אל תדאגו לתקציב הביטחון

2. מאז 2009 התקציבים היחידים שהממשלות הצליחו לאשר הם דו־שנתיים. התקציב הדו־שנתי הוא אולי כלי איום מבחינה כלכלית, כי לאוצר קשה מאוד לשלוט בו, אבל הוא הברקה פוליטית, משום שהוא מעניק לממשלה יציבות. גם התקציב הבא, זה שיאושר לקראת סוף 2015 אחרי הבחירות, יהיה ככל הנראה דו־שנתי ויכיל את 2016. אם האוצר היה מצליח לבנות מערכת שיכולה לנהל תקציב כזה, הממשלות כאן היו יכולות להישאר על כנן זמן רב יותר.

שר הביטחון משה יעלון. מערכת הביטחון קיבלה התחיבויות תקציביות צילום: נמרוד גליקמן

3. פיטורי השרים אתמול מסמנים את תחילתה של ממשלת מעבר, אלא אם נתניהו יעשה את הלא ייאמן וירכיב קואליציה חלופית. ממשלה כזו מוגבלת מאוד במה שהיא יכולה לעשות עד להרכבת ממשלה קבועה. בפועל, מי שאחראי לאשר לשרי הממשלה ולפקידים הבכירים מה הם יכולים לעשות הם היועצים המשפטיים של המשרדים השונים, בכפוף להנחיות היועץ המשפטי לממשלה. כלומר, שהממשלה לא יכולה לאשר צעדים שנויים במחלוקת, לא יכולה למנות בעלי תפקידים בכירים, ולעיתים גם לא יכולה לסיים תהליכי חקיקה שהחלו קודם לכן, כשכולם עוד עבדו כרגיל. ועד שיאושר תקציב חדש, משרדי הממשלה יקבלו מנות חודשיות שמחושבות לפי בסיס התקציב של השנה הקודמת.

4. אל תדאגו למערכת הביטחון. בשונה מיתר משרדי הממשלה, יש לה מערכת תקציב נוספת וגדולה מאוד, שמאפשרת לה לנהל את עצמו קדימה, לא רק בתוך שנת תקציב נתונה. בשפה התקציבית קוראים לזה "הרשאה להתחייב". כשמה כן היא: הרשאה שניתנת למשרד ממשלתי כלשהו להתחייב - בכסף, בתקציבים - לפרויקטים מסוימים. ולמערכת הביטחון יש חתיכת הרשאה להתחייב: ב־2014 מדובר במסגרת של 32 מיליארד שקל (לעומת תקציב של 52 מיליארד שקל במזומן).

לא כל הכסף הזה נוצל. פניית "כלכליסט" לאוצר בבקשה לבדוק כמה מתוך מסגרת ההרשאה להתחייב נוצלה בידי מערכת הביטחון, העלתה כי באוצר פשוט לא יודעים. מקור אחר המכיר את מבנה תקציב הביטחון וניצולו בפועל אמר ל"כלכליסט" כי לרוב משרד הביטחון מנצל 60%–70% מהמסגרת הזאת. יתרה מכך, זמן קצר לאחר צוק איתן קיבל המשרד תוספת למסגרת ההרשאה להתחייב, אף שטרם ניצל את כולה.

המשמעות היא שלפחות 10 מיליארד שקל הוא יכול לסגור כבר עתה לביצוע פרויקטים בשנה הבאה, עד שיאושר התקציב הבא. משרד הביטחון לא יצטרך לרעוב לתקציב ולהיאנק תחת הצרכים התקציביים השוטפים (בעיקר תשלומי שכר, פנסיה ושיקום). זה בדיוק מה שקרה ב־2013.

5. פגיעה ממשית צפויה בתקציבים האזרחיים, אלה שלא נהנים מהפריבילגיה של מסגרות תקציביות נוספות, ושמרוב התקציב שלהם מיועד לשכר. מדובר בעיקר במשרדי החינוך והבריאות, שמשלמים משכורות למורים, לרופאים, לאחיות ולאנשי צוות רפואי. ב־2015 הם היו אמורים לקבל תוספות תקציב משמעותיות לחינוך ולבריאות לסבסוד קייטנות בחופש הגדול; הגברת התיקצוב לתלמידים משכבות חלשות; קיצור תורים בבתי החולים הממשלתיים; והגדלה של תקציבי קופות החולים ופרויקטים אחרים.

כל זה יצטרך לחכות.

6. אם המשק הישראלי לא ייכנס למיתון והאבטלה לא תרים את ראשה, הגירעון בשנה הבאה צפוי להיות נמוך מהמתוכנן. זה בדיוק מה שקרה ב־2013. הגירעון בסוף אותה השנה היה 3.15% במקום 4.65% מהתוצר, כפי שתוכנן. זאת מפני שלממשלה נוצרו עודפי תקציב מהכספים שמשרדיה לא הצליחו לנצל, מפני שהתקצוב היה עודף ומפני שבמרבית השנה לא היה תקציב מאושר. במספרים: 2013 נגמרה בעודפים תקציביים של 6 מיליארד שקל.

הדבר הזה יכול לקרות שוב בשנה הבאה, אם התקציב אכן יאושר רק ביולי־אוגוסט. מצד אחד, גירעון נמוך זה טוב. מצד שני, אנחנו משלמים יותר מדי מסים ולא מקבלים עבורם שירותים מספקים. במצב כזה אולי באמת כבר היה עדיף להוריד מסים.

7. איך שלא הופכים את זה, 2015 היא שנה אבודה מבחינת התקציב ועבודת הממשלה. שידור חוזר של 2013, בלי פרויקטים מיוחדים, בלי תקציבים שיכולים להתניע את הפעילות במשק, רק עמידה במקום.

המשק מתמודד עם אתגרים גדולים כדי שלא יצטרך לעבור את הסבל הזה, שלא יצטרך לחטוף שנים אבודות כל כמה זמן. יש כאן אוכלוסיות גדולות שהממשלה צריכה לעזור להן להשתלב בשוק העבודה, הזדקנות מהירה של האוכלוסייה, קטר הייטק שלא תמיד מצליח למשוך את כל הקרונות, משבר דיור שמאיים להרחיב מאוד את הפערים בחברה ובועת חובות שמתנפחת.

כל אלה ועוד מיליון דברים אחרים מחייבים את הממשלה לפעול במרץ, כל הזמן, בלי הפסקות. בפועל אנחנו מקבלים ממשלות שלא מתפקדות ומתפרקות על כלום. זכרו זאת כשתלכו לבחור.