ועידת הקיימות
הפירומניה שלהם, הדפרסיה שלנו
הפירומניה הירושלמית של קנאים מהבהבים ופוליטיקאים ציניים היא הדפרסיה שלנו. דברים של מו"ל כלכליסט בועידת הקיימות לעסקים
אתם בטח תוהים ברגע זה מה הקשר של חוטובלי – כמשל וכנמשל - לקיימות בכלל וקיימות בעסקים בפרט. חוטובלי ושאר הפירומנים והפייגלינים שמשליכים לפידים בוערים לחבית הנפט הנפיצה בירושלים צריכים להיות חלק בלתי נפרד מהשיח על קיימות. צריך לדבר על הפירומניה דפרסיה. הפירומניה שלהם. הדפרסיה שלנו.
לפני שאנחנו מדברים על קיימות בואו נדבר על קהות חושים. ששים קילומטרים מכאן מוסלמים פונדמנטליסטים מוסתים עם רצח בעיניים מצד אחד, ויהודים קנאים ומוטרפים מצד שני, מאיימים להבעיר את חיינו, שוב, לאינתיפאדה, ואולי למלחמת דת אזורית. וכולנו שומרים על זכות השתיקה כאילו כל זה לא נוגע לנו. מדינת תל אביב - המקום והמושג - עוצמת את עיניה לרווחה וממשיכה בעסקים כרגיל. אולי זה לא מפתיע. אם שכחנו תוך חודשים-שלושה את האזעקות והטילים שעפו כאן בקיץ – מה זה בשבילנו להתעלם מכמה פסיכים בירושלים.
המהומות עושות כותרות גדולות ומהבהבות מהמסכים אבל האם התבערה העונתית הזו נמצאת בכלל על סדר היום בישיבות של הדירקטוריונים בחברות הישראליות? מעט מאד. מעט מדי. גם החברות המובילות שאימצו את הרעיונות של הקיימות ומבינות שהן לא יכולות רק "להשיא רווחים לבעלי המניות", אלא שהן חייבות לקחת בחשבון את כל מחזיקי העניין – הקהילה, העובדים, הלקוחות – גם החברות האלה עושות הפרדה בין הקיימות שלהן לבין הקיימות הישראלית.
פנאטים משני הצדדים מזינים את הבערה. גם זו קיימות צילום: רויטרס
זו הפרדה מלאכותית שלא תשרוד את השריפות של המזרח התיכון. החברות לא יכולות עוד להדחיק את האמת הפשוטה, החותכת. אי אפשר להפריד, לא לאורך זמן, בין הסיכוי של חברות לשגשג לבין הגיאו-פוליטיקה הפולשת לחיינו. קיימות היא כבר מזמן לא שיגעון של מחבקי עצים, אלא חלק מתפיסה מתקדמת, חברתית, של מקומה של החברה – הפירמה – בחברה – Society. אני מציע הרחבה נוספת של הקיימות: להעלות את הקיימות לסדר היום הלאומי.
איך אפשר להישאר אדיש כאשר פוליטיקאים טיפשים או ציניים או חסרי מעצורים - ולא מעט ראויים לכל המחמאות האלה גם יחד – גוררים אותנו שוב ושוב להתלקחות? אנשי עסקים ומנכ"לים, כל מי שיש לו מה להפסיד, לא יכולים עוד להחריש. הם חייבים לדבר בקול צלול, בלי פחד מפוליטיקה או מפוליטיקאים. זה חלק מהחתירה החיונית לקיימות. אנשי עסקים ומנכ"לים צריכים לתפוס את המקום הראוי להם בשיח הלאומי, להתוות דרך, להשתתף בהנהגה. זו האחריות שלהם, זה האינטרס שלהם, במובן הרחב והעמוק ביותר.
כל איש עסקים יודע שפוליטיקאים עלולים להיות נקמנים – להציק למנכ"ל בוועדת הכספים או הכלכלה, להחמיר רגולציה, לצאת נגד החברה בתקשורת. בנקמנות קטנונית ופוגענית הפוליטיקאים דווקא מצטיינים. בכותרות הם מומחים, שומר נפשו ירחק. אבל הפחד מהם הוא מניע של טווח קצר, לא של קיימות, שעניינה שיקולים של טווח ארוך. מי ששותק כאשר שריפה פורצת על הספינה כדי לא להרגיז את הקברניט העיוור ומלחיו הכושלים, סופו לטבוע יחד איתם.
כדי לקיים בעצמי את החובה לדבר, לא אסתפק בדימויים עמומים: הבעיה שלנו היא לא חוטובלי או פייגלין או אורי אריאל, שר ופירומן. הבעיה שלנו היא ראש הממשלה בכבודו ובעצמו. כן, בנימין נתניהו הוא הקברניט העיוור. רצף הכישלונות שלו ארוך ומסחרר אך בראש הרשימה: המחדל המדיני. במו ידיו הוא הורס את היחסים החיוניים עם הממשל האמריקאי וממיט עלינו בידוד בינלאומי כשהוא בולם כל סיכוי לפיוס עם הפלסטינים ועם המדינות המתונות באזור. נתניהו מוביל אותנו לאבדון, וכל חודש נוסף שהוא נאחז בשלטון מסכן את עתידה של ישראל ואת הקיימות שלה. אין קיימות בלי קיום.
