תומאס פיקטי, כלכלן צרפתי

תחושת אי־נחת אחזה בחברה המערבית בשנים האחרונות, וכבר פרצה כמה פעמים אל פני השטח בכיכרות בכל רחבי העולם. היא מצאה את דרכה גם להוליווד, לסרטים כמו "אליסיום", המתאר עתיד דיסטופי שבו העניים נמקים בכדור הארץ הצפוף, ואילו העשירים גרים במושבת חלל מפוארת, ואף הגיעה לנאומיו של הנשיא אובמה, שהכריז כי "אי־השוויון הוא האתגר הגדול של זמננו".

אי־הנחת הזאת, התחושה כי משהו בשיטה הכלכלית השתבש, והיא כבר אינה משרתת את כלל האזרחים, היא כנראה ההסבר להצלחה הסנסציונית של ספרו האקדמי וגדוש הטבלאות של תומאס פיקטי. "הון במאה ה־21", ספרו של הכלכלן הצרפתי, שהיה לרב־המכר המפתיע של השנה, נותן לתחושת חוסר הנחת אישור ומצליח לתרגם אותה לנתונים מספריים קרים. בארצות הברית, למשל, כמחצית מכלל ההכנסות מגיעות מדי שנה לכיסו של העשירון העליון, שכבר מחזיק בידו לא פחות מ־72% מהעושר. אלה מספרים מטרידים, שמובילים את פיקטי למסקנה חותכת: החברה המערבית "נסחפת לכיוון של אוליגרכיה".

תומס פיקטי צילום: אי פי איי

המספרים האלה, שאותם אגר פיקטי עם צוות חוקרים חובק עולם, לקחו את תחושת הבטן המעיקה של מעמד הביניים במערב ונתנו לה גיבוי אקדמי. הם סיפקו להם קריאת קרב חדשה: "אנחנו ה־99%". אבל פיקטי לא מסתפק במספרים. הוא הולך צעד אחד הלאה, ומזהה בנתונים את המנגנון הבסיסי של הקפיטליזם בפעולה. אי־השוויון הגובר, הוא קובע, אינו כשל שוק, ולא תוצר של שחיתות.

נהפוך הוא: לפי פיקטי, הנטייה הטבעית של הקפיטליזם היא להביא לריכוז עושר גדל והולך בצמרת. למה? כאן טמון החידוש הגדול שלו. לאורך ההיסטוריה, מסביר פיקטי, התשואה על ההון היתה בדרך כלל גבוהה יותר משיעור הצמיחה. וכשזה מצב העניינים, כמו שקורה גם עכשיו, בעלי ההון מתעשרים מהר יותר מכל השאר. ולפי התחזית של פיקטי, במאה ה־21 התופעה הזאת צפויה רק להחריף.

התגובות לספרו של פיקטי הגיעו בגלים. תחילה הוא נעטף בשבחים שכלכלן בן 43 יכול רק לחלום עליהם. הכלכלן זוכה הנובל פול קרוגמן דיבר על "מהפכת פיקטי", זוכה הנובל הטרי רוברט שילר כינה את ספרו "מונומנטלי'', ואילו הכלכלן הוותיק רוברט סולו, אגדת מאקרו־כלכלה ונובליסט גם הוא, קבע שהתגלית של פיקטי היא "תרומה יוצאת דופן למקצוע הכלכלה". בשלב השני הגיעו, מהצד הימני של המפה, ניסיונות לקעקע את התזה של פיקטי, ובמיוחד לנסות לחלוק על תחזיותיו לאי־שוויון גובר. כך או כך, לא היה אחד מ"גדולי" הכלכלה שלא נדרש לתזה של פיקטי, והדיון הנסער בתזה שלו עדיין נמשך.

התוצאה היתה שפיקטי, כלכלן פורה אך לא כזה שמדורג גבוה ברשימת הכלכלנים המצוטטים ביותר, הצליח לגרור את הכלכלנים לדיון באי־שוויון בהכנסות ובעושר, נושאים שבמידה רבה נזנחו על ידיהם באמצע המאה הקודמת. חשוב לא פחות, פיקטי הוא האיש שיותר מכל אחד אחר הניח את אי־השוויון במרכז סדר היום הציבורי בעולם.

מוקדם לקבוע מה תהיה ההשפעה ארוכת הטווח של פיקטי. כפי שגם הוא מודה, ההצעה שלו להפוך את המגמה באמצעות הטלת מס גלובלי על העושר היא בעיקרה הצעה אוטופית, שספק אם תתממש. וזו אולי גם נקודת התורפה של המחקר האדיר שביצע. כרגע, רובם של הכלכלנים שמשפיעים על מדיניות הממשלות מסתפקים במחמאות ולא גוזרים מהתובנות של פיקטי המלצות מדיניות. זו אולי הסיבה שבדיונים האקדמיים חזרו הכלכלנים לכיווני מחקר שבלטו לפני פרסום ספרו של פיקטי, למשל הצורך בריבית ריאלית שלילית.

עם זאת, גם אם נדרש להם זמן, רעיונות חודרים עמוק. המבחן של פיקטי לא צריך להיות בהשפעה בשנה הקרובה וגם לא בחמש השנים הקרובות, אלא במחקר שיבצע הדור החדש של הכלכלנים, אלו שעכשיו עוד מבקשים תקן הוראה באוניברסיטאות החשובות. אם הם ימשיכו את הקו שלו ויגיעו בעצמם לעמדות השפעה, לא מן הנמנע שבבוא הזמן נמצא פוליטיקאים מתווכחים אם ואיך להחיל מס גלובלי על עושר.