מהברז הפתוח זרם רעל

מייקל גיליק היה בן שלושה חודשים כשהחל לסבול מהקאות חמורות ועיניו התרוצצו בתזזית בארובותיהן. אחרי כמה ימים קשים הבחינו הוריו לראשונה בגוש מתחת לטבורו. בתוך ימים הופיעו גושים דומים גם בגבו וברגלו. הם הבהילו את מייקל לבית החולים ושם אובחנה אצלו נוירובלסטומה, סרטן של מערכת העצבים. מצבו החמור של הפעוט לימד את הרופאים שהוא כנראה חלה כבר כעובר ברחם. להוריו הם בישרו שהסיכוי שמייקל יגיע ליום הולדתו הראשון הוא 50% בלבד.

לינדה, אמו של מייקל, התכוננה לגרוע מכל ואפילו קנתה ארון קבורה זעיר. אלא שמייקל ניצח את התחזיות ונותר בחיים. מחיר ההישרדות היה כבד: המחלה והטיפולים הזיקו לשמיעה ולראייה שלו ולצמיחת גופו. היום הוא נמוך מאוד, פניו מעוותים והוא נזקק באופן קבוע ל־138 כדורים בשבוע. למרות הכל הוא אדם אופטימי שהאמין לכל אורך הדרך שלא רק שאמו תדאג לשלומו אלא גם שהצדק ייעשה, ומי שגרם למחלתו ישלם על כך.

הוא צדק. המסע של לינדה גיליק, שהחל עם הולדתו של מייקל ב־1979, הפך לאחד המאבקים הסביבתיים הגדולים והממושכים בארצות הברית. הנחישות שלה הצליחה לשכנע את הרשויות שמשהו חריג קורה בטומס ריבר (Toms River), עיירה של כמה עשרות אלפי תושבים בחופה של מדינת ניו ג'רזי. היא טענה שזיהום חמור שמקורו במפעלים הכימיים בעיירה גורם לתחלואה גבוהה בסרטן, בעיקר בקרב ילדים.

מפעל סיבה־גייגי בטומס ריבר, 1984. למים בשכונה הסמוכה היה ריח מוזר

המפעלים והרשויות ביטלו את טענותיה. גם תושבים שהיו קורבנות הזיהום כמותה האשימו אותה בהפצת פאניקה שתבריח את המעסיקים הגדולים ואת מעט התיירים. למרות ההתנגדויות הובילה לינדה גיליק 69 משפחות של חולי סרטן להסדר הכספי הגבוה ביותר שהושג בארצות הברית בין אזרחים לתאגידים על רקע של זיהום סביבתי. כשהוא נחתם מייקל כבר היה בן 21.

הסיפור המטלטל הזה שבתחילה הראה כיצד כסף, כוח ופוליטיקה מכשירים הכל, גם את הפקרת שלומם של ילדים ופועלי ייצור לאינטרסים של תאגידי ענק, ואחר כך לימד שאנשים מן השורה יכולים לצאת למלחמה נגד כוחות עצומים ולנצח, משך את תשומת לבו של העיתונאי לשעבר דן פייגין. ספרו "טומס ריבר: סיפור של מדע וגאולה", שמתאר באופן מרתק את מאבקם של תושבי העיירה, זיכה אותו באפריל האחרון בפרס פוליצר.

האחות שהתעקשה לבדוק

"לינדה גיליק היא אדם יוצא דופן ויש לה כוח רצון עז", מתאר פייגין בראיון ל"מוסף כלכליסט" את אחת הגיבורות הראשיות של ספרו. "היא מלאת תשוקה לדברים שהיא מאמינה בהם ולכן לא תמיד קל להסתדר איתה, אבל היא מדהימה".

באשפוזים התכופים של בנה בבית חולים במנהטן הבחינה גיליק שלמחלקה מגיעים ילדים רבים מטומס ריבר. כששבה מאחד האשפוזים ב־1986 תלתה על דלת ביתה את מפת המחוז והחלה לסמן בסיכה אדומה כל מקרה של ילד שחלה בסרטן. בתוך זמן קצר יצרו הסיכות גושים חשודים בעיירה ובמחוז אושן שמקיף אותה.

לינדה גיליק מחבקת ילדה חולת סרטן. השכנים טענו שהיא מפיצה פאניקה צילום: Ken Spencer

באותה שנה פנו גיליק ותושבים נוספים למייקל ברי, חוקר במחלקת הבריאות של מדינת ניו ג'רזי, בבקשה שיבדוק אם יש בטומס ריבר צביר סרטן - הצטברות חריגה של אירועי סרטן שעשויה לרמז על גורם סביבתי. התושבים התלוננו על מים מסריחים שטעמם רע, עובדות מפעל הצבעים סיבה־גייגי סיפרו שגרבי הניילון שלהן מתפקעים מעצמם, כמעט כל אחד מהעובדים הכיר חבר לעבודה שחלה בסרטן, וכימיקלים מסוכנים אותרו בבארות המים.

ברי השווה את נתוני הסרטן בעיירה לממוצע האמריקאי, אולם לא זיהה דבר מה חריג. בדיקה חוזרת ב־1991 מצאה שמספר מקרי הסרטן כבר היה גבוה במעט מהממוצע האמריקאי, אבל ברי עדיין לא זיהה צביר סרטן. נקודת המפנה התרחשה ב־1995, כאשר ליסה בורנזיאן, אחות במחלקה האונקולוגית בבית החולים לילדים בפילדלפיה - 70 ק"מ ממערב לטומס ריבר - הבחינה שגם לשם מגיעים ילדים רבים מהעיירה. הרופאים הסבירו שזו מקריות בלבד אולם בורנזיאן לא השתכנעה וניצלה את קשריה כדי לגרום למייקל ברי לבדוק בשלישית את הנתונים העדכניים.

הפעם סיפרו המספרים סיפור אחר לחלוטין. ברי מצא שבקרב ילדים במחוז אושן שיעור הסרטן במערכת העצבים (כולל המוח) גבוה ב־70% מהממוצע האמריקאי. במרכז טומס ריבר המצב היה חמור בהרבה: מספר המקרים בקרב ילדים בני פחות מחמש היה גדול פי שבעה מהממוצע. ברי כתב דו"ח על איתור צביר סרטן בטומס ריבר ומסר אותו לבוסים שלו ולכמה תושבים פעילים בעיירה. בזמן שהרשויות התלבטו אם לפרסם את הדו"ח, הפעילים העבירו אותו לעיתון החשוב בניו ג'רזי באותו זמן, "סטאר לדג'ר". הפרסום פוצץ את הפרשה ומשך תשומת לב רבה באופן מיידי. הרשויות התגייסו לניקוי הזיהום, ומאותו רגע קיבל הסיפור תפנית חיובית.

הסופר דן פייגין. "אי אפשר להניח שזה לא יקרה שוב" צילום: Ken Spencer

הקורבן הקל ביותר

אחד הכתבים שסיקרו את התפוצצות הפרשה היה פייגין, שבמשך 15 שנה שימש כתב איכות הסביבה בעיתון הניו־יורקי "ניוזדיי". "נדהמתי ממה שקרה שם, אבל הרגשתי שאני לא מגיע לשורש הדברים", הוא מספר מביתו בלונג איילנד בראיון שהתבצע באמצעות סקייפ. "אמרתי לעצמי שאם יהיה לי זמן לכתוב ספר, הסיפור של טומס ריבר הוא מועמד נהדר". ההזדמנות הגיעה ב־2005, כשעזב את העיתון והפך למנהל התוכנית לעיתונות מדע, בריאות וסביבה באוניברסיטת ניו יורק. בשמונה השנים הבאות ערך פייגין תחקיר יוצא דופן בהיקפו. הוא ראיין 140 איש, נסע לשוויץ להתחקות אחר ההיסטוריה של סיבה (Ciba) וקרא מאות ידיעות, מסמכים ודו"חות.

התוצאה היא רכבת הרים רגשית שאי אפשר להניח מהיד. רק הידיעה שהספר מתאר טרגדיה של אנשים אמיתיים מעיבה על הקריאה. גם ועדת פרס פוליצר חשה בעוצמה של הסיפור: "דרמה אנושית סוחפת הנטועה במסע מדעי בן מאות שנים", נימקה את מתן הפרס, "סיפור על זיהום בחצות הלילה והונאה לאור יום, על תאוות בצע תאגידית והזנחה ממשלתית, ועל כמה אנשים אמיצים שסירבו לשתוק עד שהאמת נחשפה".

"כתבתי את הספר מפני שהוא חשוב. ידעתי שהוא לא יהיה רב־מכר, ואני מקווה שבעקבות הפרס יותר אנשים יקראו אותו וילמדו ממנו", אומר פייגין. "הלקח הגדול לחברות הוא שככל שהן ינסו לטייח משהו זמן רב יותר - כך הגילוי יהיה חמור יותר. הלקח לממשלות הוא שאנחנו זקוקים להן שישמרו על האינטרס הציבורי. והלקח לאנשים רגילים הוא שחובתך וזכותך להיות מעורב ופעיל בקהילה ולדרוש מפקידי הציבור לעשות את עבודתם. בטומס ריבר הרבה אנשים רגילים התעלו על עצמם ועשו משהו יוצא דופן".

התחקיר של פייגין פותח בבאזל של 1860. אז התברר שסיבה, חברת הצבעים הכימיים השוויצרית, מרעילה את מי הנהר, ושעובדיה נוטים לחלות בסרטן שלפוחית השתן. הכתובת הטרגית נכתבה פעם נוספת על הקיר בסינסינטי, אוהיו, אחרי מלחמת העולם השנייה. סיבה הקימה שם את המפעל שנועד להכניס אותה לשוק האמריקאי. השפכים הוזרמו לנהר שהיה מקור השתייה העיקרי של העיר. במהרה אי אפשר היה להתעלם מהיקף הזיהום ומהעובדים שחלו בסרטן.

לפני שתפרוץ שערורייה, בחרה סיבה בפתרון קל: לברוח מהעיר ולהקים מפעל חדש בשטח שחבוי מאחורי מסך עצים סבוך, ליד הנהר והאוקיינוס, בעיירה מנומנמת שתודה לחברה שמספקת תעסוקה, קאנטרי קלאב ומרפאה. ב־1952 החל המפעל לעבוד בטומס ריבר, עיירה של כ־8,000 תושבים באותו זמן.

"זה סיפור מוכר מאוד", אומר פייגין. "תעשיות מזהמות נוטות לבוא לקהילות שיש להן בעיות כלכליות ומתקבלות שם בזרועות פתוחות. התושבים מודאגים מאבטלה, פשע ואומללות - בריאות סביבתית שהיא עניין ארוך טווח פחות מטרידה אותם באותו שלב".

ניקוי הזיהום שהותיר מפעל סיבה־גייגי בטומס ריבר. גרבי הניילון של העובדות התפקעו מעצמם ופיצוצים נשמעו לעתים מחצר המפעל צילום: Ken Spencer

המפעל זיהם את עצמו

רשימת חומרי הגלם של המפעל כללה חומרים מסוכנים כמו ניטרובנזין, נפטלין, חומצה גופרתית ואמוניה, ומתכות כבדות כמו כספית וארסן. התהליכים ייצרו פסולת רבה: כדי לייצר חצי ק"ג של צבע נדרשו 2.5 ק"ג של חומרי גלם. הפסולת המוצקה הוכנסה לחביות שהושלכו לבורות בחצר המפעל. הפסולת הנוזלית הוזרמה לנהר או חלחלה דרך הקרקע החולית אל מי התהום ובארות המים. רבים מתושבי טומס ריבר שתו את הפסולת של סיבה.

כשסיבה הגיעה לטומס ריבר, המנהלים ידעו שהם עומדים לזהם את העיירה ולהרעיל את התושבים?

"אני מנסה להיות זהיר. המסמכים אומרים בבהירות שלסיבה היו בעיות סביבתיות חמורות מאוד בבאזל, בסינסינטי ובמקומות נוספים. הם ידעו שזו תעשייה מזהמת ושהם ישליכו כמות אדירה של פסולת לנהר ולאדמה. יש סיבות להניח שהם ידעו שהפסולת תגיע למי התהום ושיש סיכון לשכנים. האם הם נקטו בצעדי זהירות ראויים לנוכח מה שקרה בעבר? אני לא חושב. האם הם תכננו להרעיל את הקהילה? אני גם לא חושב".

התושבים הבינו שמשהו לא בסדר. בתוך שנתיים האגם הסריח, הברזיות במפעל היו מזוהמות.

"המפעל זיהם את בארות המים של עצמו, ואפילו המנהלים הודו שלמים היה טעם מוזר ולכן חפרו בארות מים חדשות בנקודה גבוהה יותר מהנקודה שבה השליכו את הפסולת. אבל הזיהום המשיך להיות בעייתי לשכנים, והצטברו עדויות שהמפעל פוגע בסביבה".

היה קשה להתעלם מכך: תושבי השכונה הסמוכה הריחו ריח נורא מברזי המטבח שלהם, דגים מתים צפו בנהר, ובחצר המפעל היו פיצוצים לא מוסברים.

ניקוי הזיהום בטומס ריבר צילום: Ken Spencer

ב־1963 נערכה הבדיקה הסביבתית הראשונה במפעל, שהציגה את דפוס ההתנהלות שיחזור ב־30 השנים הבאות: הרשויות מוצאות עדויות לזיהום; החברה לוקחת אחריות מגומגמת ומציעה פתרון; היא אינה מיישמת אותו, בדרך כלל בשל שיקולים כלכליים; וכמובן טורחת להזכיר שכל פגיעה בה תפגע בעובדים ובעיירה. החברה הציעה לבנות מתקן שיפחית את הזיהום - אך הוא לא נבנה מעולם. במקומו בחרה בחלופה זולה ומזיקה יותר: הנחת צינור באורך 16 ק"מ מתחת לעיירה, ששפך את החומרים המסוכנים ישר לאוקיינוס האטלנטי.

חביות בלול תרנגולות

קיץ 1965 היה חם במיוחד ואילץ את חברת המים של טומס ריבר להגביר את השאיבה בחלק מהבארות. בבדיקה סודית שנערכה בהן נמצאו חומרים רעילים ומסרטנים כמו אנילין, בנזידין וניטרובנזין. במקום להגן על התושבים בחרה החברה לשתף פעולה עם סיבה ולהשתיק את הממצאים: המפעל הפחית דרמטית את הביקוש שלו למים וחברת המים הוסיפה לבארות חומרים לשיפור הריח והטעם. תושבי העיירה המשיכו לשתות מים רעילים בלי שידעו שהוחמצה הזדמנות היסטורית לעצור את הזיהום.

פעם אחר פעם היו הרגולטורים רכים מדי. אפילו אחרי שזוהה צביר הסרטן ב־1995 העירייה התירה לפתוח בארות שזוהמו בחומר רדיואקטיבי.

"נכון, וזה מלמד שאסור להיות שאננים. אנחנו צריכים רגולציה אגרסיבית וחכמה, ואי אפשר להישען על השוק הפרטי כרגולטור. זה שטויות".

צינור השפכים של סיבה שהוקם כחלופה זולה למפעל טיהור ולבסוף נבקע מתחת לאדמה

הכסף שיחק פה תפקיד משמעותי.

"כולם ניסו לחסוך כסף. סיבה לא רצתה לשלוח את הפסולת למטמנה ראויה או לבנות מתקן לטיפול בפסולת. חברת המים ניסתה לעמוד בצמיחה בביקוש למים בלי להוציא כסף על מסננים או על חפירת בארות. חברת הפלסטיק יוניון קרבייד חיפשה דרך זולה להיפטר מהפסולת שלה, אז היא שכרה את הברנש הזה ולא שאלה מה הוא עושה בדיוק".

הברנש הוא ניק פרניקולה, צעיר שעבד בבניין ורצה לעשות כסף. ב־1972 הוא סיכם עם יוניון קרבייד שהוא ייפטר עבורה מחביות הפסולת שלה ולקח על עצמו את כל הסיכונים וההשלכות. בתחילה השליך את הפסולת במטמנה מסודרת, אבל כשהיא הפכה ליקרה מדי הוא שכר מבני הזוג רייך שמונה דונם בקצה חוות הלולים שלהם תמורת 40 דולר לחודש. במשך ארבעה חודשים הוא גלגל לשם אלפי חביות של כימיקלים מסוכנים, חלקן סדוקות ושבורות. כשהמטמנה המאולתרת החלה להסריח הרשויות התערבו, אולם הרעלים כבר זיהמו את הבארות החדשות ברחוב פארקוויי.

ב־12 באפריל 1984 המציאות המזוהמת שוב היכתה בתושבים. כביש קרס בצומת מרכזי בעיירה ומתחתיו התגלתה אדמה שחורה, ספוגה בנוזל בעל ריח כימי חזק: השפכים החומציים של סיבה כרסמו בשכבות האמייל של הצינור שהונח כחלופה זולה ב־1963 וזיהמו את האדמה.

מכך כבר אי אפשר היה להתעלם, והחברות נדרשו לשלם על ניקוי הזיהום. יוניון קרבייד החלה לנקות את חוות רייך רק ב־1988. סיבה החלה לנקות את הזיהום שגרמה ב־1990. ועדיין, באותו שלב, לא היה כל קישור מוכח - סטטיסטית, רפואית או משפטית - בין הזיהום לתחלואה בסרטן. ודאי שאף אחת מהחברות לא התכוונה לקחת אחריות על כך.

צילום: Ken Spencer

חמש כוסות רעל ביום

כשגבריאל פסקרלה היתה בת עשרה חודשים חשו הוריה בהתקשות מוזרה במרפס בראשה. הרופאים קבעו שהיא חלתה בסרטן נדיר בקרום המוח, והיא מתה בגיל 14 חודשים. כשמייקל אנדרסון היה בן עשר התחילה לכאוב לו הבוהן, ומשם התפשט הכאב לקרסוליים ולידיים עד שנאלץ לעבור לכיסא גלגלים. הוא חלה בלוקמיה, וחלפו שלוש שנים עד שהבריא. רנדי לינוורת' התמוטט בגיל 12 באמצע ריצה, והתברר שיש לו גידול בבסיס המוח. אביו סיפר שאחד הרופאים ציין: "עוד מקרה מטומס ריבר".

פייגין מזהה את פרסום הכתבה ב־1996 ב"סטאר לדג'ר" כרגע המפנה. העיירה הגיעה לכותרות בתקשורת הארצית, והתושבים הזועמים דרשו לדעת מה עשתה סיבה למים ששתו במשך 45 שנה. החברה מצדה כבר המשיכה הלאה. עוד ב־1990 החליטה להעביר את המפעל לאסיה משיקולי כדאיות כלכלית, וכשפרצה הסערה ב־1996 ניקתה את שטח המפעל. באותו זמן היא התאחדה עם סאנדוז ליצירת חברת התרופות הגדולה בעולם, נוברטיס הרשומה בשוויץ.

הפרסום ולחץ התושבים גרמו לרשויות של ניו ג'רזי לעשות סוף סוף את המוטל עליהן, ובתוך ימים נערכו בדיקות מקיפות למים בעיירה. התוצאות היכו את כולם בתדהמה: ב־13 בתי ספר ובכמה בארות היו המים מזוהמים בכימיקלים ובחומרים רדיואקטיביים.

בעקבות הממצאים נערכו שלושה מחקרים לבדיקת הקשר בין הזיהומים לתחלואה. ראיונות מקיפים נערכו עם 40 משפחות שילדיהן חלו ועם 159 משפחות בריאות. הן נשאלו יותר מ־200 שאלות ולא נמצא גורם לא־סביבתי משותף, כמו עישון בהיריון או היסטוריה משפחתית של סרטן. רק זיהום מים ואוויר הסביר את התחלואה המשותפת. לילדים שחלו בסרטן היה סיכוי של 60% שאמותיהם שתו מי ברז בזמן ההיריון עמם. הסיכון היה גבוה במיוחד אצל אמהות ששתו יותר מחמש כוסות ליום, כמו לינדה גיליק.

במקביל, ג'רי פגליאנו, אפידמיולוג במחלקת הבריאות של מדינת ניו ג'רזי, יצר מודל ממוחשב שהתבסס על מקורות המים של כל בית בעיירה מינואר 1962 ועד דצמבר 1996. המודל שב וחשף שבין הילדים שחלו לפני גיל חמש, לילדים שאמותיהם שתו בזמן ההיריון מי ברז מהבארות ברחוב פארקוויי היה סיכוי גבוה ב־151% לחלות בסרטן מאשר לילדים שלא נחשפו כעוברים למים המזוהמים. אצל בנות החשיפה למים מזוהמים בזמן ההיריון הגבירה את הסיכון ללוקמיה פי 15 לעומת מי שלא נחשפה להם. את הגילויים האלה הגדיר פגליאנו "רגע של 'וואו'".

אבל היתה בעיה: המספרים היו קטנים מדי. פגליאנו הוכיח קשר הסתברותי, אבל לא יכול היה לקבוע שאינו מקרי. "אפידמיולוגיה לא יכולה לומר דברים בטוחים, היא מבררת מה הסיכויים", מסביר פייגין. "אנחנו יכולים לומר במידה מסוימת של ביטחון שהחשיפה הסביבתית לזיהום תרמה לתחלואה, אבל לא נוכל לומר שמקרה סרטן מסוים נגרם מגורם זיהום מסוים. אחד מלקחי הספר הוא ללמוד לחיות עם חוסר ודאות".

גיליק לא חיכתה לתוצאות. ב־1997 היא שכרה את עורכי הדין ג'אן שליכטמן ומארק קאקר. מאבק סביבתי קודם של שליכטמן, במסצ'וסטס, הונצח בשובר הקופות "תביעה אזרחית" מ־1998. את דמותו גילם השחקן ג'ון טרבולטה. שליכטמן הציע לנהל שיחות גישור עם החברות המזהמות ולהגיע לבית משפט רק אם לא תהיה ברירה. במשך שלוש שנים הציגו הצדדים מומחים, עדים, טיעונים ומפות, וב־2001 התחילו לדבר על כסף. כולם רצו לסגור את הסיפור.

המשא ומתן הוליד הסדר שבמסגרתו סיבה, יוניון קרבייד וחברת המים של טומס ריבר שילמו ל־69 המשפחות שילדיהן חלו בסרטן סכום המוערך בלפחות 35 מיליון דולר. הסכום המדויק לא פורסם מעולם, אך הוא נחשב הגבוה ביותר אי פעם בהסדר מסוג זה. לאחר התשלום לעורכי הדין קיבלה כל משפחה 300 אלף דולר בממוצע. המשפחות היו מתוסכלות מכך שאף חברה לא התנצלה או לקחה אחריות.

קראת לספר שלך "סיפור של מדע וגאולה". אתה חושב שתושבי טומס ריבר השיגו את הגאולה?

"אני חושב שרוב המשפחות לא חשות שנעשה צדק. הן רצו שהחברות יודו שטעו, לפחות חלק מהמשפחות רצו פיצויים גבוהים יותר, והן רצו שהמדע יאמר להן בוודאות שהן נפגעו מהזיהום. אף אחד מהדברים האלה לא קרה. מצד שני, מה שהן השיגו די מדהים ויוצא דופן".

אתה חושב שדבר כזה יכול לקרות גם היום?

"אני בטוח שכן. זיהום הוא בעיה עצומה במדינות כמו סין, הודו ואינדונזיה. במדינות העולם המפותח יש יותר מודעות סביבתית מבעבר, אבל זה בהחלט אפשרי. אסור לחשוב שזה לא יכול לקרות".