ספרו לנו מה אתם חושבים
ספרו, ספרו, זה מעניין את התחת שלנו, רק אל תלכו לשום מקום
איש כתום, קירח ומחייך מביט עליי מכל פינה בעיר. לידו עומד איש שחור וקודר למראה. הם מבקשים ממני לבחור ביניהם, ואני נקרע מבפנים. כבר ימים ארוכים שאני יושב מול מסך המחשב, לפניי האתר המיוחד שנבנה בעבור השניים ובו הם כלואים בלי יכולת להימלט. ידי נשלחת אל העכבר, עוד רגע אני מקליק על הבחירה שלי, אבל אז מתחרט ומושך את היד כנשוך נחש. כך, שוב ושוב, איני מצליח להחליט, כורע תחת כובד האחריות. מה יעלה בגורלו של זה שלא יזכה ברוב הקולות? איך הוא יינצל? האם זה רק מקרי שהכעוס לבוש בצבעי דאעש והאחר בכתום?
אני מנסה להבין איך השניים נקלעו לסיטואציה האיומה הזאת. מתחת לפרצופיהם כתוב ש"הגיע הזמן לבדוק מה אנחנו יותר, עצובים או שמחים". למה הגיע הזמן? קרה משהו חמור שלא סיפרו לי עליו? ומי זה אנחנו? כמה רחב הקולקטיב הזה? הוא כולל גם אותי? ועצוב או שמח, זה הפיך? אם אני מחליט שעכשיו אני עצוב, אני יכול להתחרט אחר כך ולשמוח? כל כך הרבה שאלות קיומיות בבת אחת, לך תדע מה התשובה הנכונה. בטח כשמעל פרצופיהם כתוב שמדובר ב"משאל העם הגדול". לא סתם משאל, נקלעתי לזה הגדול. לא פלא שאני מתייסר.
ספרו לנו מה אתם חושבים צילום: אוראל כהן
במחשב, בטלוויזיה, בסמארטפון, ברדיו, בעיתון ומכל פינה במרחב הציבורי. שני דימויים מומצאים של דיכאון לעומת שמחת חיים מעלים דילמה לא קיימת, אשר פתרונה אפילו לא מבטיח תובנה צפויה. הם מפצירים בנו להשתתף רק לשם ההשתתפות. ההשתתפות במקרה הזה אינה כלי כדי להכריע, היא המטרה עצמה. אין משמעות להחלטה שלנו, לתוכן הבחירה, כי הרי אין באמת שאלה. המשמעות היחידה של ההשתתפות ב"משאל העם הגדול" היא הפיכתנו לחלק מהקולקטיב המשתתף. וקולקטיב זה כוח. כוח לאלה שהקולקטיב ישלם להם בסופו של דבר.
הקמפיין הפולשני הנוכחי הוא המשך ישיר של מגיפת ה"ספרו לנו מה אתם חושבים". מגישי חדשות מסיימים את השידור עם בקשה שנשתף אותם בפייסבוק במה שאנחנו חושבים על החדשות ששידרו לנו. אתרי קניות מפצירים בנו לספר מה אנחנו חושבים על החוויה שהעניקו לנו. באתרי רכילות ביונסה מציגה פוני חדש ואנחנו מוזמנים לספר מה אנחנו חושבים. סדרות מקור בטלוויזיה מבקשות לדעת מה אנחנו חושבים שתעשה הדמות הראשית בפרק הבא.
אלא שבכל המקרים האלה השימוש במילה "חושבים" הוא במשמעות הפוכה להגדרתה המקובלת. השאלות שאנחנו מתבקשים להשיב עליהן אינן דורשות חשיבה (פה היא עלולה רק להזיק), וממילא את אף אחד לא באמת מעניין מה אנחנו חושבים. "ספרו לנו מה אתם חושבים", הוא לא יותר מה"הישארו איתנו" הישן והישיר. ממש לא משנה מה אתם חושבים, רק אל תלכו. המשיכו להיות חלק מהקולקטיב המשתתף. מסה גדולה של גלגלי עיניים שממשיכים להביט באתר, בסרטון, בתוכנית, בסדרה, ולהניב לנו כסף. חושבים להישאר? מצוין. חושבים לעזוב? למה למי אתם חושבים את עצמכם?
הדמוקרטיזציה הישירה לכאורה הזאת, ההתעניינות בדעתנו כאילו מדובר בתושביו של קנטון שוויצרי, עושה את הפעולה ההפוכה בדיוק. היא לא מחדדת דילמות, אלא מרדדת אותן באמצעות חיפוש אחר קונצנזוס מומצא מעיקרו. היא לא נותנת ביטוי למי שחושב אחרת, היא מחפשת את אלה שמרגישים וחושבים כמו כולם.
אבל חמור מכך, היא נותנת לאינדיבידואל תחושה שקרית, כאילו למישהו אכפת ממה שהוא חושב, ובכך מעצימה אותו בעיני עצמו. הרי אם לכולם חשוב כל כך לדעת מה עמדתי, כנראה עמדתי שווה משהו, ואני שווה הרבה יותר ממה שהערכתי עד היום. היקום מתמלא באנשים חושבים, שחושבים שהם שווים משהו למישהו. אין דבר רחוק יותר מן האמת. וכשאין מי שיעצור את זה בזמן, זה נגמר בתופעות כמו מירי רגב או דני דנון.
מפוכח יותר, חזרתי אל המכלאה שבה עדיין כלואים שני הברנשים שמבקשים שאבחר בהם, מכשכשים בזנבם כגורים מיותמים בתנו לחיות לחשוב. הפכתי שוב ושוב בדעתי, עד שבחרתי לבסוף לשחרר אחד מהם. תחושת הקלה אחזה בי. אדייק, תחושה של גדלות נפש ממש. הבנתי שנועדתי להיות מנהיג.
אלא שאז גיליתי לתדהמתי שניתן להצביע יותר מפעם אחת. אתה יכול לבחור בדיכאון, ואחר כך בשמחה, וחוזר חלילה. כל מי שרוצה יכול לחזור ולהצביע שוב ושוב. מיותר לציין שזה הופך את כל התהליך הדמוקרטי לחוכא ואטלולא או איך שאומרים את זה. איזה ערך יהיה לתוצאות? זאת הונאה, לא פחות. יותר מזה, התחלתי לחשוד שלא באמת אכפת להם ממה שאני חושב. מיותר להגיד שחשתי מרומה. אני חושב שדקארט בטח מתהפך בקברו, או איך שאומרים אותו.
