רופאים עם גבולות

בשנים האחרונות התרגלנו שלא מרצוננו למצב שבו בשעה 3 אחר הצהריים חלק מחדרי הניתוח והמחלקות בבתי החולים מתרוקנים מהרופאים הבכירים, כולל מנהלי המחלקות, שממהרים לטוס אל הקליניקה הפרטית שלהם או אל חדר הניתוח בבית החולים הפרטי הקרוב. את משמרת הבוקר בבית החולים הציבורי הם עושים בשביל המוניטין, את משמרת אחר הצהריים הם עושים במערכת הפרטית בשביל הכסף. רבים מהחולים כבר יודעים שאם הם רוצים להגיע לרופא הטוב ביותר, כנראה כדאי לחפש את הקליניקה הפרטית שלו.

צמיחת מערכת הרפואה הפרטית המקבילה כרסמה בשנים האחרונות במערכת הבריאות הציבורית. החולים ה"חזקים" לא מגיעים לבתי החולים הציבוריים ולא נלחמים על שיפור התנאים שם, הרופאים ה"חזקים" עוזבים את המערכת הציבורית באמצע היום ולא נלחמים על שיפור התנאים, התורים מתארכים, איכות הטיפול מידרדרת, וכל זה רק מזין את המעגל שבו מי שיש לו הולך לפרטי ומי שאין לו מסתפק במערכת הציבורית הקורסת. המצב הבעייתי הזה היה רק השבוע אחד מסלעי המחלוקת במאבק על התקציב, בעקבות עבודתה של ועדת גרמן לחיזוק מערכת הבריאות הציבורית. אלא שגם המלצות הוועדה לא הציעו פתרון שלם למתח שבין המערכת הפרטית לציבורית.

בעוד גרמן ואנשיה מתקשים עם הצלת מערכת הבריאות, בשטח יש כבר מי שיוצאים למבצע ההצלה הזה בעצמם: עשרות רופאים בכירים, כולל מנהלי מחלקות נחשבים, כבר ויתרו על העבודה בשוק הפרטי, והם מקדישים את כל זמנם לעבודה בבית חולים ציבורי. חלקם עבדו במשך שנים גם בקליניקות מחוץ לבתי החולים. הם יודעים איך נראים החיים - וחשבון הבנק - כשנותנים ייעוץ או מנתחים בפרטי, ובכל זאת הם בחרו לוותר. לוויתור הזה יש מחיר כלכלי משמעותי, הכנסות אדירות שמפסיקות לזרום לחשבון הבנק. אבל זה מחיר שהם מוכנים לשלם כדי להגדיל את הסיפוק המקצועי שלהם; כדי לספק לחולים, כל החולים מכל המעמדות, שירות טוב יותר; וכדי לתרום יותר למחקר ולהוראת הרפואה. זה מחיר שהם מוכנים לשלם, כל אחד באופן אישי, בניסיון ליצור מערכת רפואה ציבורית ראויה בישראל. כמו שמנסח זאת פרופ' איתן בלומנטל, מנהל מחלקת עיניים בבית החולים רמב"ם, "כולנו מונחי רווח, אבל רווח גם יכול להיות היכולת לעשות שינוי, ויש הרבה מה לתקן ברפואה הציבורית".

גם בתי החולים הציבוריים מבינים זאת. חלק מהרופאים שעובדים רק במערכת הציבורית ומרואיינים כאן מועסקים במודל שנקרא "פול טיימר", שבו מנהלי מחלקות ורופאים בכירים מקבלים תוספת שכר כדי להשקיע את כל זמנם בבית החולים ולא במסגרת פרטית. מדובר בתוספת שכר נאה - הם משתכרים 50 עד 100 אלף שקל בחודש ברוטו - אבל בשוק הפרטי הם יכלו להשתכר גם פי שניים או שלושה.

"ברמב"ם יש היום כבר כמה עשרות רופאים בפול טיימר", אומר מנהל בית החולים פרופ' רפי ביאר. "זה מודל נכון שמתפשט ומתרחב, הוא מתאים לרופאים צעירים ומומחים שלא רוצים לפזול החוצה, ורק היעדר מימון מונע את המשך ההתרחבות שלו. לו היה עוד תקציב היו עוד רופאים כאלה". כיום מימון הפול טיימרים מגיע אך ורק מתקציב בית החולים עצמו, מה שמגביל את מספרם ומאפשר למודל להתקיים רק בבתי חולים חזקים יחסית. "ועדת גרמן הבינה את הצורך ביצירת המעמד של פול טיימרים, אבל הם שכחו שצריך בשביל זה כסף", אומר מנהל איכילוב (סוראסקי) פרופ' גבי ברבש. "היום האוצר כבר מבין שצריך לשלם, אבל עד שהם זזים ממשלות מתחלפות".

ד"ר גיא להט צילום: עמית שעל

"באיזה עוד מקצוע אדם מסיים את העבודה ועובר למשרד המתחרה?"

ד"ר גיא להט (46), מנהל היחידה לכירורגיה אונקולוגית ומנהל ההתמחות הכירורגית, איכילוב

"ככל שאתה מתקדם בקריירה ורוכש לך מוניטין אתה מבין שישנה יכולת לתרגם את זה למילה הגסה כסף. אין אדם שהסכומים בחוץ, פי שלושה מבמערכת הציבורית, לא קורצים לו. אבל זה לא שהרופאים הוותיקים רעים והצעירים אידאליסטים; במשך המון שנים נוצר עיוות מובנה במערכת, שהמתכונת של פול טיימרים יכולה לשנות. ההנהלה והדור הוותיק מבינים את זה, והם אלה שיצרו את המודל. הרי במערכת אידאלית רוב הרופאים הבכירים צריכים לחיות בתוך המערכת הציבורית ולהיות נוכחים וזמינים שם. יש עוד מקצוע שבו אדם מסיים את העבודה, חוצה את הכביש ועובר למשרד המתחרה ממול?

"המתכונת של פול טיימר מאפשרת לי להתפתח כקלינאי, ככירורג וכרופא חוקר במקום לרדוף אחרי פרנסה מחוץ לבית החולים בשעות הערב. יש מי שמצליחים לדלג בין שני העולמות, הפרטי והציבורי, בצורה מוצלחת, לי מנטלית זה פחות מתאים.

"בתחילת הדרך, כשחולים ביקשו להגיע אליי באופן פרטי ואמרתי שאין אפשרות כזאת - היתה לי תחושה שהם מרימים גבה ומפקפקים במקצועיות שלי. מצאתי את עצמי מצטדק שאני עובד רק במערכת הציבורית, אבל למדתי איך להסביר להם שאין פה קץ'. הציבור כולו חי באשליה שהמערכת הפרטית היא מקום שבו מקבלים את הרפואה הכי טובה והמערכת הציבורית היא סקנד בסט, הרפואה של הבזול, אבל אני מרגיש שיש איזשהו גל חדש עכשיו. בבית החולים יש הרבה יותר צעירים שרוצים להיות במעמד של פול טיימרים. המבחן הגדול של המערכת יהיה בלשמר אותם. שר"פ להערכתי יעשה למערכת יותר טוב מרע, לטובת כלל החולים. ואחד הרעיונות הקיצוניים שהיו לי הוא האפשרות להתנות קידום בהישארות ברפואה הציבורית, כדי ליצור מחויבות למערכת, אבל גם זה דבר שצריך לדעת לעשות ברגישות".

פרופ' איתן בלומנטל צילום: אלעד גרשגורן

"רווח זה לא רק כסף. זה גם היכולת לתקן את המערכת"

פרופ' איתן בלומנטל (50), מנהל מחלקת עיניים, רמב"ם

"היתה לי מרפאה פורחת בשר"פ הדסה, לייעוץ וניתוחים. כשהתמודדתי על תפקיד מנהל המחלקה ברמב"ם ההנהלה שאלה אם אני מעוניין לשקול להיות פול טיימר, וכך עלה בחלקי להיות מועסק בצורה שטובה למערכת. אין לי תחושה של צדיק או מלאך. ירדתי בהכנסה, אבל כשמאפשרים לך להתפרנס יפה ונותנים לך אתגר לבנות משהו שאתה מאמין בו - זה יכול לפצות במידה מסוימת על אובדן ההכנסה. כסף הוא לא הכל, יש עוד דברים שיכולים לעשות אותך אדם מאושר או מסופק. הרבה רופאים יוותרו על הכסף בפרטי בשביל חבילה שתשאיר אותם בלעדית בתחום הציבורי. כולנו מונחי רווח, אבל רווח יכול להיות גם סיפוק, או תחושה של עוצמה או להיות במרכז העניינים, עם יכולת להשפיע. אנשים אוהבים להימצא במקום שבו הם יכולים לעשות שינוי, ויש הרבה מה לתקן ברפואה הציבורית.

"היה לי ברור שעבודה בחוץ תפגע מאוד ביכולת שלי להצליח כמנהל. שאם אלך ב־3 לא אוכל להרים את המחלקה. כשאתה פול טיימר אתה רואה אך ורק את הצרכים בתפקיד האחד שלך. מספר ניתוחי העיניים ברמב"ם גדל פי 2.5 מאז שהגעתי, ובמקביל נעשים שינויים רבים כדי לשפר את איכות הטיפול ולהפוך אותנו למחלקה מצטיינת. ואגב, אני מעודד את הרופאים במחלקה לעבוד בפרטי. אין בזה שום פסול, ואין פה טובים ורעים, צדיקים וגנבים. אין רע בלעבוד אך ורק בפרטי, או רק בציבורי, או רגל פה ורגל שם. האויב של הרפואה הציבורית הוא לא הרפואה הפרטית, אלא מיעוט המשאבים. המערכת הציבורית יודעת להעצים את הרופאים - על ידי הכשרה, ניסיון, מיתוג ודרגה, ומצד שני מקבלת את הרופא בזול. צריך להיווצר שיווי משקל שגם הרופא ירוויח ממנו וגם המערכת. הרוב המכריע של הרופאים רוצה להתפרנס בכבוד, לא מעבר לזה. לכן צריך לאפשר לכל בית חולים מספר מוגבל של פול טיימרים. הרבה רופאים יבחרו באופציה הזאת, ואחרי קדנציה כפול טיימר מי שירצה גם יוכל לצאת לפרטי. אם שיעור מסוים מהמערכת יתבסס על פול טיימרים, הרפואה הציבורית תהיה טובה יותר.

"אני באמת מאמין שצריך להילחם על המערכת הציבורית. זה בנפשנו. גם מי שיכול לקבל טיפול בפרטי - כשהוא עובר תאונה הוא מגיע לבית החולים הציבורי, וגם כשהוא לוקה במחלה סופנית. ובמערכת הזאת מה שהכי חסר הוא רצפת ייצור. כיום היא קטנה מדי, אי אפשר להשכיב 50 אנשים על 20 מיטות ולרפא אותם. עכשיו בוכים על התורים בציבורית? דמייני מה יקרה אם יסגרו את צינור החמצן הקטן של הרפואה הפרטית. בחזון שלי משאבי מדינה חיוניים כמו חדרי ניתוח לא יופעלו רק עד 8 בערב אלא גם עד 12 בלילה, ואם צריך אפילו עד הבוקר. רצפת ייצור, זה נורא פשוט".

ד"ר עידו נחמני צילום: עמית שעל

"אני אומר לחולים: אני פה בשבילכם 24/7, לא צריך לקנות אותי באסותא"

ד"ר עידו נחמני (46), מנהל כירורגית ב', איכילוב

"מוניתי לפני שנה למנהל כירורגית ב'. אף אחד לא מחייב אותי לא לעבוד בחוץ, והרבה מנהלי מחלקות עובדים בפרטי כי המעמד במערכת הציבורית הוא אחד ממנופי הקידום בפרטי. אבל התפקיד שלי תובעני מאוד בכל המובנים, הוא מחייב מעורבות קלינית והוראת מתמחים, יש לי 65 מיטות אשפוז, טיפול נמרץ כירורגי וגם את יחידת ההשתלות של בית החולים. זה דורש הרבה מחויבות. קשה לעשות זאת במקביל לניהול קליניקה פרטית, בייחוד לי, כמנהל מחלקה שקיבל את התפקיד צעיר ורוצה לבסס את המעמד. בשלב הזה בחיי זה מה שנכון לי.

"כשחולים שומעים שאני לא מקבל בפרטי הם מאוכזבים. זה נובע מכך שהם חוששים, 'אולי הוא לא מחויב לי מספיק ובסוף איזה סטז'ר ינתח אותי', וזה נובע מזה שכציבור התרגלנו לחשוב שהטובים הולכים לרפואה הפרטית כי הם יכולים, אז אולי מי שמנתח בציבורית בעצם לא כל כך טוב. והמסר שלי הוא תמיד שהם מקבלים את המחויבות שלי. אני ממילא לא כאן בשביל הכסף. אני לא יושב עם חולה ושואל כמה ישלם לי, אני לא תלוי בזה, אני לא צריך להגיד לעצמי 'אוי, הניתוח הזה יתארך וכבר מחכים לי במרפאה הפרטית בחוץ'. רופא לא יכול לעבוד כמו פקיד, אי אפשר פתאום לסגור את הבסטה.

"אני לא פוסל כל דבר שכרוך בפרטי, והשוק הפרטי הוא לא טומאה. כשזה מגיע לרופאים כולם רוצים לשמוע על שליחות חברתית, איזה נאום ציוני חוצב להבות, אבל בעיניי המסר של מקצוענות, מצוינות בתפקיד ומסירות חשוב לא פחות, אם לא יותר. גם להיות מקצוען זו אידאולוגיה חשובה, לעשות מה שאני עושה הכי טוב. למשל, את ליל כיפור האחרון ביליתי בהשתלת כבד. לא בשביל אלטרואיזם, אלא כדי לעשות את מה שאני עושה טוב. ובמקביל גם החולים רוצים לדעת שהם בידיים הכי טובות ומסורות, שיש אחריות מלאה כלפיהם. הם באים ואומרים - אני רוצה לדעת שאתה מנתח אותי, ושאם תהיה בעיה ואני אתקלקל אתה תהיה שם. ואני אומר - אין שום בעיה, אני אנתח, אני פה 24/7. הם לא צריכים לקנות אותי באסותא בשביל זה".

ד"ר רן שטיינברג צילום: אלעד גרשגורן

"לתת רפואה ציבורית ברמה של פרטית"

ד"ר רן שטיינברג (54), מנהל כירורגית ילדים, רמב"ם

"במשך יותר מ־20 שנה עבדתי בבית החולים לילדים שניידר, כסגן מנהל מחלקה כירורגית ואחר כך כמנהל יחידת ההשתלות, והיתה לי קליניקה פרטית משגשגת. במקצוע שלי יש הרבה ניתוחים בחוץ - הרניות, אשכים טמירים, בקע טבורי - וניתחתי באופן פרטי באסותא ובמדיקל סנטר. הייתי בגרף עלייה של ניתוחים פרטיים, המספרים רק גדלו, אבל עצרתי את זה ואני לא מתחרט לרגע. לא אהבתי את זה שהזמן שלי התחלק בין כל כך הרבה מקומות, שהראש היה צריך לעבוד כל הזמן בכמה ערוצים. העבודה בבית החולים תובענית מאוד, וכל הזמן הרגשתי שאני לא נמצא כולי במקום אחד. לא ערבבתי בין המערכת הפרטית לציבורית, ההפרדה היתה ברורה, אבל לא כך נראה החלום שלי להיות רופא. הרבה זמן רציתי להפסיק, ועשיתי זאת כשהגעתי לרמב"ם כפול טיימר.

"החיים שלי היום אחרים לגמרי. אני עסוק במחלקה שלי 24 שעות ביממה ואני מאושר מכך. אני יודע שהרבה רופאים היו מתחלפים איתי, זו שאיפה של הרבה כירורגים. ירדתי ברמת ההכנסה, אבל לא הייתי רעב קודם ואני לא רעב עכשיו.

"אנחנו מנסים לתת פה רפואה ציבורית ברמה של פרטית, בדיוק כמו שתמיד רציתי לעבוד. מסבירים הכל למשפחות, ההורים מקבלים את הטלפון הנייד שלי ויודעים שאני זמין להם 24/7. כאן נמצאת המהפכה החברתית - ברצון של רופאים שעובדים במערכת הציבורית לטייב את השירות שהם נותנים לחולים. זה בא מתוך הכרה בסיסית במהות המקצוע, בכך שזה מקצוע שירותי. אם אני אדם מוסרי אני רוצה לתת שירות ברמה הכי גבוהה שאפשר לתת. למרות אורח החיים הקפיטליסטי שלי, ככה אני מאמין שרפואה צריכה להתנהל. אין לי בעיה עם אסותא, אבל אני יכול לתת פייט לכל בית חולים פרטי, עוד מעט גם תהיה לנו פה מלונית, אז מי יכול להתחרות בי? יש רק עקב אכילס אחד - זמני ההמתנה לניתוחים. אם יפתחו עוד חדרי ניתוח או שהמערכת תפעל אחר הצהריים לטובת הציבור, גם זה ייפתר".

ד"ר צבי סיימון צילום: עמית שעל

"חולים חושבים שאם הם ראו אותך בפרטי אז הם קנו אותך גם במחלקה. זה העיק על מצפוני"

ד"ר צבי סיימון (54), מנהל המכון לרדיותרפיה אונקולוגית, שיבא

"תכלס יש היום בשיבא רופאים שהחליטו שהם לא עובדים מחוץ לבית החולים, הם בעצם פול טיימר רק בלי התגמול של פול טיימר, כי החבילה עוד לא הוגדרה. חלקנו עושים את זה מאידאולוגיה. אני עבדתי בפרטי במקביל לציבורי, אבל ברגע שקיבלתי את הניהול ויתרתי על הקליניקה. העיק על מצפוני שלעתים אנשים שמגיעים לפרטי דורשים יחס מועדף כשאני רואה אותם במערכת הציבורית. הם ראו אותך בחוץ אז הם מרגישים שהם קנו אותך גם במחלקה. פעם מסרתי לחולים פתק שבו כתבתי: 'זה שראית אותי בפרטי לא מקנה לך העדפה במערכת הציבורית'. ובתור מנהל כבר חשבתי לעצמי שאני צריך לדאוג לתו תקן חברתי, להבטיח נגישות לטיפול לפי המצב הרפואי ולא לפי מצב הכיס. זה לא פופולרי להגיד את זה.

"יש רופאים שרואים בניהול קרש קפיצה לקליניקה. אבל אני הרגשתי שאני לא יכול להקדיש את עצמי לניהול אם הקליניקה עובדת, ומראש הגדרתי שאנהל את המחלקה שמונה שנים (עברו כבר ארבע). כך הרופאים מתחתיי יודעים שיש להם סיכוי להתקדם. אני גם מחלק ביניהם באופן שווה את הפרוצדורות המשתלמות יותר, לא לוקח יותר לעצמי אף שזה פגע בשכר שלי, כי חשוב לי שהם לא יחפשו חלטורות בחוץ. כשמתחילים עם חלטורות בחוץ המערכת הציבורית הופכת להיות החלטורה שחייבים איכשהו לעשות והקליניקה נהפכת לדבר העיקרי, לפרנסה. אפילו ברדיותרפיה, שבה כביכול האפשרויות בחוץ מוגבלות כי אין כמעט מכוני קרינה פרטיים, מותר לנו לפתוח קליניקה לייעוץ, ואם לא הייתי דואג לרופאים שלי לפרנסה הם היו יכולים לעבוד בפרטי. כדי שהעבודה בבית החולים לא תהפוך לחלטורה, צריך לאפשר לרופאים להתפרנס בבית החולים גם אחרי הצהריים, אני מייצר להם כל הזמן פעילויות נוספות, שישתכרו מספיק. כך התאפשר שפרט לאחת כל הרופאים במחלקה לא עובדים בקליניקה פרטית. זה יצר אווירה חיובית מאוד, אנשים משתדלים יותר, תודעת השירות כלפי החולה גבוהה מאוד.

"יש הרבה רופאים שהם לא גרידיים, אבל לא גומרים את החודש. זה הדור הבא של המנהלים. חלקם אנשים בעלי אג'נדה חברתית, או כאלה שמתייחסים לתחילת הדרך בבית החולים כטירונות בהבנה שבהמשך ייצאו לפרטי וירוויחו יותר. אבל צריך לשנות את המערכת כך שלרופא לא יהיה כדאי לפצל את יום העבודה ובצהריים לצאת, וכך לחסוך גם את החשש לאפליה ואת הדילמות של הרופא כשלבית החולים הציבורי מגיע חולה שהוא ראה בפרטי".

ד"ר עדי קליין צילום: אלעד גרשגורן

"מנהל מחלקה צריך להקדיש את כל הזמן לבית החולים"

ד"ר עדי קליין (45), מנהלת מחלקת ילדים, הלל יפה

"בקונסטלציה שבה אני נמצאת היום אני יכולה להקדיש את כל כולי לבית החולים, אין לי צורך ורצון בפרקטיקה פרטית. אני חושבת שאם אתה מנהל מחלקה לפחות בראשית הדרך אתה צריך להקדיש הרבה זמן לבית החולים, אלה צורכי התפקיד. אני כבר שבע שנים בתפקיד, אני יודעת שהטייטל הוא מנוף למרפאה פרטית, והפיתוי הכלכלי כל הזמן נמצא שם. אבל אני כל הזמן מציבה לעצמי יעדים, וכל עוד יש לי הרבה אתגרים בבניית המחלקה - אני לא רואה מקום לפנות לפרטי. אני בהחלט יכולה להבין את הצורך, הפיתוי גדול, ואני רואה רופאים במחלקה שלי שעובדים במרפאות פרטיות. לכן אני מנסה לתגמל את אלה שמעדיפים להישאר רק במערכת הציבורית בלי לצאת לפרטי".

פרופ' אלון בן נון צילום: עמית שעל

"אני לא מוכן לקחת כסף מחולים"

פרופ' אלון בן נון (55), מנהל המחלקה לכירורגית חזה, שיבא

"עכשיו עשר וחצי בלילה ואני עוד בבית חולים... אין לי השלמת הכנסה כמו לפול טיימרים, אני מקבל משכורת בסיסית כמו של מנהל מחלקה שעוזב את בית החולים ב־3 והולך לקליניקה הפרטית. אני מתוגמל על כוננויות, אבל אם אני חולה ולא עושה כוננויות ההכנסה שלי יכולה לגרד את העשרת אלפים שקל נטו. המערכת בונה על כך שרוב האנשים בסטטוס שלי עובדים בחוץ, אז השכר בבית החולים מראש פשוט לא סביר. הדיבידנד על ניהול המחלקה נמצא במרפאה הפרטית.

"אני לא עובד בפרטי בכלל. מעבר לעניין האתי, בעיניי הרפואה הפרטית, לפחות בתחום שלי, לא טובה: את בוחרת את המנתח הכי טוב והמרדים הכי טוב, הם נפגשים בחדר הניתוח ואז הם הולכים הביתה, ומי נשאר? לפעמים הכונן הוא רופא שלא התקבל לעבודה בבית חולים. ניהול החולה אחרי הניתוח בבית חולים פרטי הוא ממש לא אופטימלי. בבית חולים ציבורי יש כל הזמן מומחים וכוננים מכל המחלקות, אם מתעוררת בעיה.

"אני לא מוכן לקחת כסף מחולים, אני מפחד מזה פחד מוות. ראיתי אנשים שהיו טובים והשתנו. הפרטי מכניס את הרופא לשפגאט. רופאים בכירים לפעמים לא נכנסים לניתוחים בצהריים שעלולים להתארך ומשאירים למתמחה לנתח כדי שיספיקו להגיע לניתוח באסותא. רואים את הדברים האלה יום יום. ובגלל כסף אנשים קצת מאבדים את הצפון, ועושים דברים שלא היו עושים אלמלא הכסף. חולים סיפרו לי שאמרו לרופא בפרטי שנגמר להם הכסף, והרופא שאל אותם 'ואוטו יש?'.

"החיים זה לא כלכלה. הדבר הכי גדול שיש לי זה ערימת מכתבי תודה מחולים. אני לא עושה את זה בשביל המערכת, אני עושה את זה בשביל עצמי. מקבל הערכה מחולים, מקולגות. אף פעם לא הרגשתי פראייר. אני רק מקווה שהמשפחה תבין למה אני עובד ככה.

"הייתי שמח אילו היה שר"פ בבית החולים, ניסיתי לשכנע את גברת גרמן שאם יפקחו על זה נכון זה יהיה טוב, שיהיו אנשים כמוני שירצו לנתח בבית החולים. לא קיבלו את דעתי, אבל למרות זאת אני נשאר. אני מקווה שאעמוד בזה. לפעמים כשהילדים מבקשים עזרה כלכלית זה הדבר שהכי קשה לי. אני מקווה שזה לא ישבור אותי".

ד"ר עידו וולף צילום: עמית שעל

"אני מרגיש יותר בנוח שכל חולה יכול להגיע אליי בלי קשר לכמה כסף יש לו"

ד"ר עידו וולף (48), מנהל המחלקה לאונקולוגיה רפואית, איכילוב

"פול טיימר זה עיקרון, כי בחוץ משתכרים יותר. אני מתאר לעצמי שהרבה אנשים לא מבינים למה אם מנהל מחלקה מרוויח מלכתחילה 25 אלף שקל ברוטו צריך לתת לו יותר כדי להישאר בבית החולים הציבורי. העניין הוא הפער מפוטנציאל ההשתכרות של אותו רופא, שהיה מרוויח הרבה יותר אילו היה עובד גם בפרטי. יכולתי להרוויח יותר, אבל גם ממה שאני מרוויח עכשיו אני חי יפה מאוד. רבים מהחברים שלי רוצים להיות פול טיימרים, אבל אין להם אפשרות. אז אני לא רוצה להתחסד או לבקר את מי שעובד בפרטי. גם אני הייתי בחוץ, ויכול להיות שיום אחד עוד אצא ואעשה לביתי.

"בחרתי בפול טיימר כי אני אוהב מאוד את המחקר וההוראה והם ייעוד עבורי, זה נראה לי יותר חשוב מלעשות כסף. ברמה האישית זה מתיש לעבור בין מקומות, ויותר מכך - אני מאוד נהנה לנתק את האינטראקציה עם החולים מהצד הכלכלי. אני מרגיש יותר בנוח כשכל אחד יכול להגיע אליי בלי קשר לכמה כסף יש לו. כשעבדתי בפרטי הרגשתי איך ברגע שחולה משלם עבור ביקור הוא חש במידה מסוימת שהוא קנה את שירותיך לעד, ואחר כך במערכת הציבורית הוא מצפה שדברים יזוזו מהר וברגישות גדולה יותר. לשמחתי זאת התמודדות שאין לי עכשיו.

"אני לא לחוץ לצאת מוקדם, אני הרבה יותר זמין ועושה מאמץ לראות כל חולה בתוך ימים ספורים. חולים מופתעים מזה. לפעמים מסתכלים עליי כאילו נפלתי על הראש, אומרים: חיפשנו את הקליניקה שלך ולא מצאנו. לא נראה להם הגיוני שלמנהל מחלקה אין קליניקה.

"אני לא חושב שכולם צריכים להיות פול טיימרים, אבל דרוש מספר מסוים של כאלה. אם המדינה תשקיע באיקס משרות, בבעלי יכולות וכישורים מתאימים - כל גרוש שיושקע יחזור למדינה בגדול: באיכות הרפואה, המחקר וחינוך הדור הבא של הרופאים. זה צו השעה".

ד"ר איריס גלוק צילום: עמית שעל

"כסף פשוט לא מתאים ביחסים בין רופא לחולה"

ד"ר איריס גלוק (43), מנהלת המערך התומך במכון האונקולוגי, שיבא

"אני לא מתנגדת לרפואה פרטית, אבל לאנשים שונים מתאימים דברים שונים, ואני לא רוצה לעבוד בפרטי. רפואה היא מקצוע טיפולי, יחסי רופא־חולה הם יחסים חברתיים, וכשאתה מכניס אלמנט של כסף זה פשוט לא מתאים. זה כמו לקחת כסף מהילדים שלך. עד היום היו לי יחסים כלכליים עם חולים רק בתיירות מרפא, אבל לא יעלה על הדעת שמידת ההשקעה שלי בחולה ומידת המחויבות שלי תיקבע לפי כמה כסף הוא נתן לי. כשאני מסרבת לראות חולים בפרטי אני מרוויחה סיפוק והגשמה עצמית שלא הייתי מקבלת אחרת.

מצד שני, יש לי בעיה עם התלוש שלי. לאחרונה עזבתי חלק מתפקידי הניהול שמילאתי. זה מוריד את השכר שלי במידה משמעותית, אבל במילא התלוש לא שיקף את כל ההשקעה שלי, ובמצב של מחסור חמור בתקנים במחלקה ועם ילדים צעירים בבית הרגשתי שאין לי אפשרות להמשיך לנהל. אני לא רוצה להתעשר מרפואה, אבל אני כן רוצה שיהיה לי שקט כלכלי.

"יהיה טיפשי מצדי לומר קטגורית שאני לעולם לא אעבוד בפרטי, אבל עד היום היו הצעות שפסלתי חזור ופסול. לא רציתי לאבד את ההנאה מטיפול בחולים, ויש לי גם בעיה עם הפגיעה בשוויון, עם מצב שבו יש חולים ששווים יותר ויש כאלה ששווים פחות.

"אני מכירה רופאים מסורים שנהפכו לאנשים מושחתים, שהתחילו יותר מדי לאהוב כסף. אבל הרוב המכריע של הרופאים היו שמחים לנטוש את המרפאה הפרטית ולעבוד כפול טיימר. לא כי הם צדיקים, אלא כי הם יסתפקו במשכורת הוגנת, הם רוצים להתמקד ברפואה ולפרנס משפחה. לכן צריך לחשוב על מודל שיאפשר את זה. פול טיימר הוא אפשרות אחת, אבל אני לא בטוחה שאפשר להישען עליו כמודל מערכתי. לדעתי המודל הטוב ביותר הוא כזה שיתגמל את הרופאים פר מאמץ - על כל עבודה נוספת בבית החולים, ניתוחים נוספים, חינוך סטז'רים, מאמץ שמושקע בניהול. צריך להכניס את הפקטור של כמה מאמץ מושקע בעבודה".

פרופ' זיו גיל צילום: אלעד גרשגורן

"הקליניקה משמשת רק כדי להביא לבית החולים הציבורי חולים שאחרת היו הולכים לניתוח פרטי"

פרופ' זיו גיל (46), מנהל מחלקת אף־אוזן־גרון וניתוחי ראש וצוואר, רמב"ם

"ניהלתי את היחידה לניתוחי ראש וצוואר באיכילוב ולפני שנתיים עברתי לרמב"ם. ארבע שנים לא עשיתי שום עבודה בפרטי בכלל, ועכשיו פעם בשבוע, אחר הצהריים, אני רואה חולים לייעוץ במרפאה פרטית. זאת הדרך שלי להגיע לחולים שלא מעוניינים להגיע למערכת הציבורית - כך אני יכול להביא אותם בכל זאת, לעבור ניתוח כאן במקום במערכת הפרטית. לא היה חולה אחד שאחרי פגישה כזאת אמר שילך לניתוח בפרטי. הם מבינים שזה יותר טוב בשבילם. אבל זה גם עניין של זמן: ילדים עם ניתוחי שקדים צריכים להמתין שנה בתור לבית חולים ציבורי, כאן אין חדרי ניתוח בשבילם, יש חולי סרטן לטפל בהם, ולכן ילדים כאלה בהרבה מקרים הולכים לפרטי.

"המקרה היחיד של ישראלי שניתחתי 'בחוץ' היה לפני שנתיים וחצי, של חולה שלא קיבל אישור מהקופה או מחברת הביטוח הפרטית לניתוח ברמב"ם. אני מנתח קצת תיירים, בממוצע שלושה בשנה, ולא על חשבון ניתוחים של ישראלים.

"החוזה שלי לא מגביל אותי לעבוד רק בציבורי, אני יכול ליהנות משני העולמות, אבל אני מרגיש מחויבות להגיש את השירות הטוב ביותר לאנשים שאין להם אמצעים. בתחום של גידולי ראש־צוואר, רבים הם מעשנים ממעמד סוציו־אקונומי נמוך. זו משימה שלי, להראות למתמחים ולרופאים שעובדים איתי שאנחנו מטפלים באוכלוסיות חלשות שצריכות את העזרה שלנו. את אותו טיפול יקבלו ראש הממשלה, מובטל מקריית אתא, אם חד־הורית או פלסטיני מהשטחים. זאת גאוותנו, וכך רפואה ציבורית במדינת ישראל צריכה להיראות. הרווח הכלכלי הוא בסדר עדיפות שני ושלישי.

"הסיבה השנייה היא שכמו כל רופא בישראל גם אני יודע שאת הטיפול הטוב ביותר אפשר להעניק בבית חולים לא פרטי, עם הבקאפ של כל הדיסציפלינות מסביב וכל הפסיליטי. כל דבר יכול להשתבש, לפעמים צריך להיכנס לניתוח חירום, צריכה להיות המשכיות טיפול. אנחנו מלווים חולים גם 15 שנה אחרי הניתוח, הטיפול הוא עניין מתמשך. אני לא רוצה להפוך לקבלן משנה, לעשות ניתוח ולשגר את החולה למישהו אחר. מעבר לכך אנחנו צריכים לעודד רופאים מצוינים להישאר במערכת הציבורית גם בהיבט של חינוך מתמחים וסטודנטים, של מחקר, של קידום מערכת הבריאות בקנה מידה ארצי. יש משבר במעמד הציבורי של המקצוע, הרופאים נתפסים כמי שעוסקים בעיקר בכסף, אפילו מדברים על רופא וחושבים 'איך צריך לשמן אותו'. מודל הפול טיימר יכול לתקן את העוול שנעשה למקצוע, לשקם את המעמד ולהחזיר את האמון הציבורי במערכת הבריאות".