תקשורת במלחמה

בבוקר אפשר לדעת מיד מי בילה אתמול בערב שעות ארוכות מול ערוצי הטלוויזיה, או צמוד לאתרי האינטרנט והיה חשוף לחדשות "צוק איתן" מסביב לשעון, ומי היה בחוץ, בבילוי, עם חברים, ראה סרט, או העדיף את משחק הכדורגל.

מצד אחד, אנשים שמתפקדים, פחות או יותר כרגיל, עסוקים בשגרה. מבינים היטב שיורים עלינו טילים מעזה, אבל רואים גם שעדיין הפגיעה לא קשה, כיפת ברזל מיירטת את רוב הטילים, ונכון לרגע כתיבת שורות אלה, אין הרוגים ישראלים.

מצד שני אנשים מרוטי עצבים, מתוחים, עצבניים, מלאי חרדה, שחוזרים שוב ושוב, למראות של היירוט, לאזעקות בכל רחבי הארץ, לרסיסים, לבתים שנפגעו ולתמונות מחוף זיקים על ניסיונות החדירה של המחבלים.

רסיס רקטה על מכונית

אולי זה מקרי, ואולי לא, אבל החמאס יורה את עיקר התחמושת בשעות הערב, כאשר עם ישראל מתיישב מול המסכים, ומזריק לעצמו כמויות לא סבירות של דיווחים מהשטח. והשטח הוא השמיים, והטילים באוויר. אין מהדורות חדשות מסודרות, אין סדר יום, סדר עדיפויות, אין חשוב יותר או פחות, יש רק רצף בלתי פוסק של אזעקות, פיצוצים בשמיים, ריצות לחדרים המוגנים, ודיווחים מהשטח על הקייטנות והאירועים שמתבטלים או נדחים.

הטרור מצליח להכות בנו בטלוויזיה, וחודר לסלון של כולנו. הרבה בעזרתם של חברות החדשות שלנו, שמנסות להביא כל בדל מידע בזמן אמת, וכך להרגיע את הקריז של הישראלי הממוצע למידע.

התוצאה היא כמובן הפוכה. הרצון להרגיע, והניסיון הכן והאמיתי, לספק מידע אמין, ולתת פרופורציות לאירועים, מתנגש עם המדיום עצמו. וכמו שאנו יודעים, המדיום הוא המסר. שידור ישיר בלתי פוסק של כתבים צבאיים, מהשטח, ביטול תוכניות השגרה, ומצעד של אלופים במיל. באולפנים, מסמנים לנו "מלחמה".

פריצת לוחות השידורים מסמנת העדר גבול, חוסר שליטה, ופאניקה. הטרור נמצא כאן, כל הזמן, ואין ממנו מחסה. הערוצים פוזלים זה לזה, רואים שהמתחרים נמצאים באוויר, אז הם ודאי לא יכולים לעבור לשדר תוכנית ריאליטי או בידור. התקשורת הפכה לכלי בידי הטרור של החמאס.

מטרתו של הטרור, כשמו כן הוא, היא להטיל אימה פחד וחרדה. אין הרי חשש של ממש לביטחונה, לעתידה או לחוסנה של המדינה. המלחמה בטרור היא גם, ואולי בעיקר, קרב על התודעה. מלחמה פסיכולוגית. החוסן שלנו נמדד גם ביכולת האיפוק. בפרופורציות.

ברור היום כי המציאות התקשורתית הישראלית לא מצליחה להתמודד כראוי עם האתגר הזה. התחרות בין אמצעי התקשורת, כמו גם הצמא של הציבור, והאינסטינקט העיתונאי הבריא של דיווח מהיר, מיידי, עדכני, ושוטף על אירועים דרמטיים, מושכים כולם לכיוון הגל הפתוח ושידורי הלופ האינסופיים המגרים את החרדות והרגשות. כל רסיס מצולם משלוש זוויות ומשודר עשר פעמים. הפתרון הוא כמובן לא ברגולציה או בצנזורה, אלא במודעות עצמית גבוהה יותר במערכות עצמן, וגיבוש כלים וכללים חדשים לגבולות הסיקור והדיווח במלחמה. אולי, אחרי שיגמר הסבב הנוכחי, ויפסק ירי הטילים, נשב ביחד ונחשוב איך עושים את זה נכון.