פרשת בנק לאומי: התובעים מכוונים לכיס של גליה מאור ולא לחברות הביטוח

"ידעו ואף נטלו חלק פעיל במעשי הבנק. לא תוכל להישמע מפיהם טענה לפיה הפרת חובת הזהירות היתה ברמה של רשלנות". כך מתארים עורכי הדין עמית מנור ויוקי שמש (תביעה נוספת הוגשה בידי עורכי הדין איציק אבירם ושחר בן מאיר) את מעשיהם של בכירי בנק לאומי בתביעה הנגזרת שמציגה את גליה מאור, איתן רף ושאר הבכירים כעבריינים ממש שסיבכו את הבנק בנזקים שמוערכים במאות מיליוני שקלים.

למילים האלה משמעות משפטית שנועדה להתמודד עם המלכוד הבא. בפני התובעים חסומה הדרך לתבוע את הבכירים על רשלנות. לכן כדי להצליח, עליהם להוכיח התנהגות חמורה יותר. כלומר, רף ההוכחה בפניהם גבוה יותר.

הסיבה היא שב־2002 אישרה האסיפה הלאומית של הבנק פטור לבכירים מפני תביעות על רשלנות. חוק החברות מאפשר זאת כדי להקנות חסינות לנושאי המשרה מפני טעויות בתום לב כדי שלא לצנן ולשתק אותם מפני אישור פעולות, רק מהחשש שכל שגיאה תטיל עליהם אחריות משפטית. כיום, חברות ציבוריות מתקשות לאשר פטורים בגלל התנגדות אנטרופי, אולם בבנק לאומי הפטור קיים מ־2002.

המלכוד מסתעף: ביטוח מכסה רק רשלנות

ועכשיו המילכוד מסתעף: ביטוח יכול לכסות רק רשלנות. לא מודעות, בוודאי שלא מרמה. לכן, הפטור מחסן את חברת הביטוח ובתביעה נגזרת אין "טעם" לתבוע על רשלנות. תביעה כזו תידחה על הסף. ולכן התובעים מכוונים גבוה יותר: לא רשלנות, לא תום לב ‑ נושאי המשרה "ידעו ואף נטלו חלק פעיל במעשי הבנק". ההגדרה "פזיזות" חוזרת כמהפעמים בתביעה. משמעותה: ידעו על ההפרות אך היו אדישים לתוצאה. התוצאה היא שהתובעים, שחסומים מלכוון לכיסים העמוקים של הביטוח, מכוונים לכיסים העמוקים הרבה פחות של נושאי המשרה. וזאת מבלי להמעיט חלילה בעומק הכיס של גליה מאור.

אגב, המבטח לא לגמרי מחוץ לתמונה. הוא מממן את עורכי הדין, את הוצאות המשפט. יש אפשרות שהוא יסייע לבנק בפשרה. דברים אלה נקבעים בהבנות הסמויות מן העין שבין כל מבטח למבוטח, כאשר המבטח טורח להבהיר שאין בסיוע הזה משום הודאה באחריות כלשהי. להפך, במקרה שלנו הפטור שהבנק העניק לבכיריו, פטר למעשה את חברת הביטוח, שאינה צד במשפט.

אם יתגלגל התיק לבירור משפטי ולא יסתיים בפשרה, עובר הכדור לידי השופט חאלד כבוב. האם יוכל השופט להתעלם מרעשי הרקע הציבוריים? ההבדלים בין "רשלנות" ל"פזיזות" ניתנים בהחלט לגישור בידי שופט אקטיביסט שירצה להפגין "ראש גדול". הנה דוגמה לתרחיש אפשרי ששופט כזה יכול להריץ בראשו. האמריקאים הרי הכריזו מלחמת עולם על ההון השחור בכלל ועל המלבינים השוויצרים בפרט כבר ב־2008. האם בנק לאומי שפעל בארה"ב ובשווייץ לא אמור היה להבין ש"הממזרים שינו את הכללים". האם הבכירים לא עצמו עין במכוון מהאפשרות שלקוחותיהם מחזיקים הון שחור. יתרה מזו, אחרי שהאמריקאים פיצחו והענישו את בנק UBS השוויצרי, נרתם בנק לאומי להציל כמה מלקוחותיו של הבנק הזה ולספק להם את שירותי הלבנת ההון שנשללו מהם.

מצד שני, בעולם משפטי סטרילי שנקי מהשפעות חיצוניות, קשה להביא את הראיות שמוכיחות "ידיעה" של נושאי המשרה. הפסיקה האמריקאית בדלוור דורשת "התנערות מוחלטת" של נושאי המשרה כדי להגיע לאותו סף של הפרה מודעת של חובות האמון. לכל היותר, בענייננו, הם כשלו בכך שלא יזמו פעולת נגד מונעת, כשלו ביצירת מנגנוני בקרה ופיקוח. וזו לכל היותר רשלנות.

הדירקטור במשפט הישראלי לא עציץ

במשפט הישראלי חלה התפתחות במעמדו ובמחויבותו של הדירקטור. כבר לא "עציץ" כהגדרתו המיתולוגית של פרופ' יוסי גרוס, כבר לא אורח מזדמן שמגיע לבלוס בורקסים בישיבות דירקטוריון. היום נדרשות מיומנות, השכלה, ערנות, הפעלת כלים מגוונים להבנה, בקרה ופיקוח.

חוק החברות מטיל חובות זהירות ואמון. "היות אדם דירקטור אינו רק עניין של כבוד או כיבוד", נכתב בפסק הדין המנחה בפרשת בנק צפון אמריקה, "להיות דירקטור משמעותו למלא תפקיד מרכזי בחברה. להיות דירקטור משמעותו לנקוט בכל האמצעים שדירקטור סביר היה נוקט אותם להגשמת תפקידו בחברה". והדירקטור הסביר הוא שכלול של האדם הסביר: יצור שהמשפט מפיח בו תוכן וציפיות ומעניש אותו על הפרתם.

מתי אחריות נושאי המשרה אינה מוטלת בספק? למשל בפרשת הבנק למסחר. כאשר אתי אלון מוטטה את הבנק מתחת לאפם, חויבו הדירקטורים בסכומים ניכרים. בקצה השני של הסקאלה, הורשע מנכ"ל חברת הביטוח לה־נסיונאל משה פרג בעבירות חמורות ביותר, אולם בהתנהלות הדירקטורים לא נמצא פגם.