מי שלידם. בניגוד לחושפי שחיתויות אחרים, אנשים כמו שולה זקן ואלון חסן לא משלמים מחיר אישי כואב על חשיפת השחיתות. הם מקבלים תמיכה ממוסדות המדינה, כלומר מהמשטרה ומהפרקליטות, ומלבד זאת זוכים ל"פרס" בעבור ה"אומץ" שהפגינו, פרס שמתבטא בהקלה משמעותית בעונש או בסגירת תיקים.

חשיפת פישר לא אמורה להכשיר את חסן

נכון שהמדינה זקוקה לחושפי שחיתויות משני הסוגים. בלי עדי מדינה שיכולים לסייע בהפלת כרישים גדולים יותר היו נערמים ברשויות תיקים גדולים מעלי אבק, שלעולם לא היו מגיעים לפתרונם ובמקרים מסוימים גם לא היינו יודעים עליהם כלל.

הבעיה היא שבמקרה הזה חסן הוא הכריש הגדול. אם פרשיית השחיתות בנמל אשדוד, שהוגדרה במשטרה כחמורה ביותר, תיעלם רק משום שחסן נתן לה בתמורה את רונאל פישר על מגש של כסף, למעשה לא עשינו כלום לבד מהכשרת השחיתות.