אי־שוויון, אך רק לצד צמיחה מהירה

אי־שוויון בעושר ובהכנסות הנו תופעה רווחת במדינות רבות ברחבי העולם כבר יותר משלושה עשורים. אבל תשומת הלב המוקדשת לנושא התעצמה בצורה משמעותית מאז המשבר הכלכלי הגלובלי של 2008: כשהצמיחה אטית, הגידול באי־שוויון כואב יותר.

התיאוריה "הישנה" על אי־שוויון גרסה שחלוקה מחודשת של העושר באמצעות מערכת מיסוי פוגעת בתמריצים ובצמיחה הכלכלית. אבל הקשר בין אי־שוויון לצמיחה הוא הרבה יותר סבוך ומורכב מההסבר שמציעה הנוסחה הזו. קיומם של ערוצים שונים של השפעה ומנגנונים מגוונים של היזון חוזר מקשים על הסקת מסקנות חד־משמעיות.

חנות ספרים של אוניברסיטת הרווארד צילום: אי פי איי

לדוגמה, ארה"ב וסין הן הכלכלות שצומחות בקצב המהיר ביותר בעולם כיום. לשתיהן רמות דומות של אי־שוויון גבוה, שאף צומח. אף שאין להסיק מכך שלא קיים קשר בין צמיחה לאי־שוויון - או שקיים ביניהם קשר חיובי - התפיסה הלא מבוססת, ולפיה אי־שוויון הוא רע לצמיחה, לא מתיישבת לגמרי עם העובדות.

יתרה מכך, במושגים גלובליים אי־השוויון מצטמצם ככל שהמדינות המתפתחות משגשגות, אף שהוא צובר תאוצה בתוך מדינות מפותחות ומתפתחות רבות. ההנחה הזו כביכול מנוגדת לשכל הישר, אך יש בה היגיון. התופעה הדומיננטית בכלכלה העולמית היא תהליך ההתכנסות שהתחיל אחרי מלחמת העולם השנייה. נתח גדול מ־85% מאוכלוסיית העולם שחיה במדינות מתפתחות חווה צמיחה אמיתית, מהירה וממשית בפעם הראשונה. התופעה הגלובלית הזאת גוברת על הצמיחה באי־השוויון הפנימי.

ובכל זאת, ניסיונן של מגוון מדינות מוכיח כי רמות גבוהות וגדלות של אי־שוויון, ובאופן מיוחד של אי־שוויון בהזדמנויות, אכן מסוגלות לפגוע בצמיחה.

סיבה אחת היא שאי־שוויון פוגע בקונצנזוס החברתי והכלכלי סביב אסטרטגיה ומדיניות מרוכזות־צמיחה. הוא עלול להוביל לעצירה, לקשיים או לבחירות שגויות של מדיניות. קיימות ראיות המגבות את התפיסה ולפיה ההדרה השיטתית של תתי־קבוצות על בסיס שרירותי (לדוגמה מוצא אתני, גזעי או דתי) מסוכנת במובן הזה באופן מיוחד.

מערכת פרטית למעמד הגבוה

ניידות בין־דורית היא גורם מפתח בשיח על שוויון הזדמנויות. עלייה באי־שוויון לא צריכה לפגוע בניידות הבין־דורית. השאלה אם היא כן עושה זאת תלויה במידה רבה בשאלה: האם כלים חשובים שתומכים בשוויון הזדמנויות, באופן מיוחד מערכת החינוך והבריאות, נגישים לכולם? לדוגמה, כשמערכות החינוך הציבורי מתחילות להיכשל, המעמד הגבוה מחליף אותן לעתים קרובות במערכת פרטית שיש לה השלכות מנוגדות לניידות בין־דורית.

ישנם קשרים נוספים בין אי־שוויון לצמיחה. רמות גבוהות של אי־שוויון בהכנסות ובעושר (כמו אלה שקיימים בחלקים גדולים מדרום אמריקה ואפריקה) מובילות ומחזקות פעמים רבות אי־שוויון בהשפעה הפוליטית. במקום לנסות ולייצר דפוסים כוללים של צמיחה, קובעי המדיניות מנסים להגן על העושר ועל יתרונות שמירת ההון של העשירים, מה שגורם על פי רוב לפתיחות מועטה יותר לזרימת מסחר והשקעות.

כל זה מצביע על כך שאי־שוויון (בתוצאות) צריך להיבחן באופן שונה. אי־שוויון שמבוסס על גישה מועדפת למשאבים ולהזדמנויות בשוק הוא רעיל במושגים של לכידות ויציבות חברתית, והוא פוגע במדיניות מכוונת צמיחה.

בסביבה מבוססת כישרונות וכישורים, תוצאות חומריות שמקורן ביצירתיות ובחדשנות נתפסות על פי רוב באופן חיובי, וההנחה היא שהשפעותיהן הרבה פחות מזיקות. מסיבה זו קמפיין המלחמה בשחיתות של ממשלת סין, למשל, הוא כל כך חשוב. הגורם המאיים על הלגיטימיות של המפלגה הקומוניסטית הסינית ועל יעילות השלטון שלה הוא לא בהכרח אי־השוויון הגבוה יחסית בהכנסות בסין, כי אם המתיחות החברתית שנוצרת בשל זכויות היתר והגישה החופשית של קבוצה מועדפת לשווקים ולעסקאות.

בארה"ב השאלה עד כמה הגידול באי־שוויון בהכנסות בשלושת העשורים האחרונים משקף את השינוי הטכנולוגי ואת הגלובליזציה (שני תהליכים שמעדיפים בעלי רמות גבוהות יותר של הכנסה וכישורים), ועד כמה הוא משקף גישה מועדפת לתהליך קביעת המדיניות, היא שאלה מורכבת שטרם יושבה.

ביקושים פרטיים לקויים

אבל זאת שאלה שחייבת להישאל משתי סיבות. ראשית, מבחינת מדיניות, התשובות עליה שונות; שנית, ההשפעות על הלכידות חברתית ועל מהימנותו של החוזה החברתי שונות גם הן.

צמיחה מהירה אכן מועילה. בסביבה של צמיחה מהירה, כשההכנסות צומחות כמעט עבור כולם, אנשים יהיו מוכנים לקבל עלייה באי־שוויון עד לשלב מסוים, במיוחד אם הוא מתרחש בהקשר מבוסס כישורים בעיקרו. אבל בסביבה של צמיחה נמוכה (או גרוע מכך, צמיחה שלילית), צמיחה מהירה באי־שוויון פירושה שאנשים רבים אינם חווים גידול בהכנסות או שהם מרגישים פגיעה בהכנסות, בין שאבסולוטית ובין שבאופן יחסי.

ההשלכות של צמיחה באי־שוויון בהכנסות יכולות לגרום לקובעי מדיניות לצעוד בנתיב מסוכן: שימוש בחוב, לעתים בשילוב עם בועת נכסים, כדי לתמוך בצמיחה. ניתן לטעון שזה קרה בשנות העשרים של המאה ה־20, ערב השפל הגדול. זה בוודאי קרה בארה"ב (וגם בספרד ובבריטניה) בעשור שקדם למשבר של 2008.

גרסה של תופעה זו, שנראית באירופה, היא השימוש בהלוואות ממשלתיות כדי לגשר על הפערים בביקושים ובתעסוקה שנגרמו בשל ביקושים פרטיים וחיצוניים לקויים. אם הביקושים החיצוניים קשורים בבעיות בפריון ובתחרותיות, והם הוחמרו על ידי השוק המשותף, הרי שמדובר בתגובה לא הולמת מבחינת מדיניות.

דאגות דומות צצו סביב הגידול המהיר בחוב הממשלתי הסיני.

אמנם ייתכן שחוב מצטייר כאמצעי הגרוע פחות להתמודדות עם השפעות אי־שוויון או עם צמיחה אטית. אבל ישנן דרכים טובות וגרועות להתמודד עם אי־שוויון גדל. מינוף הוא מהגרועות שבהן.

לכידות פוליטית וחברתית

אז איפה זה ממקם אותנו? מבחינתי, הנושאים שנמצאים בראש סדר העדיפויות הם ברורים למדי. בטווח הקצר, העדיפות הראשונה היא תמיכה בהכנסה לעניים ולמובטלים, שהם הקורבנות המיידיים של משברים ושל הבעיות המבניות וחוסר האיזון היסודי, שנדרש זמן כדי להיפטר ממנו. הנושא השני - גישה אוניברסלית לשירותים ציבוריים ברמה גבוהה, בפרט לחינוך, ובמיוחד כשקיים גידול באי־שוויון בהכנסות - הוא קריטי.

הכללה (של כל הקבוצות) מייצרת לכידות פוליטית וחברתית, ולפיכך מסייעת לצמיחה שנחוצה כדי למתן את השפעות אי־השוויון הצומח. ישנן דרכים רבות שבהן כלכלות יכולות לא לממש את פוטנציאל הצמיחה שלהן, אבל השקעת חסר, ובמיוחד במגזר הציבורי, היא אחת הבולטות והשכיחות שבהן.