האם שוב נאבד את הראש?

תופעה אנושית מרתקת, עריפת ראשים. אצל בני האדם הראש מחובר לגוף בצוואר דקיק לעומת יונקים אחרים, כאילו כדי להבליט את נקודת התורפה הזאת. וניצולה הנרחב, בקטעי וידיאו מחרידים של דאעש או של הסדרה "משחקי הכס", וכן במערכות ענישה פלילית בכמה מדינות, ממש דורש שיחה על התפקיד שממלאת בחיינו ההפרדה המלאכותית הזאת בין ראש האדם לגופו.

בספר החדש "Severed", ובתרגום חופשי לשמו המלא "כרותים: היסטוריה של ראשים שאבדו ונמצאו", האנתרופולוגית הבריטית פרנסיס לארסון מספקת סקירה נרחבת, היסטורית, חברתית, טכנולוגית, משפטית ורפואית, על תפקיד התזת הראש במורשת האדם. והמנהג האנטי־אנושי הזה, מתברר, שזור לאורכה ורוחבה של האנושות.

במקרא דוד כורת את ראשו של גלית המובס והפלשתים, אולי כנקמה, מסירים את ראשו של המלך המתאבד שאול. יורש העצר של שאול בושת מאבד את ראשו בידי שני קצינים ממחנה דוד, שבתורו רוגז על אכזריותם ומעניש אותם בקיצוץ ידיהם ורגליהם - שגם זו מין הפרדה של הראש מרוב חלקי הגוף, רק מן הצד השני.

לארסון מראה שהנוהג הפך עם השנים להגדרה אוניברסלית לענישה מחמירה ולהורדת שליט מגדולתו. פיראטים באוקיינוס האטלנטי כרתו ראשים כבר במאה ה־14, והתזת ראש המנהיג היתה אקורד הסיום למהפכות רבות. למשל גולגולתו של אוליבר קרומוול סימלה את חזרת המלוכה הבריטית, והוצגה לאורך עשורים בכנסיית ווסטמינסטר בלונדון, למען יראו ההמונים, ישתעשעו וייראו. לא פלא שמלכת הלבבות מ"אליס בארץ הפלאות", אותה קריקטורה על רודנים שיצאו מדעתם, שבה וגוזרת בזעמה העיוור: "עִרפו את ראשו!".

לאורך רוב ההיסטוריה חלק מתפקידם של ראשים כרותים היה תיאטרלי, חיזיון לסקרנים ומוקד עלייה לרגל. מי שביקר בחדר הגולגולות במנזר סנטה קתרינה שלמרגלות הר משה בחצי האי סיני בוודאי מבין את כוח המשיכה המקברי של המחזה המצמרר. מוזיאונים רבים מציגים לראווה גולגולות שהופרדו מגופן במסגרת פעילויות שונות, מענישה עד טקס דתי.

גיליוטינה. קטע תיאטרלי

וישנו גם הרגע ההיסטורי שבו כריתת הראשים קיבלה ממד ממלכתי וביורוקרטי כמעט, הודות למכשיר שהמציא הרופא הצרפתי ד"ר לואי גיליוטין, וש־200 שנה אחרי מותו של קרומוול שימש לחיסולם השיטתי והנקי יחסית של אצולת צרפת ואויבי הרפובליקה. לא פלא שהטכנולוגיה שוכפלה ושימשה אחר כך בכמה מדינות, לרבות גרמניה, שם שימשה כאמצעי רשמי להוצאה להורג במשך עשרות שנים, עד 1966.

מהו סוד כוחן של עריפות הראש הברבריות? כנראה חלק ממנו טמון בכך שקהל הצופים, כלומר אלה שבצד העורף, חש לא כשותף לרצח אלא כקורבן שזוכה להיפרע מאויביו. תחושת העוצמה המוחלטת הזאת, בצירוף הפליאה והאדרנלין שמעורבים במעמד הלא טבעי הזה, הופכים את העריפה לפולחן מטלטל, לחוויית התרגשות קיצונית ששונה כל כך מהגירויים המודרניים בעולם. אחרת איך נסביר את ההיקף שובר השיאים של החיפושים אחר סרטוני עריפה באינטרנט?

כעת נותר לראות אם האנושות נמצאת במסלול התקדמות תמידי, כפי שסבורים היסטוריונים אופטימיים, והשימוש בעריפת ראשים ימשיך להצטמצם בעולם, כפי שניכר במערב במאה החולפת. או שמא ההתפתחויות באזורנו מעלות את האפשרות שהנוהג המחליא והמהפנט הזה חוזר, ובגדול.