משרד החינוך יגדיל את תקצוב השכבות החלשות

תקציב החינוך יעבור למתכונת דיפרנציאלית כבר בשנת הלימודים שתיפתח בעוד שבוע. משמעות המהלך היא שתלמידים מהרשויות המקומיות החלשות יקבלו תקציבים גדולים יותר מאלה שנהנים מהם תלמידים מהשכבות הסוציו־אקונומיות הגבוהות. בפרט המשמעות היא כי תלמידי המגזר הערבי יקבלו יותר, ותלמידי המגזר הממלכתי־דתי יקבלו פחות, דבר שיכול ליצור קשיים פוליטיים בתקופה של אי־יציבות קואליציונית.

המעבר לתקציב דיפרנציאלי הוא תולדה של שנת עבודת מטה במשרד החינוך בשיתוף משרד האוצר, והוא נכלל במצע הפוליטי של מפלגת יש עתיד, שחיבר אותו שר החינוך שר פירון. על פי המצע, התקצוב לטובת תלמידים משכבות חלשות יהיה גבוה ב־26%, אולם במשרד החינוך סירבו לחשוף פרטים מדויקים על התוכנית או למסור כמה מתקציב החינוך הועמד לרשותה. ככל הידוע מדובר בהיקף גדול משמעותית מזה הנהוג כיום (כ־5%–7%). גם באוצר סירבו להתייחס לפניית "כלכליסט" בנושא.

מה יגידו בכוכב יאיר? המבחן של לפיד מול החזקים שבתומכיו שינוי תקציב החינוך פועל נגד הרשויות המקומיות המבוססות שבהן לפיד גרף את רוב המנדטים שאול אמסטרדמסקי, 2 תגובות לכתבה המלאה 

עד לאחרונה משרד החינוך, החולש על יותר מ־44 מיליארד שקל בשנה (נכון ל־2014), לא ידע כיצד התקציב שלו מתחלק עד רמת השקל הבודד וכמה בדיוק מקבל כל תלמיד. זאת משום שלתקציב החינוך מרכיבים רבים ומקורו לא רק במשרד - לרשויות המקומיות יש משקל משמעותי, וכספים נוספים מוזרמים מעמותות הורים ולעתים מעמותות נוספות.

באוגוסט 2011 הטילה הממשלה על משרד החינוך ליצור מערכת ממוחשבת שתאפשר לו לדעת לראשונה כיצד מחולק כל תקציבו בחתכים שונים. בשנה שעברה, בעת אישור תקציב המדינה ל־2013–2014, קיבלה הממשלה החלטה נוספת והטילה על משרד החינוך להרחיב את המערכת ולכלול בה את נתוני התקציבים שהרשויות המקומיות השונות מזרימות למערכת החינוך. באותה ההחלטה נקבע גם כי משרד החינוך יפרסם את הנתונים לציבור עד כדי רמת בית הספר, כדי שההורים יוכלו לדעת בדיוק איזה תלמיד מקבל כמה.

אף שההחלטה הראשונה הגדירה כי המערכת תוקם עד דצמבר 2011, למשרד החינוך נדרשו שלוש שנים להקים אותה ולגרום לה להפיק נתונים איכותיים. בשנתיים האחרונות פנה "כלכליסט" למשרד החינוך כמה פעמים בבקשה לקבל את הנתונים, אך בכל פעם המשרד סירב, לרוב בנימוק כי המערכת טרם מוכנה והנתונים עדיין גולמיים.

בפברואר האחרון פנתה ח"כ סתיו שפיר בנושא לשר החינוך, וסגן שר החינוך אבי וורצמן (הבית היהודי) השיב לה מעל דוכן מליאת הכנסת כי הנתונים יפורסמו בתחילת שנת הלימודים הקרובה.

בשבוע שעבר פנה "כלכליסט" שוב למשרד בנושא, ושוב נענה כי הנתונים עדיין אינם מעודכנים וייחשפו אחרי פתיחת שנת הלימודים. אלא שמתברר כי בהתאם לתשובת משרד החינוך ביוני 2013, הנתונים הראשוניים אכן הופקו בתוך שבועות ספורים ואף הוצגו לשר החינוך, אולם מעולם לא פורסמו בפני הציבור.

שיטת התקצוב הנוכחית מפלה לרעה את הערבים

ככל הידוע, הנתונים העידו כי אלה שמקבלים את התקציבים הגדולים ביותר (בממוצע לתלמיד) הם תלמידי זרם החינוך הממלכתי־דתי — ובהפרש ניכר (גם בנטרול ההפרש האוטומטי שנוצר בשל שעות התפילה בחינוך הממלכתי־דתי). אלה שמוקצים להם התקציבים הנמוכים ביותר הם תלמידי המגזר הערבי.

הנתונים הראו גם כי שלושת עשירוני ההכנסה הנמוכים מקבלים פחות משמעותית מאשר העשירונים שמעליהם. הסיבה לכך היא שאת שלושת העשירונים התחתונים מאכלסים בעיקר תלמידים מהמגזר הערבי (וכן תלמידים מהמגזר החרדי). כלומר, האלמנטים של תקצוב דיפרנציאלי בתקציב החינוך (ויש מעט כאלה) פוסחים על התלמידים הערבים.

שי פירון ויאיר לפיד צילום: אוראל כהן

מגמות אלה היו ידועות לחוקרי החינוך בישראל זה כמה שנים. מחקר שערך אליאב פולק ממכון המחקר מילקן העלה באוקטובר 2012 כי תוספות התקציב שמעבירות הרשויות המקומיות למוסדות החינוך גורמות לתקציב הממוצע לתלמיד ביישובים מהאשכול החברתי־כלכלי החזק ביותר להיות גבוה ב־63% מהתקציב לתלמיד מהאשכול החברתי־כלכלי הנמוך ביותר.

במחקר אחר שפרסם פרופ' נחום בלס בנובמבר 2009 במסגרת תנועת הכל חינוך, שניהל אז פירון, הוא מצא כי "שיטת הקצאת המשאבים מעדיפה אוכלוסיות מרקע סוציו־אקונומי נמוך במגזר היהודי על פני אוכלוסיות מרקע סוציו־אקונומי נמוך במגזר הערבי".

עוד גילה בלס כי "שיטת הקצאת המשאבים מעניקה יתרון לחינוך הממלכתי־דתי על פני החינוך הממלכתי". לפי המחקר, תלמידי החינוך הממלכתי־דתי נהנים כיום מתוספות תקציב של 22%–34% (מעל לסל הבסיסי), תלמידי החינוך הממלכתי נהנים מתוספות של 15%–20%, ואילו תלמידי החינוך הערבי מקבלים תוספות של 2%–5% בלבד. בלס חזר על ממצאיו במחקר שערך עבור בנק ישראל שנה לאחר מכן.

אף שהמגמות היו ידועות, זו הפעם הראשונה שבה משרד החינוך הצליח לנתח לעומק את גודל הפערים הללו עד רמת השקל האחרון. על בסיס נתונים אלה, שמאז הורחבו והועמקו (ועדיין לא נחשפו בפני הציבור בשום צורה), נבנה מודל התקצוב הדיפרנציאלי של משרד החינוך כפי שהוא עתיד להיות מיושם השנה.

התקציב הדיפרנציאלי קטן כיום והשפעתו שלילית

כבר היום חלק מתקציב מערכת החינוך ניתן לבתי הספר באופן דיפרנציאלי, אלא שבפועל רק חלק מזערי ממנו מחולק בשיטה זו, ועל כן המטרה של צמצום פערי ההזדמנויות בין תלמידים להורים מבוססים לבין תלמידים להורים עניים אינה מושגת.

תקצוב תלמידי בתי הספר היסודיים וחטיבות הביניים נעשה כיום על בסיס שעות לימוד שבועיות, שהמשרד מחשב בהתאם לגודלה של כיתה נורמטיבית — 20–40 תלמידים. כבר מעצם תיאור השיטה אפשר להבין שכיתות קטנות, שנוטות לקצה הנמוך בטווח הגודל של הכיתה הנורמטיבית, נהנות מעדיפות תקצוב על פני כיתות גדולות יותר. זו הנקודה העיקרית שמפלה את המגזר הערבי לרעה ואת הממלכתי־דתי לטובה.

לשעות התקן הבסיסיות משרד החינוך מוסיף שעות לימוד, שאמורות לאזן את הפערים בין הרשויות על פי סלים שונים, שהגדולים שבהם הם סל טיפוח (שמתחשב במצב הסוציו־אקונומי של הרשות המקומית) וסל קליטת עלייה.

בעשור הראשון של שנות האלפיים הוחלפו השיטות לתקצוב דיפרנציאלי כמה פעמים. בכל השיטות התקצוב הדיפרנציאלי התייחס רק לשעות שנוספות לסל הבסיסי; השינוי האחרון נעשה ב־2008, ולכאורה הוא מתחשב יותר בפרמטרים סוציו־אקונומיים. ובכל זאת, הנתונים מראים כי הערבים עדיין מופלים לרעה, והחינוך הממלכתי־דתי מופלה לטובה.

על פי ממצאיו של בלס ומחקרים נוספים (מרכז המחקר של הכנסת וחוקרים עצמאיים), היקף השעות שמוקצות באופן דיפרנציאלי בחינוך בתי הספר היסודיים הוא 5%–7% בלבד מכלל השעות, והנהנים העיקריים מהשיטה הם דווקא בתי ספר גדולים המשרתים תלמידים מרקע כלכלי־חברתי חזק.

לפי בלס, "חלקן של השעות הנוספות (מעבר לשעות התקן, כלומר מעבר לסל החינוך הבסיסי — ש"א) שהקצה משרד החינוך הגיע לכ־7%, תוך יציבות על פני זמן, ונהנו מהן בעיקר תלמידי החינוך הממלכתי־דתי בזכות בנות השירות הלאומי, פיצול כיתות לבנים ובנות ועוד".

נוסף על תקציבים אלה בלס מצא כי בחינוך היהודי שעות הלימוד שמתוקצבות בידי גורמים שאינם משרד החינוךהם כ־10% מכלל שעות הלימוד. עיקר הגידול בשעות אלה היה בחינוך הממלכתי־דתי (בניסיון לפצות על ירידה מסוימת בשעות התקן שקיבלו לאחר שינוי השיטה ב־2008־9).

מהמחקר שערך מכון מילקן עולה כי שעות הלימוד הנוספות לשעות התקן מהוות כ־40% מכלל שעות הלימוד בבתי הספר היסודיים. משום שרק 7% משעות הלימוד מחולקות באופן דיפרנציאלי, מרבית השעות הנוספות שניתנות במסגרת הסלים השונים מחולקות באופן שאינו דיפרנציאלי, מה שמסביר את הפערים שפוגעים במגזר הערבי ומחזקים את המגזר הממלכתי־דתי.