חקר ביצועים: השנה של נוחי דנקנר, יאיר לפיד ובועת הנדל"ן

תשע"ה בפתח

מחר תתחיל שנת שמיטה שבה, לפי ההלכה, הארץ צריכה להיעזב למנוחה. בלי לזרוע, בלי לחרוש. המצווה הזאת תמיד היתה מאתגרת: השלכות השמיטה בחברה החקלאית שהתקיימה כאן אלפי שנים הן מרחיקות לכת, והצמיחו פתרונות הלכתיים שונים שיאפשרו את קיום המצווה תוך צמצום הפגיעה בחקלאים. היום הפתרונות האלה - היתר המכירה, אוצר בית דין, יבול נוכרים - הם כלים למאבקים אידאולוגיים בין זרמים שונים בציבור הדתי. כבר חודשים שהסערה הזאת מתחוללת הרחק מחוץ לתודעתם של החילונים העירוניים, בקרב הדתיים ובקרב החקלאים. כך שנת השמיטה מקבלת עוד תפקיד: היא מזכירה את עומק הניתוק בין המגזרים השונים, ואת הצורך לגבור עליו. שנה טובה.

אורי רוזביץ

בועת הנדל"ן - זמן לצעדים קיצוניים

ערב הימים הנוראים, כדאי להביט באמת שאנחנו מנסים להדחיק לאורך השנה: האיום של בועת הנדל"ן מסוכן לפחות כמו האיום הביטחוני, כי גם עליו איבדנו שליטה. גם אותו אי אפשר "לנהל" יותר. המשך הדשדוש במי האפסיים של 0% מע"מ כן־או־לא ממחיש היטב את חוסר ההכרה בכך שהמפלצת יצאה משליטה. השילוב של היצע מדולדל, קונים שאיבדו אמון במדיניות הממשלה, סביבת ריבית אפסית וההאטה המזדחלת מרכיבים ראש נפץ חברתי. הוא יתפוצץ כשהפיטורים במשק יתרחבו, השכר יקוצץ ובעלי משכנתאות ושוכרי דירות יגלו שהם לא יכולים להתמודד יותר עם העובדה שהמגורים אוכלים להם את ההכנסה. זה קרוב מאוד, וזה יחולל את אחד המשברים הכלכליים הגדולים ביותר שראינו כאן. כדי לנסות למנוע אותו נדרשים צעדים קיצוניים: תקנות לשעת חירום, נטילת הסמכויות של מינהל מקרקעי ישראל והצפת הארץ בקרקעות. עכשיו הזמן.

גולן פרידנפלד

השנה שבה עצרנו לחשוב

שתי הוועדות המשמעותיות שפעלו השנה, גרמן בבריאות ואלאלוף ברווחה, גמרו, כמו תמיד, בביצה של פוליטיקת האינטרסים. ההצלחה היחסית של ועדת גרמן - הבטחה מהאוצר למיליארד שקל לצורך קיצור תורים בבתי החולים - היא תוצאה של ניהול סיכונים מצד אגף התקציבים: באוצר ידעו שאם יסרבו לתת את הכסף, הוועדה עלולה להמליץ על הכנסת השר"פ לבתי החולים ולגרום לסחרור של ההוצאה התקציבית על בריאות. שוט מהסוג הזה לא היה לוועדת אלאלוף, ולכן רוב המלצותיה עלולות להסתכם בסימוכין במחקר אקדמי על עוני. ובכל זאת, שתי הוועדות זיכו את הציבור הישראלי במהלך נדיר שבו הממשלה מושיבה אנשים כדי לבחון נושא לעומק ולחשוב לטווח ארוך. אפשר להסכים או לא להסכים עם המלצותיהן, אבל כדאי להתענג על העובדה שמישהו כאן עצר לחשוב קדימה. במדינה שמסרבת לנקוט מדיניות ארוכת טווח, זה לא מעט.

מיקי פלד

יעל גרמן שרת הבריאות צילום: צביקה טישלר

זכויות העובדים בין הכוונות לביצועים

כמעט כל הטבה בשוק העבודה יכולה ליפול בפער שבין הכוונות הטובות של החוק לרצון הפחות טוב של מעסיקים. במקרים של עובדי קבלן, הפערים האלה לעתים גדולים במיוחד. שני צווי הרחבה שיצאו השנה מחייבים מעסיקים להגדיל את התגמול לאנשי הניקיון והאבטחה, מהעובדים השקופים והחלשים במשק, ולספק להם קרן השתלמות. אבל כדי לתת לעובד קרן, צריך שהוא יסכים לקבל אותה. ולחברות קבלניות יש לא מעט דרכים יצירתיות לגרום לעובד חלש לא לרצות קרן השתלמות. מעבר לפגיעה בזכויות העובד, טמון כאן בעבור חברות קבלן קופון נאה - הן יכולות לגבות מהלקוח (הבנק, הקניון וכו') כסף כאילו הפרישו לעובד לקרן, ובפועל לשלשל את הכסף לכיסן. האחריות למניעת עוול כפול כזה מוטלת על מי ששוכרים את שירותי החברה הקבלנית - כל רשת קמעונאית, קניון ובנק צריכים לוודא שהמנקים והמאבטחים מקבלים את המגיע להם, ולא רק בעניין הזה.

גיל קליאן

ימי האובססיה

פסק הדין של השנה שלח את ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט לשש שנות מאסר בפרשת הולילנד. השופט לא חסך בשלל תיאורי שחיתות ורקב, אבל אלה נשענו על תשתית עובדתית קצת מחוררת, תפורה לעתים בחוטים גסים שמותירים פתח לערעור. במקביל תוקפת הפרקליטות את זיכוי אולמרט בפרשת טלנסקי באמצעות ההקלטות החדשות שסיפקה שולה זקן. פרקליט המדינה המנוח יונה בלטמן אמר פעם שאם חבל התלייה נקרע לא מתקינים חדש במקומו. במקרה של אולמרט, מתברר שהפרקליטות ממשיכה להתקין עוד ועוד חבלים. או שמדובר בגדול מושחתי ישראל, או שמדובר פשוט באובססיה.

משה גורלי

אהוד אולמרט צילום: יותם רונן

השוק דוהר בלי מעצורים

שוק ההון המקומי הסתער השנה על הנפקות חוב; נשטף בגל אג"ח שמבוססות על מבנים מורכבים ומסובכים של יזמי נדל"ן אמריקאים; והתחיל לבצע עסקאות מסחר בסיכונים בלי לחכות להוראות הרגולטור וכנראה בלי לזכור שהאיגוח הזה, כמו גם ההסתערות על הנפקות חוב והאג"ח זבל, היו ממחוללי המשבר בשוק האמריקאי. הפניקס בראשות אייל לפידות, למשל, כבר קונה כך חוב מבנק הפועלים. אותו לפידות אגב שבקשת התגמול שלו השנה הזכירה גם היא את ימי הטירוף של טרום המשבר. אמרה מפורסמת טוענת שלשוק יש זיכרון קצר; השנה הזאת הוכיחה כמה.

אתי אפללו

נוחי דנקנר מבירא עמיקתא

אחרי עשור שבו התבשם בתואר "האיש החזק במשק", בערב ראש השנה הזה נוחי דנקנר ישב סביב השולחן כאחד האדם. הנפילה מהגג הגבוה של אי.די.בי לבור העמוק של הסדרי החוב ודאי כואבת, אבל השנה החדשה היא בעבורו הזדמנות לפתוח דף חדש. דנקנר אולי מתחיל את הדרך מהמדרגה הנמוכה ביותר בעולם העסקים, אבל עם האמביציה, כוח הרצון, הקשרים והניסיון שצבר - אל תתפלאו אם יחזור ויטפס. כדי שזה יקרה, דנקנר חייב לעשות חשבון נפש ולהכות על חטא. מבחינתו, יום הכיפורים צריך להגיע לפני ראש השנה: קודם להודות בטעויות, רק אחר כך לצאת לדרך חדשה. אחרת, הנפילה עלולה לחזור על עצמה.

יניב רחימי

נוחי דנקנר צילום: אוראל כהן

יאיר לפיד עת לשתוק

בשבת כינס שר האוצר יאיר לפיד בחצר ביתו מסיבת עיתונאים מאולתרת. בפחות משתי דקות ביקש להעביר את המסר כאילו הוא וראש הממשלה קרובים להסכמות על התקציב. יום למחרת התברר שההסכמות עוד רחוקות. האירוע האזוטרי הזה הוא שיקוף מובהק של השנה של לפיד באוצר: המון מילים יפות, שנאמרות לפני שיש להן כיסוי. בעיית הדיור זכתה להתמודדות נקודתית באמצעות תוכנית ה־0% מע"מ השנויה במחלוקת אך המדובררת לעייפה, בעוד הגידול בהיצע הקרקעות המשיך לקרטע. תקציב המדינה - היוצא והנכנס - הוצגו שוב ושוב כאילו נבנו בצלמו של מעמד הביניים, כשבפועל הם נעדרים מנועי צמיחה משמעותיים ואינם כוללים טיפול עומק בבעיות שורשיות של המשק. הם כן כוללים, אגב, קיצוץ בתקציבי המשרדים האזרחיים לטובת גידול משמעותי, עקבי ונחרץ בתקציב הביטחון. הרבה יותר מדי כותרות לרגע ומסרים קליטים לעייפה ניפק לפיד בשנה החולפת. ראש השנה הוא הזדמנות נהדרת להתחיל לדבר פחות ולעשות יותר.

נעמה סיקולר

יאיר לפיד צילום: בלומברג