שכר חיילי החובה: בג"ץ מאלץ את המדינה להחיל קריטריונים ברורים

סיום הדיון הלם את תחילתו. שופטי בג"ץ, חיות, עוזי פוגלמן ודפנה ברק-ארז המליצו בחום למדינה להפנים את הערותיהם ולחזור תוך 60 יום עם תשובות מספקות – לעניין צרכי החיילים והקריטריונים להגדרתם.

הדיון התקיים בעתירה שהגיש עו"ד אמנון לורך לפני כשלוש שנים נגד משרד הביטחון. העתירה נולדה בארוחת ערב משפחתית. ללורך, שותף בכיר ביגאל ארנון, שלושה ילדים ששירתו ומשרתים בצה"ל, אריאל, שני ואמיר. כשהגיעה השיחה ל"משכורת" הצבאית, התברר שהטירון שמשרת בכפיר (שבינתיים השתחרר) מקבל בדיוק כמו אחיו בהנדסה לפני שמונה שנים. "12 שנים", אומר לורך", לא נתנו אפילו את המדד. פניתי לצבא, ומה שקיבלתי זה תירוצים, התחכמויות והסברים מביכים".

חיילים במהלך מבצע צוק איתן. הצבא לא מספק את הצרכים הבסיסיים צילום: דו"צ

העתירה והערות השופטים בדיונים שהתקיימו הזיזו בכל זאת משהו. המשכורת, ובשמה הרשמי "דמי קיום", עודכנה, וכיום המספרים הם: חייל עורפי מקבל 540 שקל, תומך לחימה - 782 שקל, חייל קרבי - 1075.

"דמי קיום, כמו סובסידיות, ברגע שמחלקים צריכים להיות קריטריונים", הקשתה חיות. "אנו ברגע האמת של העתירה, ואנו ממליצים בחום לחשוב על הערותינו". והשופט פוגלמן הוסיף לחץ משלו: "קריטריונים זה לא סוג של מכשלה, זה לא מסובך". השופטת ברק-ארז: "כדי לקבל את הטענה שמדובר בדמי כיס יש לעמוד בתנאי הבסיסי לפיו כל צרכי החייל מסופקים על ידי הצבא. מה שמעבר לזה הוא דמי כיס. אבל הבחינה לא נעשתה לפי הצרכים".

לורך סיפק את ההצגה והציג לשופטים את מסכת המעצרים והסכין היפנית לשחרור עצירים מהאזיקונים שנאלץ לרכוש מכספו לבנו ששירת בכפיר. "המושבעים לא הגיעו היום", העירה לו חיות.

המדינה מודה שההוצאה הממוצעת של חייל עומדת על כ-1,100 שקל לחודש. לורך מדבר על 1,300. במספרי המאקרו מדובר על פער שנע בין חצי מיליארד למיליארד שקל בין המצוי – 1.2 מיליארד, סך ההוצאה היום לדמי הקיום – לבין הרצוי.

והנה אבסורד. הסמכות להחליט על מאות המיליונים האלה נתון בידי קצין בדרגת אלוף משנה. פקודת מטכ"ל מסמיכה את רמ"ח אכ"א פרט לעדכן את דמי הקיום. המשמעות היא שלאלוף משנה גיל בן שאול סמכות חוקית להחליט. בן שאול וקודמיו אפילו לא ידעו שהכוח הזה מסור בידם. בפועל, הם גם מעולם לא נזקקו לו, כיוון שאת הסמכות נטל שר הביטחון.

לכאורה מדובר באנקדוטה, אבל במונחי משפט מינהלי הוענקה כאן סמכות מפורשת לקצין, שבפועל מופעלת בידי השר. במהלך הדיונים התעוררה השאלה האם שניהם – הצבא ומשרד הביטחון – בכלל מסכימים. המדינה מיוצגת בידי עו"ד דנה בריקסמן. המדינה היא גם משרד הביטחון וגם צה"ל, ובריקסמן היא בעיקר משרד הביטחון. צה"ל מבין שיש להעלות את "דמי הקיום" ואילו משרד הביטחון חושב יותר במונחי תקציב וחיסכון. לכן יחסו לדמי הקיום, כפי שהגדירה בריקסמן הוא כ"דמי כיס" – שיגידו תודה שבכלל מקבלים משהו.

בריקסמן ניסתה להימלט בכל כוחה מהגדרות וקריטריונים. מבחינתה, הסכום לא כפוף לצרכים אלא לאילוצי התקציב. שזה בעברית פשוטה: החייל יקבל כמה שנחליט. שלושת השופטים היו נחושים. תקראו לזה איך שאתם רוצים, אבל כל עוד מדובר בהוצאה כספית היא חייבת להיות כפופה לצרכים ולקריטריונים. בריקסמן, בנמיכות רוח, ביקשה זמן להתייעץ עם כל הגורמים: משרד הביטחון, האוצר, משרד המשפטים היועץ המשפטי לממשלה. בית המשפט קצב למדינה 60 יום, כאשר ברור לגמרי מהי העמדה לה הוא מצפה ומה ייכתב בפסק הדין אם המדינה תמשיך בתמרוני ההסחה.

לפחות נימוק אחד לא הושמע היום באולם: צריך להמתין עד שימונה שר ביטחון. הנימוק לא עלה מהטעם הפשוט – הוא כבר מוצה בדיון שהתקיים לפני שנתיים, כשהמדינה טענה אז שאין להכריע בעניין לפני הבחירות. עכשיו לנוכח ה'נוק אאוט' השיפוטי, המדינה תצטרך לנסח קריטריונים וכנראה גם לתקצב את הסכום שיתווסף כדי לספק את צרכי החיילים. דמי כיס זה בסדר, אבל רק אחרי שהחייל יקבל משחת נעליים ומשחת גילוח.