טראומה זה בגנים

1. להוריש זיכרון נורא

איך נכדי ניצולי השואה וילדי 11 בספטמבר פתרו את הוויכוח של תורשה גנטית מול סביבה

זה התחיל בטבח סברה ושתילה.

הרבה שאלות נותרו פתוחות אחרי האסון ההוא, ממלחמת לבנון הראשונה. אבל בצה"ל הוטרדו בין היתר מעוד שאלה משונה: למה חיילים שרק אבטחו את הטבח מרחוק, לא ירו ולא נורו, פיתחו אחריו הלם קרב. השאלה הזאת, המשנית כביכול, הולידה שרשרת אירועים שתשנה את חקר האבולוציה.

באותה שנה מחלקת בריאות הנפש בצה"ל החלה לעקוב אחרי חיילים שהשתתפו במלחמה ולחפש אצלם תסמיני טראומה. המעקב העלה גילוי מעניין: חיילים שהיו בנים לניצולי שואה לקו בהלם קרב בשיעור כפול מהאחרים - 40% לעומת כ־22%.

סא"ל זהבה סולומון, אז ראש ענף מחקר במחלקת בריאות הנפש ולימים כלת פרס ישראל לעבודה סוציאלית, המשיכה מאז במעקב אחרי יוצאי מלחמת לבנון ויום כיפור ומשפחותיהם. מסקנתה לימים היתה שטראומות מידבקות. אם האב עבר חוויה נוראה, בשואה או בצבא, בנו יהיה פגיע יותר למצוקות נפשיות. למה? כנראה בגלל מסרים שעברו בבית. זו הסיבה ההגיונית.

למעשה, גם כאשר פורסמו ממצאים שלפיהם גם בני דור שלישי לניצולי השואה מגלים נטייה מוגברת למצוקות נפשיות, סולומון לא העלתה על דעתה שמדובר ביותר מאשר תהליך פסיכולוגי.

אבל בשנים האחרונות צצה עוד אפשרות, כמעט בלתי נתפסת. עוד בשנות התשעים נערך בארצות הברית מחקר המשך למעקב הצה"לי. פסיכיאטרים אמריקאים עקבו אחרי ניצולי שואה קשישים ומשפחותיהם ואחרי יוצאי מלחמת וייטנאם ומשפחותיהם. הם גילו צד גופני לתופעת הטראומה המידבקת: גם מי שחוו טראומה וגם ילדיהם סבלו מייצור נמוך של קוֹרְטִיזוֹל. קורטיזול הוא הורמון שמסייע לתפקד בשעת לחץ. בשעת כעס או סכנה הוא דורך את הגוף ומגביר את התוקפנות. אנשים עם נטייה למצוקות נפשיות מתאפיינים במחסור בקורטיזול. התברר שככל שטראומת ההורה החמירה, הגוף של ילדיו ייצר פחות קורטיזול. גם כאן החוקרים לא הופתעו. אם המצוקה עוברת בבית, מדוע שתסמיניה הגופניים לא יעברו?

ואז קרה הדבר שאיש לא ציפה לו: פיגועי 11 בספטמבר. אמריקה עוד היתה בהלם כשפרופ' רייצ'ל יהודה, מובילת המחקר משנות התשעים, החליטה לבצע בדיקה לא שגרתית. היא נטלה דגימות דם מ־35 נשים בהיריון שהיו עדות לפיגועים, ובהמשך בדקה את התינוקות שנולדו להן. כמחצית מהנשים פיתחו לאחר הפיגועים תסמיני דחק פוסט־טראומטי - כך הלם קרב מכונה כיום.

איור: דניאל גולדפרב

יהודה גילתה שכצפוי ייצור הקורטיזול בגופן נפגע. ובאופן לא צפוי, היא גילתה שגם התינוקות שלהן, שנבדקו כבר בגיל תשעה חודשים, לקו בבעיה דומה. הם נולדו עם תסמיני טראומה. באופן מוזר ולא מוסבר, רייצ'ל העזה לשער, ייתכן שהתינוקות ספגו את רישומי הפיגוע כבר ברחם.

אבל ב־2008, כשהילדים עברו את גיל שש וסיכום ביניים של המעקב התפרסם בכתב העת המדעי המשפיע "Biological Psychiatry", האפשרות של "הידבקות בטראומה" ברחם כבר כלל לא נראתה מוזרה. למעשה, בשלב הזה היא נחשבה רק לקצה הקרחון של הבנה חדשה על האופן שבו התכונות נוצרות בבני אדם.

"הכל השתנה בעשור האחרון. הידע החדש שמצטבר על גנטיקה ואבולוציה כבר מאלץ אותנו לזרוק את ספרי הלימוד הישנים ולכתוב חדשים", אומר בראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט" ד"ר שרון מועלם, רופא מומחה למחלות נדירות, חוקר ביולוגיה אבולוציונית ומחברם של שלושה ספרי מדע פופולרי בנושאי גנטיקה, ובהם רב־המכר העולמי מ־2007 "דווקא החלשים שורדים", שתורגם ל־30 שפות ובילה שבועות בראש רשימת רבי־המכר של "הניו יורק טיימס".

למהפכה שמועלם מדבר עליה קוראים "אפיגנטיקה": ההבנה שהדנ"א, המפרט הטכני המלא של כל יצור וצמח, אותו סליל ייחודי שעותק ממנו שוכן בכל אחד ממיליארדי תאי הגוף, אינו ירושה דוממת שאנו מקבלים מהורינו ומעבירים לילדינו. הוויכוח בין תורשה וסביבה, בין גורל נוקשה לגמישות החיים, שגוי מיסודו ולא משקף את המציאות המורכבת.

רייצ'ל יהודה. עוברים ברחם

הממצאים שמצטברים מזה שני עשורים מגלים שהדנ"א מגיב כל הזמן לסביבה ולרישומים שהיא מותירה בגוף. טראומות, תזונה, שינויים גדולים בחיים, וגם שינויים קטנים, מותירים חותם בגנום ומשפיעים על המטען הגנטי שיעבור לדור הבא.

לממצאים האלה מועלם הקדיש את ספרו החדש, "ממי ירשת את זה: איך הגנים שלנו משנים את חיינו והחיים משנים את הגנים שלנו", שהתפרסם לפני כמה שבועות בעברית בהוצאת אריה ניר, ומאז יציאתו השנה בארצות הברית זוכה לכותרות בעולם. הספר, שפונה לקהל הרחב, מתעד בזמן אמת את המהפכה שקטה שמתחוללת במעבדות חקר הגנטיקה בעולם.

"כל תגלית נוספת מאפשרת לנו להבין טוב יותר את הקשר בין מה שהגנים שלנו עושים לנו לבין מה שאנחנו עושים לגנים שלנו. והרעיון הזה משנה את הכל", מועלם כותב בפתח הספר, "כל ההתנסויות שלכם, כולל אלו המשניות לכאורה כמו התנכלויות של בריוני בית הספר, התאהבויות ראשונות או כריכי סלופי ג'ו, מטביעות בכם את חותמן. ומה שחשוב אף יותר, הן מטביעות את חותמן בגנים שלכם".

"עידן האפיגנטיקה לפנינו", אמר כבר ב־2003 בראיון ל"סיינטיפיק אמריקן" הגנטיקאי האגדי ג'יימס ווטסון, שזכה בפרס נובל לרפואה על גילוי מבנה מולקולת הדנ"א, "התורשה של האדם היא מעבר לרצף הדנ"א עצמו. זה המקום המרגש באמת בגנטיקה כיום".

מועלם. "אם הייתי חי בארץ? אין לדעת. זה בדיוק העניין, הנסיבות משנות אותנו" צילום: בלומברג

2. דוקטור להקשרים מפתיעים

כך טרגדיה משפחתית הפכה ילד תמים אך יומרני מישראל לשם החם בחקר האבולוציה

מועלם (40) התחיל את הקריירה המחקרית שלו בגיל 15. זה קרה כשסבו חלה באלצהיימר, ושרון הנער, בתמימות קיצונית, רצה לרפא אותו. "עבור הצופה מהצד אלצהיימר היא מחלה מחרידה", כתב בהקדמה ל"דווקא החלשים שורדים", "ואם הצופה הוא נער בן 15, הוא מתקשה להשלים עם כך שאדם חזק ואוהב הולך וכלֶה לנגד עיניו. כשאתה בן 15 אתה רוצה תשובות".

הוא הסתגר בספריות, "ואין לי מושג איך הצלחתי למצוא את המחט בערימת השחת, אבל משהו משך אותי למקום הנכון", כתב. העור של סבו היה מכוסה כתמים חומים־אדמדמים, והוא נהג לתרום דם. מועלם גילה שאלה סימפטומים למחלה התורשתית הֶמוֹכְרוֹמַטוֹזִיס, שלא אובחנה אצל הסב. הוא הרגיש שזה קשור לאלצהיימר. אף רופא כמובן לא הקשיב לו. "הרי הייתי סתם ילד בן 15", סיפר. אבל הוא צדק. עשור לאחר מכן, כשהסב כבר מת, הדוקטור הטרי לביולוגיה שרון מועלם פרסם בספרות המדעית את הראיות שקושרות בין המוכרומטוזיס לאלצהיימר.

הדמיית מתילציה

אבל המחקר הוביל אותו לעוד ממצא, ששינה את חייו המקצועיים: הוא גילה שהמוכרומטוזיס נושאת יתרון מפתיע - היא מעניקה עמידות למחלת הדֶבֶר השחור, שהרגה מיליוני בני אדם בימי הביניים. ולא רק היא. בעלי האלרגיה לפוּל G6PD, למד מועלם, נהנים מעמידות למלריה, וחולי סוכרת עמידים יותר לקור. בכל מקום שבו יש בעיות, הוא התחיל להבין, נולדים ילדים עם פתרונות. המחלה היא תופעת לוואי של פתרון שנוצר בנו באופן טבעי. "בבחירה בין חיים קצרים לחיים עם מחלה כרונית, אבל ארוכים דיים כדי שנתרבה, האבולוציה בוחרת במחלה", הוא אומר.

"דווקא החלשים שורדים" סימן את מועלם כדובר רהוט ועדכני בנושא החידושים בחקר האבולוציה. אבל הוא לא מסתפק בדוברות. כיום, בגיל 40, מועלם הוא רופא מומחה למחלות תורשתיות, חבר בוועדה המדעית המייעצת של ארגון הענק למלחמה במחלות נדירות Global Genes, וחתום, מלבד ספריו, על 19 פטנטים, ובהם תרופה לחיידק חסין האנטיביוטיקה MRSA שממתינה לתחילת הניסויים בה. הוא גם ייסד שני סטארט־אפי ביוטכנולוגיה, Sideromics, שמפתח את התרופה, ו־Recognyz, שמפתח כלים לאבחון מחלות תורשתיות.

ארתור ריגס. מי יוצא נגד דרווין

גם בזמן הראיון איתו הוא עובד במקביל על כמה פרויקטים, ובהם סיוע לצוות שמחפש תרופה להתפרצות האבולה. "מצאנו משפחה שסובלת ממחלה גנטית נוראה בשם נימן פיק, והתברר שהאנשים האלה מחוסנים מפני אבולה", הוא אומר, "כשהשתילו את הגן שאחראי למחלה בחיות מעבדה, הן חוסנו מפני אבולה. הגן משתק חלבון חשוב שהאבולה משתמשת בו כדי לחדור לתאי הגוף. כרגע המאמץ הוא לפתח תרופה שתחקה את המחלה".

מחקר, כתיבה, רפואה, יזמות. נשמע כמו קצת יותר מדי תחומים הישגיים לאדם אחד.

"אני לא ישן הרבה. אבל אלה לא באמת תחומים שונים כמו שנדמה. כל גילוי בתחום אחד מקדם אותי גם באחרים, ועוזר לי להגיע למסקנות שאחרת לעולם לא הייתי מוצא. ככה אני עובד, מקשר דברים שנראים לא קשורים. את הרעיון לספר החדש, לדוגמה, קיבלתי בכלל כשטיילתי ביפן. טיפסתי על הר פוג'י, ובאוויר הדליל דידיתי וכמעט הקאתי, ולא הבנתי איך זקנים יפנים חולפים על פניי בכזו קלות. זה גרם לי לחשוב על איך אולי לאנשים האלה קל יותר עם גבהים כי אבותיהם גרו במקומות גבוהים, והאם אפילו אזור מגורים יכול לשנות את הגנים שלך ושל הילדים והנכדים שלך".

לחץ חברתי משנה את הגנום. נטילת רקמה מדבורה באוניברסיטת אורגון. דרישות הקן קובעות אם הדנ"א יהיה של מטפלת או פועלת צילום: אימג'בנק,Gettyimages

3. מה שעכברים לא מספרים

האם הקלות המבהילה של שינוי תכונות בבעלי חיים רומזת על האופן שבו נקבעות תכונות של ילדים?

אפגינטיקה, כפי שמועלם מסביר בספרו החדש, הוא הענף במדעי החיים שחוקר איך תכונות גנטיות יכולות להשתנות אצל האדם במהלך חייו ולעבור בתורשה לדור הבא. השינויים הללו, זה הגילוי החשוב באפיגנטיקה, אינם ברצף הדנ"א עצמו, אלא בחלקים נעים זעירים שזזים על פניו, וכבדרך קסם משפיעים על התכונות שמופיעות אצל בעלי הדנ"א. מכאן גם מגיע השם אפיגנטיקה - "אפי" ביוונית זה "על גבי".

דוגמה לאופן הפעולה הזה קרויה מֶתִילָציָה: פרודות זעירות של תרכובת בשם מתיל פזורות לאורך הדנ"א, ומכסות, כמו גבנונים קטנים, שלבים ב"סולם הלולייני" של הגנום. הכיסוי הזה הוא שכבת מידע נוספת, שמכתיבה אילו מאינספור התכונות האפשריות שבמטען התורשתי יבואו לידי ביטוי. ההבדל בין תא כבד לתא מוח, או ההבדלים בין תאומים זהים בעלי דנ"א זהה, נובעים מהאפיגטיקה, ממיקום כיסויי המתיל.

חוויות האם מעצבות את הצאצא. זוג אחים במעבדתו של ג'ירטל. מזון בריא יותר, ולחלופין חוויות קשות, שינו לחלוטין את תכונות הגור

"אני לא אוהב אנלוגיות מעולם המחשבים, אבל את זה אפשר לתאר במונחי תוכנה וחומרה", מועלם אומר, "החומרה נשארת זהה. אבל בתוכנה אפשר לעשות שינויים, יכולים לצוץ באגים, אפשר לשנות את חוויית השימוש. ועדיין, לעולם לא תוכל לשנות את מהירות העיבוד של המחשב. אז הגנטיקה הקלאסית מגדירה גבולות כמו הגובה שתוכל להגיע אליו. אבל אפיגנטיקה תשפיע על הפרטים הקטנים".

"ב־1975 הגנטיקאים ארתור ריגס ורובין הולידיי הגיעו בנפרד, זה בארצות הברית וזה בבריטניה, לאותה מסקנה: הגנים אמנם קבועים, אך הם יכולים להתבטא באופן שונה בתגובה למערך שלם של גירויים", מספר מועלם בספרו על המבשרים הראשונים של הענף. אבל, הוא מסביר, השניים זכו להתעלמות הממסד המדעי כיוון שבעצם קראו תיגר על קביעתו הנחרצת של דרווין, שלפיה הדנ"א משתנה רק בתהליכים אטיים ועל פני דורות רבים. הרעיון שלהם הקדים את זמנו - ולא היה מגובה דיו.

אסונות נקלטים ברחם. מנהטן ב־11 בספטמבר. התינוקות של עדות הראייה נולדו עם תסמיני לחץ דומים לאלה של אמותיהם צילום: אימג'בנק,Gettyimages

מאז הגיבוי הגיע, בצמד ניסויים פורצי דרך שנערכו באחד מבעלי החיים האידאליים לבחינת גירויים, התנהגות והשפעה סביבתית: דבורים.

"אם תראה מלכת דבורים ליד דבורה פועלת תחשוב שלכל אחת יש דנ"א אחר. למלכות יש עוקץ רב־פעמי, גוף מוארך, בטן לא שעירה, תוחלת חיים של שנים ויכולת להטיל אלפי ביצים. לפועלות הקטנות אין את הדברים האלה. אף על פי כן, הדנ"א של מלכה ופועלת זהה לחלוטין. מלכה היא זחל שהואכל במזון מלכות, וזה שינה את הביטוי הגנטי שלו. כשחוקרים נתנו למאות זחלים כימיקלים ששינו את הביטוי הגנטי, כל הזחלים גדלו להיות מלכות. אני מגדל עצי בונסאי יפניים שיכולים להגיע לגובה 50 מטר. אבל בעזרת גיזום הם נשארים בגובה 50 ס"מ ויושבים על שולחן הכתיבה שלי. כך זה בעצם עובד".

ניסוי המשך שנערך לפני שלוש שנים היה מרשים יותר: זחלי דבורים גדלים להיות מטפלות שמאכילות זחלים בקן, ורק בגיל שבועיים הדבורה מצטרפת לצי מלקטות הצוף. ההתקדמות בתפקיד מלווה בשינויים בביטוי הגנטי. אבל כשחוקרים מהפקולטה לרפואה באוניברסיטה היוקרתית ג'ונס הופקינס רוקנו יום אחד קן מכל המטפלות שבו, קרה דבר מפתיע: כשהפועלות חזרו מהשדה הן מצאו את הזחלים חסרי הישע והחלו להאכיל אותם. בדיקה גנטית גילתה שהסימונים בגנום הדבורים השתנו לכאלה של דבורים מטפלות. "זה כמו בתמונות שנראות אחרת לפי הצד שממנו אתה מתבונן בהן", אמרה עם פרסום תוצאות המחקר חוקרת הדבורים ד"ר גרו אמדם שליוותה את הניסוי, "גנום הדבורה מכיל גם דמות מטפלת וגם דמות פועלת, והתיוגים הקטנים לאורך הגנום מנחים את המוח איזו התנהגות להפגין".

סידר. רוצה להאמין צילום: אלכס קולומויסקי

הראיה המהפכנית ביותר הגיעה ב־2007, ממעבדתו של מי שנחשב לאחד מפורצי החומות של התחום, הגנטיקאי וחוקר הסרטן הוותיק ועטור הפרסים ד"ר רנדי ג'ירטל. ג'ירטל גילה שכאשר מעשירים את התזונה של נקבות עכברים מזן אגוטי לפני ההתעברות, נולדים להן צאצאים יותר קטנים וחומים, ועם עמידות גבוהה יותר לסרטן וסוכרת. לכאורה, האכילה הנכונה היתרגמה לתורשה משופרת.

אבל לא זה היה הניסוי המדהים. "גירטל גרם לגורי העכברים טראומה", מועלם מספר. "הוא הפריד אותם מהאמהות לכמה שעות ביום, עד שהם פתחו בעיית התנהגות. בבדיקות דם הוא ראה אצלם שינויים בביטויים גנטיים שקשורים בהתנהגות. ואז הוא ראה שלצאצאים של העכברים האלה, וגם לצאצאים שלהם, שני דורות קדימה, היו בעיות התנהגות דומות ושינויים גנטיים דומים, אף שהם גודלו בנפרד מההורים שלהם. לפי הגנטיקה הקלאסית זה פשוט לא אמור היה לקרות. והניסוי הזה שוחזר הרבה פעמים, כולל בשנה שעברה, בניסוי שבו לימדו עכברים לפחד מריח של שקדים באמצעות התניה ששילבה מכות חשמל. הפחד מהריח עבר בתורשה שני דורות קדימה, עם הביטוי הגנטי, לנכדים שלא פגשו את ההורים".

בספרו מועלם מציג ממצאים שרומזים לתהליכים האלה גם אצל בני אדם: חוקרים מאנגליה וקנדה עקבו אחרי זוגות של תאומים זהים בני חמש, שעד תחילת המחקר אף אחד מהם לא סבל ממעשי בריונות. כעבור שבע שנים הם חזרו אל הילדים, וגילו שבזוגות שבהם אחד האחים סבל מהתנכלויות נוצר הבדל אפיגנטי בולט.

ג'ירטל. הגן שזכר את הריח

מועלם: "חיות מעבדה קל יותר לבדוק. אתה יכול לבודד אותן, לעקוב אחרי כמה דורות בטווח של שבועות ולקחת דגימות רקמה מאיפה שתרצה. אצל בני אדם צריך לחכות עשרות שנים כדי לבדוק מה עבר לדור הבא. אבל בשלב הזה אנחנו כבר יודעים שהתופעה עצמה קיימת בבני אדם. גוף הממצאים מספיק עשיר. וגם תחשוב על זה. הדנ"א של כולנו כתוב באותה שפה, התהליכים הגנטיים ברחבי הטבע הם אותם תהליכים. אז אם צמחים עושים את זה, אם שמרים ועכברים עושים את זה, אז למה לא אנחנו? אנחנו לא כאלה מיוחדים".

"ראשית, קל יותר לעקוב אחרי דברים שליליים. אבל ייתכן שטראומות באמת עוברות יותר בתורשה. התפתחנו להגיב לפחד ביותר עוצמה מאשר ליופי. פחד חשוב יותר להישרדות. במלחמות הפחדנים הם אלה שחוזרים הביתה, לא הגיבורים. הגנים שלהם שורדים".

4. הגן דווקא לא אנוכי

למה יצרנו התרופות ימציאו עצמם מחדש כשנגלה את הכללים הנסתרים של האפיגנטיקה

"אני מאמין ברעיון של תורשה אפיגנטית ואוהב אותו, אבל חשוב לזכור שעדיין אין לנו הוכחות חותכות ברמה המולקולרית", אומר ל"מוסף כלכליסט" פרופ' חיים סידר, חתן פרס ישראל בביולוגיה ופרס וולף בחקר הרפואה, ומי שנחשב לאחד מאבות האפיגנטיקה. בשנות השמונים חשפו סידר ושותפו פרופ' אהרן רזין את מנגנון המתילציה, זה שחוסם תכונות במקטעי הדנ"א. בכך הם הזניקו את חקר הגנטיקה."ייתכן שסימוני מתילציה עוברים בתורשה, אבל אולי לשינויים הנצפים אחראי מנגנון אחר. עדיין לא גילינו את מה שמשעתק ביטויים גנטיים לתאי הזרע והביצית, שהם אלה שעוברים בתורשה. הרבה דברים עדיין אינם מובנים".

"נכון", משיב מועלם, "אמנם המידע שהצטבר בעשור האחרון משנה את מה שידענו על גנטיקה, וסילק את הספקות בנוגע לקיום תורשה אפיגנטית בטבע. אבל פרופ' סידר קלע לנקודה העיקרית: איך. אנחנו רחוקים מלהבין את החוקיות של המנגנון הזה, מה עובר ומה לא ולמה, ואם זה קורה בחלונות זמן מסוימים או בשלבי חיים מסוימים. אנחנו בעיקר עדים לתופעה. אבל תזכור שהמסתורין הזה הוא די שגרתי בגוף שלנו. נגיד שאנחנו משוחחים. אני מתעצבן. לחץ הדם שלי עולה. הגוף שלי מייצר קורטיזול, וגם, אנחנו כבר יודעים, מתרחש אצלי שינוי אפיגנטי. איך זה קרה? זו התקשורת המורכבת בגוף. כעת נשאר לגלות את הקשר למערכת התורשה. והתשובה לזה תהיה שווה למישהו פרס נובל. הרי אני לא עובד על זה רק בגלל סקרנות מדעית. הגילויים האלה חשובים למי שרוצה לפתח תרופות. אצל חיות מעבדה כבר מצאנו כימיקלים שמשפיעים על האפיגנטיקה. דמיין תרופות שמרפאות מחלות דרך הדנ"א, דמיין תרופה שתעצור מעבר של טראומה בין דורות".

ובכל זאת, הרעיון של אבולוציה שמשנה אותך מדור לדור, ועוד באופן כמעט תבוני. זה גם מתרחק מאוד מדרווין, וגם נשמע כמעט פנטסטי.

"זה נשמע כמו מדע בדיוני. אבל אם תעצור לחשוב על זה, הרעיון הזה דווקא הגיוני, בעיקר מבחינה אבולוציונית. חיידקים מולידים דור חדש מדי כמה שעות, ומסתגלים במהירות לשינויים. אדם חי 80 שנה. אם הוא לא יכול להשתנות בזמן אמת, ואם השינויים לא היו מדויקים יותר בין דור לדור, לא היה לנו סיכוי לשרוד".

"האמת שזה מעסיק אותי הרבה. עזבנו כשהייתי בן שלושה שבועות, אבל כל המשפחה שלי חיה בארץ. כל בני הדודים שלי עשו צבא בזמן שאני למדתי באוניברסיטה בקנדה. מה היה קורה אם הייתי נשאר? אני אדם שאוהב לפתור בעיות, אז בטח הייתי עושה את זה בכל מקום, רק שאולי הייתי מתמודד עם בעיות אחרות. מצד שני אין תשובה לשאלה 'מה אם'. הרי נסיבות יכולות לשנות לחלוטין את החיים שלך, וגם אותך. כמו עץ הבונסאי במשרד שלי. זה מדעי".