מנוף לתחתית: מאחורי הקלעים של מנופים פיננסים

אחת המבקרות הקבועות בפסטיבל "קלאסי בים האדום", המתקיים מדי שנה באילת, היא אינה ויינשטוק. ויינשטוק, המתגוררת בלונדון עם בעלה בוריס לוקשין ובתם, היא ידידה קרובה של המנהל האמנותי של הפסטיבל ולרי גרגייב. ויינשטוק היא גם בתו של המיליארדר היהודי ד"ר סמיון ויינשטוק, מהנדס שצמח בתאגידי הנפט הסובייטיים ועשה את הונו לאחר נפילת החומה, כשכיהן כנשיא חברת הנפט הלאומית TransNeft.

ב־2007 פרש ויינשטוק (Weinstock) מתפקידו בטרנסנפט ומונה בידי ידידו ולדימיר פוטין לנשיא חברת אולימפסטרוי (Olympstroy), שהופקדה על פרויקט אדיר ממדים שתכליתו היתה התאמת העיר סוצ'י שלחוף הים השחור למשחקי אולימפיאדת החורף ב־2014. אלא ששמונה חודשים מאוחר יותר החליט ויינשטוק לפרוש במפתיע מתפקידו ולעלות לישראל.

מימין אברהם נניקשוילי, האיש שעשה את הונו משינוע נפט ברחבי רוסיה רואה בשנים האחרונות כיצד החברה שהקים בישראל מאבדת את רוב שווייה ומרכוס וובר רואה החשבון שעשה את הונו באירופה ובנה בסינגפור רשת קשרים מסועפת עם עשירי רוסיה צילום: אבשלום שושני

זמן קצר לאחר עלייתו, בעידודה של בתו, הגיע ויינשטוק לבקר בפסטיבל השנתי באילת, ומיד הודיע כי יתרום לא פחות מ־100 מיליון שקל להקמת מרכז מוזיקה גרנדיוזי בעיר. "האב למשפחת ויינשטוק הביא איתו את האדריכל רון ארד ויצאנו לסיור ברחבי העיר", סיפר לפני שנתיים ראש עיריית אילת מאיר יצחק הלוי למקומון "ערב ערב באילת". "הוא סימן לי שני מקומות באזור הלגונה שבהם הוא רוצה לבנות. מאוד שמחתי וכמובן יצאתי בכותרות ובתרועות: 'הנה הולך להיבנות היכל המוזיקה המפואר'".

אלא ששנתיים מאוחר יותר הודיע ויינשטוק כי הוא מבטל את תרומתו, מכיוון שעיריית אילת לא הצליחה להנפיק אישורי בנייה על הקרקע שבה חפץ. בכך הסתיים בלא כלום הפרויקט הגרנדיוזי, וויינשטוק חזר לאלמוניותו בישראל.

קו סינגפור־אשדוד

ביולי 2008, בעיצומו של משבר הסאב־פריים, דיווחה חברת מנופים פיננסים שקיבלה מחברה סינגפורית בשם ASTC הלוואה של 25 מיליון דולר להשקעה ברכישת בניין בניו יורק. מנופים היא חברה ציבורית הנסחרת בתל אביב, והיא נשלטה אז בידי שלושה שותפים: אברהם נניקשוילי, ג'קי בן זקן וחיים רביבו. בעל השליטה בחברה הסינגפורית, כפי שדווח בזמנו לחברה, הוא איש עסקים שוויצרי בשם מרכוס וובר (Weber).

חלפה שנה, וביולי 2009 דיווחה מנופים פיננסים כי החברה הסינגפורית של וובר החליטה לא להסתפק בהלוואה אלא להיכנס לשותפות בחברה. באותו חודש דווח כי ASTC תשקיע לא פחות מ־342 מיליון שקל, בתמורה ל־45% ממניות מנופים פיננסים.

וובר, רואה חשבון בהכשרתו, סיפר לאנשים במנופים פיננסיים כי את דרכו העסקית החל כיבואן של מוצרי גינון מוייטנאם לאיטליה. מאוחר יותר החל לבצע עסקאות נדל"ן באירופה ורכש את הבעלות במספר חברות קמעונאיות. המוכרת שבהן היא חברת השעונים השוויצרית Alfex, שבה הוא מחזיק עד היום.

אז איך הגיע וובר, שוויצרי שעיקר פעילותו העסקית באירופה, להשקעה דווקא בחברה ישראלית שפעילה בנדל"ן מקומי ובחיפושי גז שלימים יתגלו ככושלים? החיבור הישיר הוא נניקשוילי. אבל כדי להבין כיצד הוא נוצר צריך ללכת כמה צעדים לאחור.

בשנים האחרונות חי וובר בסינגפור ומנהל שם פעילות עסקית. כך, במקביל לעסקיו באירופה, הוא פיתח בסינגפור קשרים הדוקים עם שורה של אנשי עסקים רוסים שהשקיעו חלק מכספם במדינה. אחד מהם היה בוריס לוקשין, חתנו של סמיון ויינשטוק. ויינשטוק, כאמור, היה בשנות התשעים ובתחילת העשור הקודם אחת הדמויות רבות־העוצמה ברוסיה, עם רשת קשרים ענפה שהחלה בנשיא פוטין, עברה דרך אוליגרכים דוגמת רומן אברמוביץ, ונגמרה באיש עסקים גיאורגי־ישראלי בשם אברהם נניקשוילי.

בן זקן. בגלל החקירה נגדו, וובר לא מכר לו את חלקו בחברה ונתקע בה עד היום צילום: אוראל כהן

נניקשוילי, כפי שנכתב לא אחת, נסע בתחילת שנות התשעים לרוסיה והקים שם חברת לוגיסטיקה לשינוע נפט מבארות ברחבי המדינה העצומה למחוזות שונים ברוסיה ומחוצה לה, תוך שיתוף פעולה עם ענקית הסחורות הבינלאומית גלנקור. מה שלא נכתב הוא שנניקשוילי חייב חלק גדול מהצלחתו העסקית ברוסיה לויינשטוק.

ויינשטוק, כך עולה מתחקיר "מוסף כלכליסט", היה זה שהעניק לנניקשוילי את רישיונות השינוע שנדרשו כדי להעביר קרוניות נפט מבארות מבודדות לצרכן הסופי, וסייע גם לרקום את מערכת היחסים עם גלנקור. כך הפך נניקשוילי לאחד המובילים המורשים של נפט רוסי בתוך המדינה ומחוצה לה. נניקשוילי לקח את ההזדמנות בשתי הידיים ובנה, הודות לקשריו בגיאורגיה, אזרבייג'ן, אוקראינה וקזחסטן, מערך הפצה מסועף שהוביל נפט מבארות מבודדות באזורים נידחים ברוסיה אל הערים המרכזיות במדינה ומחוצה לה. עד מהרה הפך נניקשוילי לאיש עסקים אמיד ומוכר בתעשיית הנפט הרוסית, אם כי רחוק מאוד מההערכות בתקשורת הישראלית, שב־2005 מנתה אותו כאחד המיליארדרים הגדולים בישראל. כיום פעילות זו הצטמצמה באופן משמעותי.

כניסתו של נניקשוילי לאצולת הנפט הרוסית שחלק מחבריה השקיעו בסינגפור, וההיכרות ההדדית עם ויינשטוק, הובילו לבסוף למפגש בין נניקשוילי לוובר. זה הפך לבסוף ב־2009 להשקעה של ASTC במנופים פיננסים שבמסגרתה עברו 45% ממניות החברה לשליטת וובר.

ויינשטוק ופוטין כבר לא

ויינשטוק. "אף פעם לא הבנתי מה היה לבן אדם כזה לחפש באשדוד"

בשיאה, מנופים פיננסים נסחרה לפי שווי גבוה ממיליארד שקל ונראתה כמו יהלום קורץ להשקעה. נניקשוילי הצליח להלהיב משקיעים נוספים, ובהם איש עסקים רוסי בשם דניס גמהברמוב, שבעבר היה מנהל בכיר בגלנקור־רוסיה שניהל נניקשוילי. במרוצת השנים הפך גמהברמוב לבעליה של קרן ההשקעות IDM הפעילה בסינגפור ומנהלת כ־100 מיליון דולר של אנשי עסקים רוסים, שמושקעים ברובם בחברות סטארט־אפ בעמק הסיליקון ובישראל. איש עסקים רוסי נוסף שהביא נניקשוילי הוא ויקטור מיכאלביץ פדטוב, שהזרים למנופים 30 מיליון שקל באמצעות חברה קפריסאית.

לצד הפלג האשדודי - נניקשוילי, בן זקן ורביבו - התפתח במנופים פיננסים פלג סינגפורי־אירופי, שחבריו נעים על הציר בזל־סינגפור־לונדון ומוסקבה. לצד וובר כלל הפלג האירופי גם אנשים שהעדיפו להישאר בצל, דוגמת לוקשין, סוחר אלומיניום שהפך להיות איש סודו של וובר ומעורב מאחורי הקלעים בפעילותה של מנופים.

בחלוף זמן הבינו חלק מהדמויות סביב החברה, שהחוט שקישר ביניהן היה נניקשוילי, כי ייתכן שעסקת ההשקעה שהוצגה להם אינה כה מושלמת. אנשי הפלג הסינגפורי־אירופי מינו שורה של דירקטורים בעלי אזרחות רוסית לשבת במועצת המנהלים של מנופים פיננסים, כדי שיגנו על האינטרסים שלהם. אחד מהם היה פרקליט הצמרת דימיטרי ניקיפורוב, המחלק את זמנו בין מוסקבה לניו יורק. אחר היה תעשיין הנפט אלכסנדר מיריניק. דירקטור נוסף שמונה מטעם וובר הוא ארקדי מילמן, לשעבר שגריר ישראל ברוסיה. כמה חודשים מאוחר יותר צורף לחבורה גם מיודענו ויינשטוק, שעלה באותה תקופה ארצה וקבע את משכנו במגדלי אקירוב. ביולי 2010 הפך ויינשטוק ליו"ר מנופים פיננסים. הוא החליף בתפקידו את וובר.

מעניין לציין כי חודש לפני שדיווחה מנופים פיננסים על מינויו של ויינשטוק ליו"ר, נחשפה בתקשורת הרוסית חקירה מקיפה נגדו. לפי הפרסומים, ויינשטוק היה אחד משני נחקרים בפרשת טרנסנפט, שכללה בין היתר חשד שהוא ומנהל נוסף בחברה מעלו בסכום של 3.5 מיליארד רובל (כ־100 מיליון דולר). פרסומים אחרים גרסו שהחקירה נפתחה כתוצאה מהידרדרות ביחסים בין ויינשטוק לפוטין. מקורב של ויינשטוק מסר ל"מוסף כלכליסט" שמדובר בחקירה פוליטית ומוזמנת, כפי שקורה לא אחת ברוסיה.

החקירה שהצילה את בן זקן

היחסים בין הפלגים במנופים פיננסים התקררו עד שהפכו לאיבה של ממש בין וובר וויינשטוק מצד אחד לבין בן זקן מצד שני. גם מערכת היחסים החמה ששררה בין וובר וויינשטוק לבין נניקשוילי, מימי רוסיה העליזים, התקררה בשל כמה אירועים. בראשם עמדה "פרשת קזחסטן", שבמסגרתה נתגלה כי נניקשוילי העניק לבן דודו דוד בן־נני הלוואה של כ־3 מיליון דולר כדי שירכוש קרקע בקזחסטן, והקרקע הזאת נמכרה על ידו זמן קצר אחר כך לחברה־בת של מנופים פיננסים תמורת כ־40 מיליון דולר.

בן אליעזר. חשד שקיבל מאות אלפי דולרים מנניקשוילי צילום: ישראל הדרי

בנסיבות האלה, הפרדת כוחות בין הצדדים התבקשה מאליה. בנובמבר 2010 דיווחה מנופים פיננסים כי "לנוכח חילוקי דעות" בין השותפים, סוכם כי בן זקן ירכוש את חלקם של וובר ונניקשוילי בחברה. לפי ההסכמות, אם לא יצליח בן זקן לרכוש את המניות, תהיה לוובר הזכות לרכוש את מניותיהם של בן זקן ורביבו.

זמן קצר לאחר מכן החל בן זקן - כך לפי כתב האישום שהוגש נגדו על ידי פרקליטות מיסוי וכלכלה - לנסות להעלות באופן אסור את שער מניית מנופים פיננסים כדי להכניסה למדד ת"א־100. משפטו של בן זקן נפתח בתחילת השבוע.

בחלוף כחצי שנה, ביולי 2011, דיווחה החברה כי בן זקן לא ירכוש לבדו את מניותיו של חברו נניקשוילי, אלא שהוא ונניקשוילי ירכשו יחד את מניותיו של וובר. אלא שפרסום החקירה נגד בן זקן הקשה על מימון העסקה, ובן זקן הודיע שחזר בו מכוונתו לרכוש את מניות הפלג האירופי. בכך נפתחה הדלת להשתלטות של וובר על מנופים פיננסים. חודש אחר כך, באוגוסט 2011, רכש וובר את מניותיו של בן זקן במחיר שנקבע בהסכם הראשוני ביניהם, שהיה באותו זמן גבוה ב־20% ממחיר המניה בבורסה.

בפרספקטיבה שמאפשרות שלוש השנים שחלפו מאז אפשר לראות שבן זקן הרוויח כלכלית מפרסום חקירת הרשות נגדו, שכן מכר את מניותיו במחיר קרוב לשיא. אילו היה רוכש את אחזקותיו של וובר במחיר שנקבע ביניהם, הרי שבהנחה שהמניה היתה מתנהגת כפי שהתנהגה היה בן זקן מפסיד 85% מהשקעתו.

חברי הפלג האירופי הבינו עם ביצוע העסקה שהם מפסידים כסף, אבל העדיפו לבלוע את הצפרדע ולהזיז את בן זקן מהחברה. את מניותיו של רביבו, לעומת זאת, הם בחרו שלא לרכוש בשל המחיר הגבוה שהיו אמורים לשלם. מי שכן רכש מאוחר יותר את מניותיו של רביבו היה נניקשוילי, שנותר שותף זוטר של וובר במנופים פיננסים, עם 23% מהמניות בחברה.

רביבו. האירופים לא קנו את חלקו בגלל המחיר, נניקשוילי קנה ונשאר בחברה צילום: טל שחר

"נניקשוילי של ישראל"

ביום שבו התקבלו האישורים להעברת הבעלות במנופים פיננסים לוובר היא נסחרה לפי שווי של כ־1.8 מיליארד שקל. אחרי חמש שנים, שבמהלכן הפסידה החברה כחצי מיליארד שקל ועברה טלטלות עזות, היא נסחרת בשווי של כ־250 מיליון שקל, כ־15% משווייה אז. לפחות בשלב זה וובר, שמחזיק ב־62% ממניות החברה, עשה כאן את העסקה הגרועה בחייו - רק באחרונה הוא הזרים עוד 100 מיליון שקל לחברה - והוא הראשון להודות בכך. למקורביו הוא אומר שההשקעה במנופים היתה טעות שנבעה מכך שהאמין לנניקשוילי: "יש נניקשוילי של רוסיה ויש נניקשוילי של ישראל", הוא אומר. "נניקשוילי של רוסיה זה איש עסקים מאוד רציני, עם נניקשוילי של ישראל עשיתי טעות. הוא היה קרוב מדי לבן זקן".

וובר מפנה טענות לשורה ארוכה של גורמים, החל בפירמת רואי החשבון PwC שביצעה את בדיקת הנאותות שהובילה אותו לרכישת מנופים פיננסים, עבור במוטי פרידמן, מנכ"ל החברה עד סוף 2013, וכלה בסמיון ויינשטוק, שבתקופת כהונתו כיו"ר החברה במקום וובר לא סייע לה לדעתו להתנקות מעברה ולהצעידה קדימה.

"ASTC של וובר עשתה בדיקת נאותות למנופים פיננסים שארכה יותר משנה והשתתפו בה טובי היועצים בארץ ובחו"ל", אומר היום מקורב לנניקשוילי. "אז נכון שבדיעבד הם עשו עסקה גרועה, אבל אף אחד לא הכריח אותם. הרבה אנשים עושים עסקאות גרועות ומפסידים הרבה כסף, וכך קרה גם פה".

אלא שבימים אלה, לא רק ההשקעה הכושלת מטרידה אותו. וובר מוטרד אף יותר מהקישור שלו לנפשות הפועלות. בחודשים האחרונים עלו לכותרות מנופים פיננסים, חברת שמן שבה יש לה אחזקות, וחלק מבעלי המניות הנוכחיים וההיסטוריים שלה - ואלה אינן כותרות מהסוג המחמיא.

זה התחיל עם פרשת אלון חסן, יו"ר ועד נמל אשדוד, שבמסגרתה נחקרו בן זקן ונניקשוילי. לפי חשדות המשטרה, שמן שילמה לחברת דנה לוגיסטיקה סכומים מופרזים בגין שירותים שקיבלה ממנה בנמל אשדוד. הכספים האלה "הוחזרו" בדלת האחורית לבן זקן במסגרת הסכם החסות עם קבוצת הכדורגל מ.ס אשדוד שבבעלותו. החקירה בנמל הסתעפה, וכיום המשטרה חוקרת חשד להעברות כספים בסכומים מצטברים של מאות אלפי דולרים מנניקשוילי לבנימין בן אליעזר.

וובר, שמצא לפתע את שמו בעיתונים כשותפו של נניקשוילי, התפלץ. לא רק שהוא הפסיד מאות מיליוני שקלים בהרפתקה במנופים פיננסים, אלא שהוא גם מקושר לדמויות חשודות בפלילים שלטענתו הובילו אותו להשקעה הגרועה. כיום הוא מסכים להפסיד עוד ועוד כספים רק כדי לצמצם את הקשר אליהן.

"מה יש לו לחפש באשדוד"

ומה עם סמיון ויינשטוק? בסוף 2013 הוא הודיע על סיום תפקידו כיו"ר מנופים פיננסים. כיום ויינשטוק מבלה את מרב זמנו בלונדון עם משפחתו. אלכסיי נבלני (Navalny), בלוגר רוסי מפורסם (ובעל מניות מיעוט בטרנסנפט), חשף כי ויינשטוק מבצע רכישה אגרסיבית של נדל"ן יוקרתי בממלכה הבריטית.

"אף פעם לא הבנתי מה היה לבן אדם כזה לחפש באשדוד", אומר איש עסקים ישראלי המכיר את ויינשטוק. "להגיע מתפקיד של נשיא טרנסנפט שמנהל עשרות אלפי עובדים למצב שבו אתה מתחיל להתווכח עם ג'קי בן זקן נשמע לי הזוי. מילא אם הוא היה צריך את הכסף, אבל סמיון הוא מיליארדר".

דברים דומים בסגנון שונה אומר אדם אחר העוקב אחר הפרשה: "מנופים פיננסים היא בעיניי חברה לא מרשימה או מעניינת מבחינה עסקית. אבל איפה עוד אתה יכול למצוא באותו המקום כדורגלן עבר, כוכב טלוויזיה (בן זקן הופיע בתוכנית 'הכרישים') שעומד למשפט על הרצת מניות, מיליונר גרוזיני שחשוד בהעברת כספים לפואד, ושוויצרי לא מאוד מוכר מסינגפור ששם פה מאות מיליונים? ואם זה לא מספיק, אז יש לך פה חבורה של טייקונים רוסים שבראשם עומד אוליגרך שהוא חבר של פוטין. אני מבטיח לך שדמויות כאלה לא תמצא באף חברה ציבורית אחרת בישראל".

ג'קי בן זקן מסר בתגובה לנאמר בכתבה: "תקופת מנופים פיננסים מאחוריי ואין לי כוונה להתייחס אליה". כל יתר המוזכרים בכתבה סירבו להגיב.