הדייג החשוב בעולם

קודם כל העין נעצרת על הכותרת, "איש השנה 2014", באותיות ענק לרוחב שער הגיליון. אחר כך היא עוברת לצילום: גבר צעיר יושב בסירת עץ פשוטה, אוחז משוט בידו בתנועת חתירה. בין רגליו, על קרקעית הסירה, צפים כמה דגים. גם על המושב שלפניו מונח שלל קטן. הצילום בשחור־לבן וברור שנעשה מזמן ושהאיש הצעיר כבר בגר. אבל מי זה הבחור הזה שהמגזין "Fishing News International" בחר בו לאיש השנה?

יש כוח להכרזה על אדם מסוים כ"איש השנה". אני מסתקרן. מעולם לא חשבתי שתואר כזה מוענק בתחום הדיג, וממילא לא שמעתי על מגזין הדיג הבינלאומי. הסקרנות גדלה

מנחם בן-ימי, איש השנה 2014

כשאני מגלה שלאיש השנה של הדיג העולמי ב־2014 קוראים בשם הישראלי כל כך מנחם בן־ימי. לרגע אני חושד שמדובר בכלל בפסבדונים, באיזה "מנדלי מוכר ספרים" של עולם הדיג שחמד לצון ושיטה במגזין הבינלאומי, כי ברור שעורכיו אינם יודעים מה משמעות בן־ימי בעברית.

אלא שמול הסקרנות הטבעית עומדת תובענותם של החיים. אין לי זמן. כמות המטלות שאני נדרש לעמוד בהן עצומה, רובן הכרחיות להישרדותי (כך נרמז לי). דווקא ככל שאני מתבגר, אני מרשה לעצמי פחות לצעוד סתם כך מתוך סקרנות בעקבות קצה חוט בן־ימי כזה שהתגלה במקרה, בלי שאדע לאן יוביל אותי. ובכל זאת, אחרי קצה החוט הזה הלכתי. חוט דיג יהיה דימוי מתבקש, והפיתיון היה מסקרן מכדי לוותר.

וכך, 51 שנה אחרי הרגע שתועד בצילום השחור־לבן שעל שער המגזין, התיישבתי מול מנחם בן־ימי, שאינו פסבדונים כלל וכלל אלא דמות רבת מעללים בקנה מידה אפי כמעט. בדירת גג בשיכון בצפון תל אביב מסתתר אחד המומחים הגדולים בעולם לדיג וטכנולוגיית דיג, שהותיר את חותמו כמעט בכל חוף על פני הגלובוס. ומתחת למעטפת המקצועית מתגלה גם אידאולוג בעל תפיסת עולם חברתית־כלכלית מנומקת, שמנהל כבר עשרות שנים מאבק שקט אך עיקש להצלת קהילות הדיג הקטנות ברחבי העולם, מאיסלנד עד ניו זילנד. רק סלידתו מכל סוג של רגשנות, הרואיות או הערצה עצמית הותירה את בן־ימי כמעט עלום שם מחוץ לממלכת הדייגים. אם תרצו, מעין שמעון פרס נחבא אל הכלים. נדמה לי שהדימוי המופרך הזה דווקא קולע.

מנחם בן־ימי בנמל יפו. "תמיד רציתי להיות ראש לשועלים, לא זנב לאריות. ככה נהייתי דייג" צילום: תומי הרפז

בגיל 20 ראיתי את הים בראשונה. זה נחמד, אמרתי לעצמי

השיחה הראשונה בינינו חורקת. בן־ימי, שטרם החליט אם לסמוך עליי, שב ושולח אותי לקרוא ברשת את קורותיו והמאמרים שפרסם. "חבל על הזמן שלנו", הוא אומר, "תשאל שאלות מעניינות, לא על עובדות שאתה יכול לקרוא לבד".

הקורות: הוא נולד ב־1926 בורשה ולאחר שפרצה המלחמה עבד בגטו כנער שליחויות, סבל ועוזר נגר. באביב 1943, ימים ספורים לפני פרוץ המרד, בן־ימי בן ה־16 הצליח לברוח. הוריו, אחותו ושאר קרוביו נספו. הוא הצטרף לפרטיזנים הפולנים, נלחם לצדם כשנה וכשהחזית ממזרח התקרבה חבר לפרטיזנים הרוסים. בהמשך הצטרף לצבא האדום, לסיירת לפירוק מוקשים של חטיבה רגלית, עד שב־1945, בקרב על גדנסק, נפצע קשה ונשלח לבית חולים ברוסיה. חמישה חודשים ארכה החלמתו, במהלכם הוסיף את הרוסית לרפרטואר השפות שלו. בהמשך תהיה לכך משמעות רבה.

1962, על ספינת דיג ישראלית בים סוף. "מעודף הצלחה הוציאו אותי מהים. ככל שהייתי מומחה גדול יותר, ככה ראיתי פחות את הים"

בתום ההחלמה חזר לצבא הפולני, ולאחר שחרורו הצטרף לקיבוץ עלייה של תנועת דרור. אחר כך גויס לארגון "הבריחה" בגרמניה - "אנטק צוקרמן גייס אותי" - וסייע בקליטת פליטים יהודים. בסתיו 1946, בגיל 20, הגיע תורו לעלות לארץ והוא נסע למרסיי בצרפת והשלים קורס "גדעונים", אלחוטני ים שהכשיר ארגון ההגנה. "במרסיי, בפעם הראשונה, ראיתי את הים. זה נחמד, אמרתי לעצמי".

במרץ 1947 היה בוגר הקורס הראשון שהפליג על ספינת מעפילים. בן־ימי עלה על סיפון "מולדת" הרעועה, שאספה כ־1,600 מעפילים מול חופי איטליה והפליגה לישראל. מצויד במכשיר קשר מאולתר הוא היה אחראי על התקשורת עם אנשי המוסד לעלייה. אלא שגורל הספינה לא שפר עליה והיא עמדה לטבוע, עד שקברניטיה נאלצו לבקש חילוץ מהבריטים. בן־ימי הסתתר עם חברי מחתרת אחרים בתא צר בלב הספינה. כעבור יומיים חמק, שחה לחוף אבל נלכד על מזח נמל חיפה ונשלח למעצר בעתלית. כעבור כחמישה חודשים ברח ממנו. בהמשך היה אלחוטאי ראשי "פחות או יותר" בחיל הים שרק נולד, והשתתף בין היתר במבצע העלאת יהודי פורט סעיד ב־1956 כמפקדה של "סער", אחת משתי ספינות החילוץ שהוסוו כספינות דיג איטלקיות.

והעלילות האלה, שיכולות היו להספיק לחיים שלמים, הן לא יותר מהקדמה.

רומנטיקה בים זה בולשיט. ים זה פרנסה

העיניים שלו כחולות כמו קלישאה על צבע הים, יש לו זקן לבן, כובע צמר שחובשים אנשים בני 89 בקירוב שאינם אוהבים קור, וזיכרון של בן 19. הוא יודע לנקוב בשמות החופים שמהם היה מפליג עם נכדו של קיסר אתיופיה היילה סלאסי למסעות דיג בשנות השישים, או לשחזר התבדחויות של יוג'יני קלארק, חוקרת הכרישים האגדית שבן־ימי סייע לה במסעותיה עד שכינתה אותו בהקדשה שכתבה לו על כריכת ספרה "סופרמן של הים".

הוא מנהל אתר רשת מעודכן, יש לו עמוד פייסבוק פעיל באנגלית, והוא מפרסם אחת לחודש מאמר ב"World Fishing and Aqua Culture", המגזין הבינלאומי שמתחרה במגזין שבחר בו לאיש השנה, "מה שגרם מידה רבה של אי־נעימות". החיים ניתבו אותו אל הים והוא אינו מתחרט, אבל גם 70 שנה אחרי שהרטיב את רגליו בפעם הראשונה, הבחירה בים נשארה מבחינתו בחירה מעשית, מקצועית ורציונלית, ללא שמץ סנטימנטליות. "רומנטיקה בים זה בולשיט!", הוא שב ואומר, "אנשים עובדים בים בשביל להתפרנס, במקום להתפרנס במפעל".

שמך בן־ימי, זה נשמע יותר מפרנסה.

"את השם קיבלתי אחרי שברחתי מעתלית וזייפו לי תעודה. רציתי משהו עם ב' כי אני בירנצווייג במקור והשבט שלי בפולין הושמד. יצא בן־ימי.

"אבל אני לא הלכתי לים בגלל שקראתי ספרים של המינגוויי או של ג'ק לונדון. הים היה פרנסה. אף פעם לא אהבתי את הגלים, את הרוחות. מאז ומתמיד שנאתי את הלחות והשפריצים וגם שחיין גדול לא הייתי. שום רומנטיקה אין בזה. כשהיה מזג אוויר גרוע הייתי נועל את עצמי בתא ומנסה להגיע כמה שיותר מהר לנמל. דיג מבחינתי היה עבודה. רציתי לתפוס הרבה דגים, ובזה מאוד הצלחתי".

1948, בחיל הים (ראשון משמאל). "השייטת שלי עגנה בחיפה והתגלגלו שיחות עם הדייגים. ראיתי מה העבודה ופשוט קפצתי מהספינה של חיל הים לספינת דיג"

הוא התעקש כמו גבר, אהבתי את זה

מרטין עדן, גיבור ספרו של ג'ק לונדון באותו שם, הוא מלח צעיר ממשפחה קשת יום במערב ארצות הברית של ראשית המאה הקודמת. נער פרא חסר השכלה מתחתית הסולם המעמדי, שמתאהב ברות, צעירה בורגנית יפהפייה. גם היא, בחשאי, מתאהבת בו, בדרך שבה ניתן היה להתאהב פעם או לפחות לכתוב על התאהבות חסרת מעצורים, שבה מראהו הגברי משלח בה "רטט של פחדים בתוליים", ולנוכח צווארו החסון והמצולק היא מהרהרת "בהנאה כיצד תניח את ידיה עליו" (תרגום: עודד פלד, הוצאת כרמל).

הדרך של עדן אל רות עוברת ברכישת ידע אובססיבית, על גבול הטירוף. הוא מכריח את עצמו לקרוא לילות כימים כל ספר שהוא מצליח לשים עליו את ידיו, מספרי דקדוק והליכות, דרך רומנים ושירה ועד פילוסופיה ומדע. הוא חי בעוני מתמיד ונאלץ לצאת למסעות בים או לעבוד במכבסת עבדים כדי להשיג כסף שיאפשר לו להמשיך ללמוד. הוא מבין שממכירת גופו וכוחו לא יצליח לטפס במעלה הסולם החברתי ומחליט להתפרנס מכתיבה, אבל כל מה שהוא שולח למערכות העיתונים והוצאות הספרים נדחה, ועדן מידרדר לעוני על גבול הרעב ומתרחק מהסיכוי לזכות ברות - שהתנאי לזכייה בה הוא משרה בורגנית בטוחה ששכרה בצדה.

מרטין עדן, טיפוס קשוח להפליא, אינו נשבר. אבל השינוי הפנימי שמתחולל בו ככל שהוא צובר ידע ולבסוף גם תהילה גורם לו לבוז לעולם הבורגני השמרני שמלכתחילה שאף להצטרף אליו. למעשה, ברומן הסמי־אוטוביוגרפי ג'ק לונדון משתמש בדמות הגיבור כדי למתוח ביקורת נוקבת על האליטה האמריקאית שעסוקה בשימור עצמי, שלא לומר בליקוק ישבן הדדי בין חבריה.

"ספר אחד של ג'ק לונדון בכל זאת אהבתי", אומר לי בן־ימי, "קראו לו מרטין עדן, והוא מספר על בחור צעיר שלא ויתר". בן־ימי משחזר מהזיכרון את הסצנה בספר שהותירה בו את הרושם הרב ביותר: "מרטין עדן היה מוכר עיתונים, וכל יום היה חוטף מכות מנער מבוגר וחזק יותר, שגם הוא מכר עיתונים. אבל הוא המשיך לבוא, יום אחרי יום, לחטוף מכות ולהחזיר ככל יכולתו, עד שיום אחד נהיה מספיק גדול בשביל לנצח".

שבעה עמודים מדממים הקדיש לונדון לתיאור קרבות האגרופים האכזריים בין גיבור ספרו לבין הילד המבוגר, שהתנהלו במשך לא פחות מ־11 שנה. "מצאה חן בעיניי ההתעקשות שלו, הוא היה גבר", אומר לי בן־ימי. "למרות שבסוף הוא התאבד, ואת זה לא אהבתי".

הספינה אולי קטנה, אבל החיים מרגשים

אחרי שנמלט ממחנה המעצר בעתלית, בן־ימי הצעיר הצטרף לקיבוץ מעגן מיכאל. "לא הייתי הולך לשם אלמלא ראיתי קודם מה זה עבודה בים". לקיבוץ היתה פלוגה בנמל תל אביב ושם בן־ימי, "גבוה ב־12 ס"מ ממה שנשאר ממני היום", הניף ארגזי פרי הדר כאילו היו קופסאות סרדינים. "אחר כך, בגלל ההכשרה שלי כגדעוני, קראו לי כשהקימו את חיל הים. אחרי מלחמת העצמאות השייטת הקטנה שלי עגנה בחיפה ליד ספינות דיג והתגלגלו שיחות עם הדייגים. ראיתי מה העבודה הזאת ופשוט קפצתי מספינה לספינה, מזו של חיל הים לספינת דיג".

1961, בן־ימי באזור דנקאליה שבאריתריאה, הנחשב מהאזורים הקשים בעולם. "ההישגים שהיו לי באריתריאה חוסלו במלחמת האזרחים שפרצה אחר כך. פשוט הטביעו שם את הספינות"

דווקא דיג?

"בקיבוץ האלטרנטיבה היתה עבודה מונוטונית בשדה, אז העדפתי דיג. הציעו לי להצטרף לצי המסחרי, אבל באוניות גדולות אומרים לך מתי לקום, מה לעשות ולאן לשוט. גם את זה לא רציתי. אמרתי לעצמי 'בדיג אני מלך'. יש סערה? אני מחליט אם לצאת לים. אני קובע לאן שטים, איפה זורקים רשת, מתי מרימים. הכל אני קובע לבד, לפי העונה ולפי המצב. זה מצא חן בעיניי. הספינה אולי קטנה, אבל החיים הרבה יותר מרגשים. תמיד רציתי להיות ראש לשועלים, לא עניין אותי להיות זנב לאריות. ככה נהייתי דייג".

בהמשך עבר לקיבוץ סער של השומר הצעיר, סמוך לנהריה. "הייתי סקיפר עם 'אף' לדגים. ידעתי איפה ומתי לזרוק רשת, ואיפה אקבל מחיר טוב על הדגים. זה מה שהופך אותך לסקיפר טוב. ספינות לא תופסות דגים, אנשים תופסים דגים. הייתי יכול להיות דייג מעשי עד היום, אבל מעודף הצלחה הוציאו אותי מהים. בניתי ציוד משוכלל, תפסתי הרבה, ומדינת ישראל שלחה אותי לאריתריאה ללמד דיג. משם אנשי ה־FAO, ארגון המזון והחקלאות של האו"ם, שראו מה עשיתי, לקחו אותי אליהם. כך נהייתי מומחה בינלאומי לדיג. וככל שהייתי מומחה גדול יותר, ככה ראיתי פחות את הים".

ראיתי איך מנצלים את הדייגים, ובחרתי צד

אריתריאה היא נקודת המפתח. כל מה שבן־ימי יעשה מאז קשור בחוט בל יינתק בקולוניה האיטלקית לשעבר, פיסת שטח לחוף ים סוף הדרומי שעברה מיד ליד, סופחה לאתיופיה ולפני כ־20 שנה, בתום מלחמה עקובה מדם, זכתה לעצמאות. למדינת ישראל הצעירה היו אינטרסים רבים באריתריאה, וב־1960 נשלח בן־ימי לסייע בפיתוח ענף הדיג שם. אסיפת הקיבוץ רצתה שייסע לבד, אבל הוא התעקש לנסוע עם אשתו חנה וילדיהם הקטנים צופית ורועי. שלוש שנים חי שם, מסתובב בין קהילות הדייגים המקומיות, מלמד, מדריך, ובעיקר מוציא לחופשי. שם, באריתריאה, בן־ימי פיתח ויישם בהצלחה את מה שלימים יהפוך למודל לשחרור דייגים במדינות עולם שלישי מתנאי העבדות שהיו כבולים בהם.

"באריתריאה הם ידעו לדוג דגים, לא הייתי צריך ללמד אותם, אולי חוץ מלהעביר אותם מרשתות כותנה לניילון", הוא אומר. "לעומת זאת הם היו במצב של חצי עבדות כלכלית. מי שמימנו את הדייגים היו חברות איטלקיות גדולות שפעלו שם מהתקופה הקולוניאלית. הן היו נותנות להם מפרעות תמורת הדגים שידוגו, ובתמורה הדייגים היו חייבים למסור להן את כל השלל. למעשה הם היו בידיים של החברות. עשיתי חשבון שהריבית שהדייגים שילמו על המפרעות הללו הגיעה ל־30%-40%. עם ריבית כזאת אי אפשר לפתח חקלאות ימית. לכן מה שרציתי זה לארגן להם אפשרות לעבוד בריבית בנקאית רגילה. וזה מה שעשיתי".

בן־ימי מקפיד על תיאור יבש וענייני, נטול זוהר, של מהלך שהיה לא פחות ממהפכני. היום הוא עשוי להישמע שגרתי, אבל ב־1960, במדינות שאך השתחררו מהקולוניאליזם ועדיין נחשבו למחסן האחורי הזול של המערב, היה מדובר בפריצת דרך מחשבתית. "ריבית בנקאית זה נחמד, אבל לדייגים הפשוטים בכפרים לא היו שום ביטחונות", הוא משחזר. "לכן מה שעשיתי היה ליצור קבוצה שהורכבה מ־14 קבוצות דיג, שכל אחת מהן היתה אחראית לכל אחת מהאחרות. בניתי למעשה מימון הדדי, Mutual Fund, ואז הבנק העולמי, דרך הבנק האתיופי המקומי, איפשר לי לתת הלוואות לדייגים הבודדים. הכסף איפשר להם לרכוש ציוד דיג מודרני, לקנות מנועים לספינות, לפתח שוק לדגים ובעיקר להשתחרר מהעול של חברות הענק. זאת היתה פריצת דרך בתחום. כן, זה היה מאוד מוצלח".

מיותר לציין שהמודל הקואופרטיבי שבן־ימי הביא איתו מהתנועה הקיבוצית לא התקבל בשמחה אצל בעלי ההון. "עוררתי כעס גדול מאוד בקרב האיטלקים והם התלוננו עליי, אבל גם אני ידעתי ליצור קשרים כדי שייתנו לי להמשיך לעבוד. לממשלה הגיעו הדים טובים מהפרויקט וגם הנכד של סלאסי היה חבר טוב שלי. הוא היה מפקד הצי ואני הייתי לוקח אותו לדוג", הוא מחייך. "ככה זה עובד באפריקה, וזה עוד היה הכי פחות אפריקה מהאפריקות שהייתי בהן אחר כך".

מאין המוטיבציה למאבק כזה בחבל ארץ שכוח אל?

"הייתי קיבוצניק, עבדתי קשה מאוד בים וראיתי איך סוחרים מנצלים אותך. ואז הגעתי לאפריקה, לנמל מאסאווה, וראיתי אותו דבר. לא היה לי ניסיון בינלאומי מי יודע מה והייתי בחור צעיר יחסית, אבל בחרתי צד ועשיתי את זה בדרך שלי. לא ידעתי קונצים. אגב, אחרי ששת הימים עשיתי בערך אותו דבר עם דייגים בדואים בסיני. שכנעתי אותם שבמקום למכור לסוחרים במחירים מגוחכים עדיף להם לפתוח שוק משלהם באילת".

2015, בנמל יפו. "נהפכנו למדינה שנשלטת בידי יצרים נמוכים. ההיסטוריה מלמדת שאי אפשר לשרוד ככה, גם ההיסטוריה שלנו" צילום: תומי הרפז

את ההצלחה באריתריאה רצו לשכפל באו"ם, וה־FAO נתן לבן־ימי הזמנה פתוחה להצטרף לארגון. בן־ימי ניצל אותה רק בחלוף 12 שנה, שבהן חזר לישראל, לגדל את ילדיו ולנהל את המחלקה הטכנולוגית של האגף לדיג, ואז יצא למסע ארוך, שחובק עולם תהיה הגדרה ממעיטה שלו.

בסיס ה־FAO היה ברומא, אבל בן־ימי, שהיה אחראי מטעם הארגון על פיתוח קהילות דיג קטנות, ביקר כמעט בכל חוף על פני הגלובוס. הוא נשלח לאיי כף ורדה ממערב לאפריקה כדי לייעץ לממשלה כיצד לפתח את הדיג הזעיר שם, ועשה עבודה דומה בגבון ובחוף השנהב. הוא הגיע לברזיל כדי לבצע סקר יסודי של הדיג לאורך חופיה, מהאמזונס ועד גבול אורוגוואי, והמשיך עם משימות דומות בברמודה, קורסאו וסורינאם. הוא פיקח על פרויקטים של דיג באקוודור ובסיירה לאונה, והיה אחראי מטעם ה־FAO על האיים הקאריביים וארצות מערב אפריקה דוברות האנגלית. בהודו ובהונג קונג יזם ולימד בקורסים לפקידי דיג, בבורמה יזם קורס לקברניטי ספינות דיג, בגלפגוס ביקר בהזמנת הקרן לשימור חיות הבר, "והייתי גם בתאילנד, בקניה, בניגריה, בטנזניה, באוסטרליה, בניו זילנד ובטח שכחתי כמה מדינות. כך הכרתי את הדיג בכל העולם פחות או יותר, והדיג הכיר אותי".

לאורך המסע הזה בן־ימי הלך והתבסס כאחד המומחים הגדולים בעולם לדיג, ובעיקר כאחד הדוברים הרהוטים והתומכים הגדולים ביותר של הדיג האותנטי, הכפרי־קהילתי. כמו מרטין עדן גיבורו, בן־ימי התפתח הרבה מעבר ליורד ים מנוסה והפך לאיש ספר רחב אופקים; אוטודידקט שמעולם לא השלים תואר רשמי אולם השכלתו העצומה הפכה אותו למרצה ויועץ מבוקש, מהאקדמיה האמריקאית למדעים, דרך מחלקת הדיג בקנדה ועד הפקולטות לחקלאות בארץ. את מאבקו לשחרור הדייגים הקטנים מעול חברות הענק, אלה שבחסות הניאו־כלכלנים חטפו מהדייגים את מטה לחמם, ניהל בכל פינה של הגלובוס, והוא מנהל אותו עד היום.

כמה כבר אפשר להשתולל בדוגיות בניגריה

את הפרויקט הגדול הבא שלו, בניגריה, כבר עשה בשנות השמונים, אחרי שבע שנות עבודה ב־FAO. "לניגריה הגעתי במסגרת תוכנית הפיתוח של האו"ם. עבדתי בדרום־מזרח המדינה, באזור שהיה בעבר חלק מביאפרה, חור של ממש. אלה היו כפרי דייגים ללא כביש גישה, ניתן היה להגיע אליהם רק בסירות, ורצו לפתח שם את קהילות הדייגים. בפרויקט בניגריה כבר נכללו אלפים רבים של דייגים, לעומת מאות באריתריאה. גם ההיקף הכספי היה גדול ביחס למקובל אז, כ־15 מיליון דולר.

"שם, בניגריה, כבר עסקתי פחות בטכנולוגיה של הדיג ויותר במימון שלו. מבחינה מקצועית הם ימאים ודייגים יוצאים מן הכלל. יצאו לים, למרחקים, בספינות בבנייה עצמית עם מנועים של 80 כוח סוס, ותפסו כמויות של דגים. אנחנו בעיקר לימדנו אותם לממן את הפעילות. כתבתי ממש תנ"ך, ספר שלם, של הוראות כיצד לנהל את הפרויקט, כל אחד ידע בדיוק את תפקידו. ובספר ההוראות שכתבתי הבאתי בחשבון שהעסק שם מושחת מיסודו. שהשחיתות מובנית במבנה החברתי".

איך מונעים שחיתות במקום שבו היא הסטנדרט?

"למשל, כדי להבטיח שהדייגים לא ישחדו את אנשי הפרויקט שבאים עם כספי ההלוואות, קבעתי שכל קהילה שרוצה להצטרף לפרויקט צריכה להציג תוכנית לפיתוח קהילתי שאין לו קשר לדיג: לסלול כביש גישה, להקים גשר, לשפץ כיתות לימוד. זה יוצר מחויבות של כל הכפר. גם מהצד של אנשי הפרויקט, מי שהתקבל אליו קיבל משכורת אקסטרה אבל בתנאי שלא יהיה מושחת. ובאמת, זה היה פרויקט למופת שמאוד התפרסם, שלא באשמתי. אני הדרכתי ופיקחתי על הביצוע במשך חמש שנים אבל חייתי בניגריה רק און־אוף. בהמראה חזרה מהביקור האחרון התפוצץ צמיג במטוס ונקלענו למצב חירום. זה היה הרגע שבו אמרתי לחברים באו"ם 'אני את שלי עשיתי'. כבר הייתי סביב גיל 65, כמה כבר אפשר להשתולל בדוגיות בדלתא של ניגריה?".

יש משהו מפעים בגילוי של עולם כה רחב ומורכב ועמוס ידע, שמתקיים בלי שכלל היית מודע לו. הגילוי מכניס לפרופורציות את חיי היומיום והמטלות שבפניהן אתה ניצב ובתחילת הכתבה עוד היית סבור שאין בלתן.

בן־ימי יודע את הים לעומק. ומה שהוא לא יודע, הוא לומד. באמצע שנות השישים, כשהדייגים לאורך חופי קליפורניה התלוננו על הקושי לדוג את דגי הטונה, בן־ימי ישב ולמד וחזר עם פתרון. "כשהגעתי לשם", הוא משחזר, "גיליתי שאבות הדיג בחוף המערבי של ארצות הברית הגיעו מארצות הים התיכון והביאו איתם רשתות הקפה לדיג טונה שמבוססות על שיטה איטלקית. הרשת האיטלקית בנויה לנוחיות הרמה, אבל התאימה לעבודה במים רדודים יחסית כמו בים התיכון. במים עמוקים יותר, כמו באוקיינוס, היא צללה לאט מדי וזה איפשר לסקיפג'ק, סוג של דגי טונה, להספיק לברוח מתחת לחבל התחתון של הרשת. אני פיתחתי רשת חדשה, היברידית, שהיתה מבוססת על שילוב של הרשת שלהם עם רשת נורבגית, והיא היתה יעילה משום שירדה פי שניים יותר מהר".

הידע העצום והפתרונות של בן־ימי התפרסו על פני הגלובוס. באתר שלו הוא מונה, נוסף לעבודותיו בעברית, לא פחות מ־80 מאמרים ושמונה ספרים שפרסם באנגלית (חלקם במשותף עם אחרים). הם עוסקים בשלל נושאים של טכנולוגיה, ממשק ואקולוגיה של דיג, וכמובן בקהילות דייגים ובהשגת אשראי בעבורן. המאמר הראשון, מ־1957, מתאר ניסויי דיג עם רשתות מכמורת משופרות שבן־ימי פיתח. ב־FAO הוא כתב סדרה של מדריכי דיג עבור דייגים זעירים, שפורסמו בכמה שפות. מחקר מ־1974 "שאני מאוד גאה בו" מנתח את השפעות החדירה של דג אופירית נודדת מים סוף לים התיכון. ויש מאמר על שיטות לדיג בורי בימת ברדוויל, וספר על דיג מכמורתיים, ומילון מונחי דיג רוסי־אנגלי, וספר שלם מ־1976 שהוקדש לדיג אורות, "שזה דיג המבוסס על תאורה מעל ומתחת למים. למדתי את השפעתה על הדגים גם בארץ וגם כשהייתי בחוף השנהב".

אתה עוד כותב?

"באיי פארו מוציאים עכשיו לאור את 'אקסודוס' וביקשו ממני לכתוב הקדמה, אז כתבתי".

הכלכלנים הניאו־קלאסיים חטפו את הים

בחוץ יורד מבול, ובן־ימי מהדק את חלוק הצמר ואומר לי "אני כבר לא אוהב את כל המים האלה. עכשיו אני אוהב שחם לי. האמת היא שגם כשהייתי בים, זה לא היה החלק שאהבתי. אבל ממילא הזמנים שבהם הרטבתי רגליים נגמרו. היום אני עושה Paper fishing. את הים אני רואה מהמרפסת".

ה־Paper fishing של בן־ימי ב־20 השנים האחרונות מוקדש רובו ככולו למאבק עיקש נגד מה שהוא מכנה "ההפרטה של הים" וריכוז המשאבים בידי חברות ענק על חשבון קהילות הדיג הקטנות והבינוניות. למאמר המכונן שלו מ־2003 הוא קרא "חטיפת ממשק הדיג על ידי הכלכלנים הניאו־קלאסיים". "זה המאמר שמסכם את פועלי בשנים האחרונות".

במאמר, שנכתב חמש שנים טרם המשבר הכלכלי, מסביר בן־ימי מדוע תיאוריית השוק החופשי בדבר חלחול העושר כלפי מטה אינה עובדת, גם לא בים. והוא מצייר בקווים בהירים כיצד שוק חופשי מדי, נטול פיקוח, יוצר עיוותים איומים גם באוקיינוסים. בפניי הוא פורס תיאור פוקח עיניים של הדרך שבה הופרט הים אל מול עינינו. ולמען הדיוק, הופרט בלי שכלל נהיה טרודים בגורלו של משאב קריטי לקיום האנושות. "המערב החליט, בצדק או שלא, שהדגים הם משאב מוגבל ושאם ננצל אותם יתר על המידה הם עלולים להיגמר. המשמעות היתה שצריך להגביל את ניצול המשאב הזה", אומר בן־ימי. "אלא שאז כלכלנים ניאו־קלאסיים החדירו לממשלות את הרעיון של זכויות דיג. וכך, הפתרון שנבחר היה לקבוע מכסות דיג ולחלק אותן לדייגים, ובאמת חילקו להם מכסות שהתבססו על מה שדגו עד אז. למעשה יצרו שוק חופשי של גישה לדגים, שבו לכל דייג יש מכסה משלו, שהיא גם נכס שהוא יכול לסחור בו".

אז מה הבעיה?

"אם מנתחים את זה טיפה, מגלים שמדובר בהפרטה של הדגים בים. זה מפני שמשאב הדגה אינו יציב. בכל מה שקשור בהתרבות טבעית של דגים יש הרבה כוח עליון. יש טבע. יש שנה טובה ושנה גרועה. יש זרם קר ויש חם, לפעמים מתפשטת אצה לא טובה, לפעמים אחת שדווקא עוזרת. הדייג אינו הקליינט היחידי של חנות הדגים שנקראת אוקיינוס. בעלי ספינות קטנות הם בדיוק כמו בעלי עסקים קטנים: העסק שלהם עובד יפה מאוד כל זמן שלא משתנים התנאים שלפיהם חולקו המכסות. אבל כעבור שנתיים עלול להתרחש שינוי אקלימי שבגללו הדגים עוברים לאזור אחר, או סתם לא מתרבים, או כל צרה אחרת, ואז הדייג כבר לא יכול לתפוס את המכסה. הוא נאלץ להשבית את הספינה, ואז הוא גם לא מתפרנס וגם נושא בעלויות תחזוקה שנדרשות גם כשהספינה עומדת. זה מאלץ דייגים, בעיקר אלה שאין להם רזרבות או שכבר הזדקנו ואין להם דור המשך, למכור את המכסה שלהם.

"ומי מוכן לקנות מכסות וספינות בשנה שאין בה דיג? חברות גדולות. להן יש אוניות יותר גדולות, שיכולות להפליג רחוק יותר ולהשיג את המכסה. והן גם נהנות מ'אינטגרציה אנכית', כי פרט לצי הספינות יש בבעלותן גם מפעל לעיבוד דגים או סופרמרקט או רשת מסעדות. לכן לא אכפת להן אם תפיסת הדגים יקרה קצת יתר. כך, אף שזו לא היתה הכוונה מראש, מתחיל ריכוז ההון ואמצעי הייצור בידי פחות ופחות ידיים, על חשבון הידיים של הדייגים.

"קח לדוגמה את מזרח איסלנד, שם התושבים היו מפוזרים בקהילות קטנות סביב החוף. לכל יישוב של כמה אלפי תושבים היה נמל קטן, ו־50% מהפרנסה הגיעו מהים: מכונאים, מספנה, סוחרי דגים, נהגים, בית חרושת לקרח. כשחצי מהמכסות עוברות לחברה גדולה, שיושבת בעיר נמל רחוקה, כל אלה לא דרושים והעבודה יוצאת מהעיירה החוצה. ככה מתמוטטת קהילה. הרבה מהקהילות נאלצו להתקפל לתוך היבשת, כי אין מה לעשות שם בלי דיג. וזה קרה גם באוסטרליה, בניו זילנד, בקנדה ובעוד הרבה מקומות בעולם. כואב לראות".

יענו לך שזו התייעלות מבורכת, שעומדת בבסיס הכלכלה הקפיטליסטית.

"הדיג כשלעצמו, השלל הכללי, באמת מחזיק מעמד. ותפיסת הדגים גם יעילה יותר כביכול, כי אונייה אחת גדולה תופסת יותר דגים עם פחות ידיים עובדות וכו' - אף שגם זה לא מדויק. אבל השיטה הזאת גורמת להעברת הגישה למשאבים בים לידי קבוצות חזקות וגדולות.

"והיום, גם אם תרצה להיכנס לתחום הדיג, לא תצליח. אין לך מכסות ואיש לא ימכור לך, או שימכור במחיר מפולפל. וגם כשכיר לא תוכל לעבוד, כי יש שוק גלובלי אדיר של פועלי דיג זולים. ביקרתי בסקוטלנד וראיתי שם ספינות דיג ענקיות שעל סיפונן צוות תאילנדי שלעולם לא יורד לחוף כדי לא לעבור על חוקי העבודה. הדיג הוא דוגמה קלאסית של ריכוז ההון, ובזה ניסיתי להילחם כל השנים. כל הזמן, כל הזמן".

אפשר להבטיח שהדגים לא ייגמרו בלי מכסות?

"כן, אם במקום לפקח על הדייגים אתה משגיח על הדגים ומתחשב במערכת האקולוגית שלהם. אז אתה יכול, למשל, להגביל דיג בתקופת ההזדווגות או כשהדגיגים גדלים, או לאסור דיג באזור מסוים כדי לשקם את הדגה, או למנוע שימוש בציוד מסוים, יש אינספור שיטות. אבל לזה דרוש מחקר, שילמד כיצד כל מין של דג מתנהל במערכת האקולוגית. ביפן, למשל, כך זה מתנהל. זו שיטה יותר מורכבת ליישום אבל יותר מדויקת וגוררת פחות שגיאות מבחינה אקולוגית - כי המכסות נקבעו אתמול, אבל הדייג צריך לדוג מחר, ובין אתמול למחר התנאים בים משתנים".

רק לבלוע את הרוק ולהמשיך הלאה

כשאתה חי מספיק שנים, אתה זוכה לראות את השקעתך מניבה פרי, אבל אתה עלול גם להספיק לראות אותה נובלת. "ההישגים שהיו לי באריתריאה חוסלו במלחמת האזרחים שפרצה אחר כך", אומר בן־ימי. "פשוט הטביעו שם את הספינות. גם בניגריה, השלטון התחלף ונהייתה שחיתות אדירה, הבנק התחיל לדרוש שוחד מהדייגים והעסק התמוטט. אחד הכפרים־לדוגמה של הפרויקט פשוט נשרף בגלל ריב פנימי. זה חומר קשה, קשה מאוד. אבל ככה זה, אפריקה אוכלת את עצמה כל הזמן".

גם כשהוא מדבר על מקרים שבהם שנים של עבודה ירדו לטמיון, הוא שומר על ריחוק. חרף המעורבות האישית, בשום שלב הוא אינו מפגין כעס או עצב. רגש אינו כלי בארסנל שלו. "אתה שואל אם זה מצער אותי? אם הייתי מתעכב או מצטער על כל פאשלה - שנגרמה בגללי או בגלל אחרים - לא הייתי מתקדם. אני יכול רק לבלוע את הרוק וללכת הלאה".

שימח אותך שמגזין חשוב בחר בך כאיש השנה?

"הם חושבים שאני הולך למות... בגילי, כשכותבים עליך הספד בעודך בחיים, זה משמח אבל לא מי יודע מה".

אל תגיד לי שההכרה הזאת לא הזיזה לך.

"אתה עיתונאי? אם תמשיך לכתוב עוד 20 שנה, גם אותך יכירו. הכרה זה משהו מצטבר. אתה רק צריך להיות מספיק זמן בסביבה. אני פשוט עשיתי את שלי, ובסופו של דבר זה גרר הכרה. תעשה עבודה טובה, וזה יחזור אליך. לי יש את כל ההכרה שאני יכול לחלום עליה. מזמינים אותי כנואם מרכזי לכנסים בנושא דיג, יש לי טור באחד משני עיתוני הדיג הנחשבים, אז אני לא צריך יותר הכרה. זה הדבר האחרון שאני דואג לו".

ובכל זאת, חרף ההתעקשות על הכרה פנימית בערך עצמו במקום פרגון חיצוני, בן־ימי מתקשה להסתיר את גאוותו על תואר אחד מסוים שבו זכה: דוקטור לשם כבוד שהעניקה לו האוניברסיטה הטכנית של קלינינגרד הרוסית ב־1996, 50 שנה בדיוק אחרי שראה בפעם הראשונה את הים. "הייתי הראשון מהמערב שקיבל מהם תואר כבוד", הוא אומר. "הרוסים נתנו לי אותו בגלל הטכנולוגיה שפיתחתי במהלך השנים, אבל גם משום שהייתי המערבי הראשון שהתבסס בספרים שכתב על העבודה של הרוסים, שהם מאבות הטכנולוגיה של הדיג".

כאן נסגר מעגל ארוך. "הפרטיזנים לימדו אותי רוסית, וכששכבתי בבית חולים קראתי את כל הספרות שלהם. שנים אחר כך השפה הזאת הקנתה לי יתרון עצום כי הייתי כמעט היחיד במערב שקרא את העבודה של הרוסים בתחום הדיג ושילב את הידע שלהם בכתיבה. על זה קלינינגרד, שהיא אחת האוניברסיטאות החשובות בתחום, נתנה לי את התואר. את תואר איש השנה כבר נתנו לי על החלק השני של חיי, על המאבק הסוציו־אקונומי ועל זה שהייתי הדובר הבולט של קהילות הדיג הקטנות".

אני כבר אמות ממשהו אחר

"בכל דבר יש לפחות שמינית של מוות" כתבה לאה גולדברג, וכשאנחנו מסתובבים בנמל יפו לאורך הרציף, בדרך לצילום, השמינית הזאת חולפת שם, ברקע, כשבן־ימי נעמד לצד ספינת דיג, מושך בחוזקה את כבל העגינה שלה ומזנק לחרדתי אל הסיפון. "אל תדאג", הוא מחייך, "הגעתי לגילי המופלג כי תמיד הייתי זהיר מאוד".

גיל מעסיק אותך?

"אשתי חלתה באלצהיימר בגיל 84 וכבר שנה שהיא לא איתי בבית. לי יש גנים אחרים, כך שאני כבר אמות ממשהו אחר. כבר ליוויתי הרבה אנשים, קרובים ועמיתים, כך שמתרגלים".

על מה אתה מתחרט?

"על המון דברים, רק שאני לא זוכר על מה... האמת היא שעוד מעט אתחיל להתחרט. ב־1982 הציעו לי קביעות באו"ם. יכולתי להישאר עוד קצת ולצאת לפנסיה, אבל לא רציתי. היה לאן לחזור. כיום, כשאני רואה מה מתפתח ולי כבר אין מה לעשות, אני מתחיל להתחרט. נלחמתי על המדינה הזאת מרגע שהשתחררתי מהצבא הפולני, ומאז אני נלחם למענה. אבל מה שמתפתח פה לא דומה למה שחשבנו שיתפתח, ואני לא יודע איך זה קרה. נהפכנו למדינה בשליטת טייקונים, שהפריטה את עצמה לדעת ומסרה הכל ליוזמה פרטית.

"אבל בעיקר נהפכנו למדינה שנשלטת בידי יצרים נמוכים. ראיתי איך פולין נפלה, ואני שומע היום דיבורים שמזכירים לי את הגנרלים והפוליטיקאים שלה אז. דיבורים כמו 'אתה בחרתנו', 'עם לבדו ישכון', לא במילים האלה אבל במשמעות. עובדי חומות ואבנים נהיינו. ההיסטוריה מלמדת שאי אפשר לשרוד ככה, גם ההיסטוריה שלנו.

"אין היום נבואה בישראל. כשדוד המלך שלח את אוריה למות, נתן הנביא הלך אליו, סיפר לו את משל כבשת הרש והוכיח אותו 'אתה האיש'. אין היום אצלנו מישהו שיבוא ויגיד לדוד 'אתה האיש'. אין נביאים, רק מכסת"חים.

"זה מאוד מעציב אותי. המשפחה שלי בסדר, עובדים ולא מתבטלים, מצבנו הכלכלי טוב. אבל אני מסתכל על ארבעת הנכדים שלי, והשאלה היא איזו תחזית יכול אדם סביר, ריאליסט, לספק לילדיו במדינה".

אתה פסימי?

"אני לא פסימי ולא אופטימי. אני לא יודע".