תוך שנה וחצי לא נהיה כאן טוב

כולם יודעים שהבטחות של פוליטיקאים, ודאי בתקופת בחירות, הן משהו שצריך לקחת עם גרגר של מלח. או שהם נאיביים מדי, או שהם חושבים שאנחנו נאיביים מדי. כך או כך, יש פער גדול בין מה שהם מבטיחים לבין מה שהם עושים בסופו של דבר.

אם צוללים לפרטים הקטנים, ישנם דברים שהפוליטיקאים מבטיחים ומקיימים. לרוב מדובר בדברים הפשוטים יותר לביצוע, בעיקר אם הם חשובים מאוד למי שהבטיח אותם, ואם הם התיישבו בכיסא משפיע מספיק סביב שולחן הממשלה. למשל, לפיד הבטיח המון הבטחות בתחום הדיור והחינוך, ואכן הוציא לדרך את חלקן. חלק אחר נשאר על רצפת חדר העריכה, וחלק פשוט נתקע. אבל הוא ניסה.

בתחומים אחרים, בעיקר מדיניות המס, הגירעון, ותקציב הביטחון - הפוליטיקאים מבטיחים משהו אחד ועושים את ההפך הגמור בלי למצמץ. הם תמיד מתרצים זאת בכך שהמציאות מורכבת ושהם לא ידעו מה גודל הבעיה עד שהתיישבו על הכיסא. יכול להיות. אבל יכולתם להביא בחשבון מראש שהמציאות מורכבת, לא? בשביל מה להבטיח?

בשורה התחתונה, כשבוחנים בדיעבד את ההבטחות שלהם ממרחק של שנתיים, דבר אחד בולט מאוד לעין. ממשלה שלא מצליחה לתפקד אפילו שנתיים מלאות היא לא ממשלה שיכולה לעמוד בהבטחות שלה.

קחו את תחום הדיור לדוגמה. תחום עתיר גופים וגורמים שכל אחד מהם מושך לכיוון אחר לגמרי, עם אינטרסים מתנגשים ועם סמכויות מתנגשות. לפיד החליט שהוא לוקח את התחום הזה אליו והולך בכל הכוח. אפילו בזה הוא לא הצליח: הוא הבטיח 150 אלף יחידות דיור, בפועל המספר אפילו לא מתקרב לזה; הוא הבטיח להגדיל את הדיור להשכרה, בפועל לחברה הממשלתית שתפעל בנושא, אולי מתישהו, מונה מנכ"ל רק בקיץ האחרון, כמעט שנה אחרי שהוחלט על הקמת החברה; והוא הבטיח שמהחודש הקרוב יהיה פה דבש, ובפועל, נו, זה כבר לא ממש משנה, נכון?

זמן קצר מדי לפעולה

ממשלה שמכהנת פחות משנתיים היא ממשלה שלא מצליחה לעשות כמעט כלום, לפחות במישור הכלכלי (המישור המדיני זה סיפור אחר). זה כמעט לא משנה מי יהיו ראש הממשלה ושר האוצר, או שרי החינוך והבריאות, פרק זמן של פחות משנתיים הוא פרק זמן קצר מדי במונחים ממשלתיים.

למה? כי משרדי הממשלה - הגופים שאמורים לבצע את מה שהשרים רוצים לעשות - הם גופים מתנגדים מטבע אופיים. למה? כי הפקידים כבר יודעים שבכל שנתיים ומשהו יתחלף להם השר וינסה להזיז מחדש את כל המערכת לכיוון אחר לגמרי. למה לזרום עם התוכניות שלו כשאפשר להתנגד? להתנגד באמצעים בירוקרטיים, להגיד שזה מסובך מדי, קשה לביצוע. ככה המערכות האלה מכוילות. הן מעדיפות לפעול מתוך אינרציה.

בחינת ההבטחות והביצועים של המפלגות השונות מעלה בעיה נוספת: כמעט ולא ניתן לבחון ביצועים של מפלגות או פוליטיקאים בנושא שהם לא עמדו בראש המשרד שאמון עליו. תכנון אסטרטגי של עבודת הממשלה כמעט ולא מתבצע כשכל שר מנסה לקדם את מה שהוא יוכל לגזור עליו קופון. כמעט ואין לו אינטרס לשתף פעולה או לקדם נושא שבאחריות שר אחר.

היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל הוא פרוייקט נתיב לדירה שקודם במשרד האוצר והתחבורה – שיתוף פעולה נדיר שאמור בסופו של דבר לאפשר לפתח אזורים גם מבחינת תחבורה וגם מבחינת דיור.

ציפי לבני, יאיר לפיד ונפתלי בנט. פיזרו הבטחות

חוסר עקביות בעמדות

הראיה הכי טובה לכשלון של השרים לשתף פעולה היא באישור תקציב 2015. באותו הלילה, על פי גורמים שנכחו בדיונים, נשארו בסופו של דבר רק חמישה: נתניהו, לפיד, לבני, שר הרווחה מאיר כהן והשר לענייני גמלאים אורי אורבך. שאר השרים, 16 במספר, הסתפקו בפתק שמאשר את התקציב, ובנט בכלל לא היה בארץ.

דוגמה נוספת שממחישה לנו יום יום את הניתוק הזה היא הדרישות המופרכות של שר הביטחון משה יעלון בכל הנוגע לתקציב הביטחון. שר הביטחון אמור להיות בעל ראייה רחבה יותר, משום שהוא מכהן כחלק מממשלה שדואגת לכלל הצרכים של אזרחיה, ולא רק לביטחונם. כאן הוא נכשל כישלון חרוץ.

נקודה נוספת שקשה להתעלם ממנה היא חוסר העקביות בעמדות המפלגות והכניעה לקבוצות אינטרס. כך, לפיד ולבני יכלו להצהיר לפני הבחירות שלא ייכנעו לדרישות המתנחלים ובנט יכל להבטיח שיקצץ בפנסיות של הביטחון. כל אלו הבטחות שנזנחו מיד עם הקמת הממשלה.