אגרה יקרה לחילונים, אגרה זולה לדתיים: הייצוגית שמביכה את משרד המשפטים

"המדינה מנצלת את מעמדה המונופוליסטי במתן שירותים משפטיים ואת מצוקת הנזקקים לשירות, וגורמת לפגיעה מהותית בזכויות של בעלי הדין שפונים לבתי הדין הדתיים בשל מחסור כיס", כך כתבה שופטת בית המשפט המחוזי מרכז מיכל נד"ב בהחלטתה בשבוע שעבר לאשר בקשה לתביעה ייצוגית נגד משרד המשפטים והנהלת בתי המשפט, שהגישה שולמית סלם באמצעות עורכי הדין גלי עציון ויחזקאל סיבק.

הבקשה תקפה את הפער הקיצוני במחירי האגרות שגובה המדינה עבור שירות זהה כמעט שהיא מעניקה בבתי משפט לענייני משפחה ובבתי הדין הדתיים. "קיים פער בלתי סביר באופן קיצוני בשיעור האגרות בערכאות המוסמכות לדון בענייני משפחה, עד כדי אי־חוקיות התקנות הרלבנטיות", כותבת נד"ב, "האגרה נועדה להגשים את זכות הגישה לערכאות, וקביעת אגרות בסכום בלתי סביר פוגעת בזכות זו".

השופטת מיכל נד"ב. "התעשרות של המדינה על חשבון חברי הקבוצה שלא כדין"

פער בעלויות הפתיחה בשורה של הליכים

סט התביעות הבסיסי הנפוץ בהליכי משפחה הוא תביעת מזונות, החזקת ילדים ותביעה רכושית. עלות פתיחת הליכים אלה בבית הדין הרבני היא 684 שקל, בעוד עלות אותם ההליכים בבית משפט למשפחה היא 3,811 שקל. "ההפרש", כותבת השופטת, "עומד על 3,127 שקל (557%)", והיא מוסיפה: "יוקר האגרות בבית משפט לענייני משפחה פוגע בזכות הגישה לערכאות של מתדיינים וביכולתם לבחור ביניהן לפי צורכיהם. לחלופין, מדובר בפגיעה חמורה בזכות לשוויון... אין סיבה ראויה ליחס שונה כלפי המבקשים לפתוח בהליכים בבית המשפט לענייני משפחה רק בשל הערכאה שבה בחרו".

כבר ב־2006 הוגשו עתירות לבג"ץ נגד פערי האגרות. שר המשפטים דאז דניאל פרידמן הקים צוות שיבדוק את הטענות. לצוות נדרשו שלוש שנים כדי לקבוע כי "פער דרמטי זה בין סוגי האגרות אינו מוצדק. יש לשאוף לשוויון בסוג זהה של הליכים". ביוני 2009 המליץ הצוות להביא לשוויון מוחלט בין הערכאות, וזאת על ידי הפחתת האגרות בבית משפט לענייני משפחה והעלאתן בבתי הדין הדתיים. בארבע השנים שחלפו מאז פרסום ההמלצות לא תוקנו התקנות ולא נעשה דבר.

לאחר שיחסיה עם בעלה הידרדרו פנתה סלם לייעוץ משפטי, והובהר לה שהדרך הטובה עבורה להגן על זכויותיה היא הגשת תביעות רכוש, מזונות ומשמורת ילדים לבית משפט לענייני משפחה. הדבר עלה לה באגרות בסכום כולל של אלפי שקלים יותר מהאגרות שהיתה משלמת בבית הדין הרבני. פנייתה לרשויות נענתה בגלגול אחריות מגורם אחד לשני. משרד המשפטים הודיע שהנהלת בתי המשפט נושאת באחריות. בהנהלת בתי המשפט גלגלו את הנושא למשרד האוצר שקובע את האגרות לתשלום במשרדי הממשלה, וטענו כי להנהלה - כחלק מהרשות השופטת - אין סמכות להתערב בגובה האגרות.

השופטת נד"ב הגדירה את הקבוצה שבתביעה הייצוגית - כל מי שבשנתיים שקדמו להגשת הבקשה פתח הליך בבית משפט לענייני משפחה או במחוזי, ושילם אגרה גבוהה מזו שהיה משלם בבית הדין הדתי על הליך זהה. היא קבעה כי "חברי הקבוצה זכאים להשבה... גביית אגרות בלתי סבירות באופן קיצוני מהווה התעשרות של המדינה על חשבון חברי הקבוצה שלא כדין". ולכן, לשיטתה, מסלול התביעה הייצוגית הוא ההליך הנכון והראוי לעניין: "המבקשת וכל אחד מחברי הקבוצה הם אנשים המצויים במצב משברי, בעיצומו של הליך פרידה וגירושים. הם נדרשים לשלם אגרות בלתי סבירות באופן קיצוני ובלתי חוקיות היוצרות אפליה בין מתדיינים. אין לצפות מחברי הקבוצה כי בצד ההתעסקות הקשה כשלעצמה בהליך הגירושים, ישקיע כל אחד מהם משאבים ואנרגיה בתיקון פגמים חמורים בהתנהלות של הרשות, באמצעות הגשת תביעה אישית או עתירה לבית המשפט העליון ביושבו כבג"ץ".

בפסק הדין מוטחת ביקורת נוקבת על התנהלות המדינה. אף שצוות במשרד המשפטים קבע שהאגרה אינה סבירה באופן קיצוני, המשיכה המדינה לגבות אותה בארבע השנים שחלפו מאז פרסום הדו"ח. יתרה מזו, נכתב בהחלטה כי בתשובת משרד המשפטים לבקשת האישור "לא נזכר דבר הקמת הצוות או מסקנותיו או כוונה להפחית את האגרות".

בתצהיר מטעם המשרד טענה עו"ד מורן שניידר, יועצת שרת המשפטים לשעבר ציפי לבני, כי השרה אימצה את מסקנות הדו"ח שעיקרו הפחתת שיעור האגרות בבית משפט לענייני משפחה, "אולם המשיבים הקפידו להישאר עמומים, הם לא הציגו טיוטת תקנות ולא ציינו לוח זמנים לתיקון התקנות". פסק הדין מפרט את התנהלות המשרד בדרך שבהחלט לא מוסיפה לכבודו. שניידר, מתברר, נכנסה לתפקידה רק ב־2013 והעידה שאינה בקיאה בנושא. לעומת זאת, הגורמים המקצועיים הרלבנטיים בחרו שלא להעיד. "יש לזקוף לחובת המשיבים", כותבת השופטת, "את אי־הבאת העדים הרלבנטיים".

השופטת תוקפת את מחדלי המשרד

ופשלה גוררת פשלה. בניגוד לאמור בתצהיר של עו"ד שניידר, הודיעה שרת המשפטים לבני באירוע של לשכת עורכי הדין באוקטובר 2013, לאחר הגשת התביעה, כי תעלה את שיעור האגרות בבתי הדין הרבניים כך שיושוו לאגרות בית המשפט למשפחה. זאת בניגוד לתצהיר שהוגש לבית המשפט שמתחייב להפחתת האגרה ולא לשוויון על דרך ייקור אגרת בתי הדין הדתיים. על הבלגן הזה מעירה השופטת בנימוס: "משמע שבאותו מועד טרם התגבשה עמדה חד־משמעית".

גם מתצהיר משרד האוצר לא עולה שהמשרד מתכוון לאמץ את מסקנות הדו"ח, ושאפילו אם יתקן, אין תאריך יעד והזמן לא דוחק לו. המשרד נקט את תרגיל ההשהיה הקלאסי – שכירת חברה חיצונית לבדיקת הנתונים. זאת, אחרי שצוות של משרד המשפטים ישב שלוש שנים שלאחריהן לא נעשה דבר במשך עוד ארבע שנים.

השופטת מציינת כי "התרופה הראויה, לכאורה, היא השוואת חיוביהם של חברי הקבוצה לחיובי המתדיינים בערכאות הדתיות, על דרך ההשבה של עודף האגרה לקבוצה". המדינה, שמנסה להיחלץ בכל כוחה מההליך, טוענת להשלכות תקציביות משמעותיות, ולכך שלבית המשפט אין הכלים והסמכות לבטל חקיקת משנה כפי שיש לבג"ץ. השופטת נד"ב לא התרשמה מהטיעון, והשיתה על המדינה גם הוצאות שכר טרחה של 30 אלף שקל.

תגובת משרד המשפטים כפי שנמסרה לבית המשפט באמצעות עו"ד תמר עיני ורדון: "מדובר בתקנות שאושרו על ידי ועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת, ולכן לבית המשפט המחוזי אין כלים לבחון את תוקפן, אלא רק לבית המשפט העליון. אין לקבל את הבקשה לאור ההשלכות התקציביות שלה. ובנוסף, המדינה פועלת לשינוי המצב זמן מה, ללא קשר לבקשה להכיר בתביעה כייצוגית".