הסכם הצילומים

1. זמן

יוליה שטושק (Stoschek) מחזיקה באוסף הפרטי הגדול באירופה של ניו מדיה - מיצבים, מיצגים מתועדים, תצלומים עכשוויים ובעיקר עבודות וידיאו, מהתחומים החמים ביותר באמנות העכשווית. היום קוראים לזה "אמנות תלוית זמן", כזו שנוכחת לא רק במרחב אלא גם בזמן. כמעט כל האוסף שלה, מהנחשבים בעולם כיום, משתמש בזמן כחומר גלם.

גם אצל שטושק עצמה הזמן הוא חומר גלם. עכשיו, למשל, היא מציגה בישראל חלק מהאוסף שלה באופן שעוסק כל הזמן גם במטען הזמן הפרטי שלה. היא בת עשירים, יורשת במשפחת תעשיינים ותיקה שעבדה עם המשטר הנאצי, ומעידה על עצמה ש"אין יום שבו אני לא נזכרת בפרק האפל של ההיסטוריה של גרמניה. זו חובה מבחינתי להתמודד עם זה". אחת מדרכי ההתמודדות שלה היא שיתוף פעולה עם מוזיאון תל אביב, שמציג עבודות וידיאו מהאוסף שלה לרגל 50 שנה לכינון היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לגרמניה. הזמן, כבר אמרנו, הוא שחקן ראשי.

יוליה שטושק במוזיאון תל אביב. "מאז שגוטנברג המציא את הדפוס לא היה שינוי רדיקלי יותר מהתקופה הדיגיטלית שבה אנו חיים כיום, והדרך הטובה ביותר לשקף את זה נמצאת בדימויים הנעים" צילום: תומי הרפז

2. סבא

ב־1908 הקים מקס ברוס חברה לייצור חלקים לכלי רכב. היום החברה, Brose שמה, מעסיקה 23 אלף עובדים ב־23 מדינות, ומוכרת בכ־5 מיליארד יורו בשנה. שטושק, נכדתו של ברוס, היא אחת מבעלי המניות באימפריה הזאת.

בין ראשית הדרך להצלחה הנוכחית, פרק אחד מעיב על ההיסטוריה של ברוס: העובדה שהחברה סיפקה חלקים וחלפים גם למשטר הנאצי. שטושק, מרואיינת מיומנת מאוד, עונה בזהירות גם על שאלות מכשילות בנושא. "זה שייך להיסטוריה של המשפחה שלי, ויש למשפחתי אחריות להתמודד עם המורשת שלנו", היא אומרת בראיון ל"מוסף כלכליסט". "לכן בכל הנוגע להיסטוריה של סבי מקס ברוס והתפקיד שלו בנציונל סוציאליזם, משפחתי הסמיכה את אוניברסיטת ארלנגן־נירנברג לחקור את הנושא, והעבירה לה פרטים על ההיסטוריה של החברה ועל משפחת המייסדים. המחקר מצא שברוס התנהג כראוי, בנסיבות הפוליטיות של שלטון הרייך השלישי, ואי אפשר להאשים אותו בשום מעשה לא הוגן. אין שום הוכחה להתנהלות לא הולמת מצדו. הוא התרכז בחברה, בעובדים ובמשפחה, גם בזמנים קשים".

ובכל זאת, יש שם אשמה. והיא שהובילה את שטושק לביקור בישראל לפני כשנתיים וחצי, שבו פנתה למוזיאון תל אביב והציעה להם להציג חלק מהאוסף המוערך שלה. כך נולדה התערוכה המרשימה "Turn On", 22 עבודות וידיאו עדכניות שמוצגות כעת כחלק מהאירועים לציון יובל לכינון היחסים בין המדינות. "זה מאוד מיוחד מבחינתי", מתייחסת שטושק לחלקה ביארצייט. "ישראל וגרמניה שותפות לא רק בהיסטוריה נוראית, שאף פעם לא יכולה להישכח ולהיסלח, אלא גם בעתיד משותף ותשוקה משותפת. אני רוצה לנסות להיות חלק מעתיד טוב יותר, ואני חושבת שדיאלוג תרבותי הוא רכיב משמעותי ביצירת האפשרות לעתיד כזה. העובדה שהאוסף שלי מוצג בעיתוי הזה מאוד נוגעת ללבי".

לעולם אל תישן עם תות שדה בפה

3. אוסף

רק השנה ימלאו לשטושק 40. היא לא גדלה בבית חובב אמנות, ולא צמחה ממסורת משפחתית של אספנות. למעשה, היא אוספת רק עשר שנים, מ־2005. ורק שנתיים קודם לכן בכלל התחילה להתעניין לעומק באמנות, כשביקרה בתערוכה של דגלאס גורדון בגלריה גגוזיאן במנהטן. במרכזה עמד המיצב "Play Dead; Real Time", שהוצג לפני כשנתיים גם במוזיאון תל אביב. הוא כולל שני מסכים גדולים שמראים פיל נכנס לחלל הריק של הגלריה, צועד כמו חייל המציית להוראות ואז נשכב ומעמיד פני מת, ועוד מוניטורים קטנים המקרינים קלוז־אפ של עינו העצובה. שטושק ראתה את העבודה, ונדהמה. "זו הפעם הראשונה שהבנתי שלמדיה מבוססת זמן יש משמעות רבה. היא מפעילה את כל החושים, וגם מרגשת. עמדתי מול העבודה הזאת במשך שלוש שעות".

וקנית אותה?

"לא. זה היה רגע משנה חיים עבורי, אבל העבודה כבר נמכרה. עד היום אני מנסה, ובדרך כלל מצליחה, לנסוע לכל מקום שבו היא מוצגת, אני קוראת לזה 'Elephant tourism'. אני ממש מעריצה את העבודה הזאת, אבל לא רוצה לקנות אותה לאוסף".

אז הפיל של גורדון לא אצלה, אבל לא מעט עבודות קאנוניות אחרות בתחום בהחלט נמצאות באוסף. בתוך עשר שנים צברה 650 עבודות, כולל יצירות מופת מראשית ימי ז'אנר הווידיאו, בסוף שנות השישים (למשל של כריס ברדן, ויטו אקונצי, מרינה אברמוביץ' וביל ויולה), וכן של האמנים הבולטים כיום, ובהם דגלאס גורדון, פרנסיס אליס, אולאפר אליאסון, מיקה רוטנברג, אהרון יאנג וגם קרן ציטר הישראלית. בין היצירות הידועות ביותר שכבר ליקטה אפשר למצוא את אנתולוגיית המיצגים של אברמוביץ' מ־1975 עד 1980, מקבץ עבודות של ויטו אקונצ'י ושל ברוס נאומן, "Stop, Repair, Prepare" של אלורה וקלזאדייה, "טלפונים" של כריסטיאן מרקלי ו"Interiors" של דאג איטקין. את רוב האוסף שטושק מציגה במוזיאון על שמה שהקימה בדיסלדורף, במבנה תעשייתי מרשים בן 3,500 מ"ר, משם היא מנהלת את האוסף עם צוות רחב שכולל בין היתר שישה היסטוריונים של אמנות.

טנגו אלסטי

4. אשה

המפגש עם שטושק נעים. היא ידידותית, חייכנית, נמנעת בחוכמה ממוקשים בשיחה. ואם אוסף משקף את האספן, זה של שטושק מייצג אותה נאמנה: צעיר, מעודכן, חובב פרסום ואופנה, חובק עולם. היא מרבה בנסיעות ובמסיבות, שופעת אנרגיות. והיא אשה.

נשים אספניות הן עניין נדיר. בטח בארץ - היחידות כאן הן נשים מבוגרות יחסית - וגם באירופה ובארצות הברית. "אלה תמיד זוגות, מיסטר ומיסיס. ואני לא נשואה", היא מחייכת. לא מעט מהעבודות בתערוכה המוצגת כעת בתל אביב נוגעות בזהות נשית, והמבט המגדרי מפתיע לעתים. אחת העבודות הבולטות ביותר בתערוכה, למשל, היא "פיגוע התאבדות" של מתילדה טר היינה משנת 2002, העוסק בנשים מתאבדות ומפרט את המניעים האידאולוגיים והפסיכולוגיים לתופעה, כשברקע דמותה של האמנית מתחלפת בבובה בת דמותה, שמתפוצצת שוב ושוב. עבודה בולטת אחרת היא "הגיבור" של מרינה אברמוביץ' מ־2001, שבה האמנית מקבלת את פני הנכנסים לחלל רכובה על סוס לבן ונושאת דגל לבן, כשברקע קול נשי שר את ההמנון של יוגוסלביה לשעבר. וידיאו ארט ופמיניזם תמיד הלכו יחד: המדיום נולד בסוף שנות השישים, במקביל לגל השני של הפמיניזם, ורבות מהאמניות של אותה התקופה השתמשו בו כדי לומר את דברן בלי שייאלצו להתמודד עם מסורת גברית מכבידה, כמו זו של הציור.

גם כאספנית שטושק פטורה מאיזו מסורת כבדת ראש. למעשה, היא נציגה מושלמת של דור האספנים הצעירים, זה שחי בכל העולם כל הזמן. דיסלדורף וברלין הן אמנם הבסיסים שלה, אבל "חמישה ימים בשבוע אני נמצאת במטוס", היא אומרת, "בשביל זה צריך אופנה לא מורכבת ומזוודה טובה. בינתיים אני נהנית מכל רגע". המטוס הזה, אגב, פרטי. בעזרתו היא מגיעה לפתיחות של תערוכות, מהאוסף שלה ושל אחרים, מקפידה על ביקורי סטודיו אצל אמנים, חברה בוועדות של מוסדות אמנות שונים ומתייצבת לכל הירידים, ואלה כבר חלק מהחיים שלה, מתברר; ביריד ארט בזל פגשה בעבר את הצלם הגרמני החשוב אנדראס גורסקי, שהיה בן זוגה במשך ארבע שנים, ואת יום הולדתה ה־40 היא תחגוג ביריד הקרוב.

הפעילות הענפה שלה ורשת הקשרים שטוותה במהלכה מאפשרים לה להכיר אמנים בכל העולם, לראות כמעט כל תערוכה, להכיר כל כוכב עולה. אבל חרף קצב החיים המהיר שלה, היא מסבירה שהיא לא ממהרת לקנות: "אני עוקבת אחרי אמנים תקופה ארוכה. אחרי מיקה רוטנברג, למשל, עקבתי יותר מעשר שנים, ויש לי מגוון עבודות שלה".

הגיבור

5. קנייה

המשפחה של שטושק נכללת ברשימת 400 המשפחות העשירות בעולם לפי "פורבס". אבל היא מתמקדת בשוק זול יחסית, שעוד לא נסחר במכירות פומביות ונחשב עדיין אפשרי לאספנים מתחילים. רוב העבודות בו, גם של האמנים הנחשבים ביותר, עולות פחות, ואפילו הרבה פחות, מחצי מיליון דולר - בעוד בענפי אמנות אחרים מחיר העבודות המבוקשות האמיר כבר מזמן למיליונים, עשרות מיליונים ולעתים אפילו יותר. "וידיאו ארט הוא עדיין הז'אנר הכי אפשרי לקנייה, לעומת ציורים או צילומים", היא מאשרת, "אבל אני מאמינה שזה ישתנה משמעותית בעשר השנים הקרובות, והווידיאו ייהפך לדבר הבא".

האם העובדה שהביקוש לעבודות וידיאו עדיין לא בשיאו מאפשרת לך לקנות יותר בקלות, בלי לחכות ברשימות המתנה אחרי אספנים אחרים?

"ממש לא. לעתים קרובות אני מתעניינת בעבודה ומגלה שהיא כבר נמכרה, ולפעמים צריך זמן. למשל, יש עבודה אחת, 'rehearsal', שהיא המאסטר פיס של פרנסיס אליס. רואים בה מכונית שמנסה להגיע לפסגת גבעה ואף פעם לא מצליחה. העבודה יצאה במהדורה של שלושה עותקים, שניים נמכרו מזמן ואני חיכיתי שבע שנים ונסעתי לניו יורק 15 פעמים כדי לפגוש את הגלריסט של אליס ולהגיד לו שוב ושוב 'בבקשה תמכור לי את האחרונה'. אני חושבת שהם רצו לחכות קצת ולראות איך האוסף שלי מתבסס. הייתי אז צעירה מאוד, והאוסף היה צעיר מאוד ולא מספיק מוכר. שבע שנים חיכיתי, ועכשיו היצירה הזאת היא חלק מהאוסף".

ואין בעיה עם זה שאת חלק מוועדות רכישה של מוסדות אחרים, למשל שלוחת המומה בלונג איילנד, וגם אספנית בעצמך?

"אני יודעת למה את מתכוונת, יש אספנים שמשתמשים במוזיאון כדי להציג עבודות מהאוסף שלהם, זה מעלה את השווי שלהן ואז הם מוכרים אותן הלאה. לי יש מוזיאון פרטי כך שאין לי צורך להציג במוסדות אחרים, ואני גם לא מעלה בדעתי להציג עבודות שלי באחד המוסדות בדיסלדורף שבהם אני חברת הנהלה. אני לא דילרית, אני לא רואה אמנות כהשקעה. אם הייתי מתייחסת לאמנות כאל השקעה לא הייתי קונה וידיאו".

"לא, כי זו המנטליות שלי. אני מרגישה יותר פילנתרופית. אני תומכת באמנים, מממנת עבודות, מוציאה קטלוגים, משמרת עבודות נדירות. מעולם לא מכרתי עבודה מהאוסף, וזה לא מעניין אותי. אני לא יכולה לדמיין את עצמי טסה ללונדון או לניו יורק למכירה של כריסטיס או סותביס וקונה דמיאן הירסט. אני באמת מנסה לעקוב אחר המדיום המיוחד של הווידיאו, שיש לו יכולת לשקף את המצב החברתי והתרבותי של הדור שלי. מאז שגוטנברג המציא את הדפוס לא היה שינוי רדיקלי יותר מהתקופה הדיגיטלית שבה אנו חיים כיום, והדרך הטובה ביותר לשקף את זה נמצאת בדימויים הנעים. זה ביטוי איקוני של התקופה שלנו, וזה הרעיון שמאחורי האוסף".

אנחנו מתים מדברים של אהבה

6. פוליטיקה

את מסיבת העיתונאים לרגל התערוכה בישראל קיימה שטושק למחרת הבחירות, והדבר הראשון שאמרה כשנכנסה לאולם היה: "אני כל כך מצטערת בשבילכם. החזקתי אצבעות". שבוע אחר כך, בפגישה שלנו, שאלתי למה תוצאת הבחירות ציערה אותה. "כי אני חושבת שהרבה מכם היו עצובים כי רציתם שינוי, לא?".

ואת?

"אני לא בתוך העניינים הפוליטיים שלכם. אנשים במוזיאון רצו שינוי, שהרצוג ייבחר, אז אמרתי את זה רק כדי להיות נחמדה וכדי להיות איתכם.

"אני מודעת למצב הפוליטי הקשה בישראל", היא מוסיפה, "והצגת האוסף בישראל היא הצהרה של אמון במקום הזה. בשבילי זו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, ואני רואה בתערוכה תרומה לסובלנות, בלי עניינים פוליטיים. חשוב לי להציג עבודות מהאוסף בארצות דמוקרטיות, שמכבדות ערכים כגון חופש הביטוי ונמנעות מצנזורה של אמנות. בשנה שעברה הצגתי עבודות ב׳מניפסטה׳ (תערוכה נודדת המוצגת מדי שנתיים בעיר אחרת באירופה) בסנט פטרבורג, רוסיה, והם החליטו לא להציג עבודת וידיאו של מרינה אברמוביץ׳ כי ראו לה את החזה. בהרמיטאז׳, המוזיאון הלאומי שלהם, אגב, יש אינסוף ציורי עירום של נשים. אז היה לי ניסיון רע, ומאז החלטתי לא להציג עבודות מהאוסף במדינות שלא מגדירות את עצמן כדמוקרטיה".

מה שמוביל כמובן לסוגיית החרם התרבותי על ישראל. בפברואר האחרון כמעט אלף אמנים בריטים חתמו על עצומה התומכת בחרם כזה, ובהם אד אטקינס, שהעבודה שלו "אנו מתים מדברים אהבה" מוצגת עכשיו כחלק מהתערוכה שהביאה שטושק למוזיאון תל אביב (38 דקות שבהן נראה על המסך ראש רובוטי, מנותק מגוף, מהונדס, וקול גברי בוקע ממנו בטקסט רומנטי על אהבה, אינטימיות, מין והטרגיות של המוות). "מובן שדיברתי עם אד אטקינס לפני התצוגה", היא אומרת, "הוא השאיר את ההחלטה בידיי, ואני בחרתי להראות את העבודה. אני לא מבינה את העניין של החרם. אני חושבת שאמנות שנוצרת מרוח חופשית יכולה לתרום לסובלנות. מאוד בעייתי שמערבבים חרמים פוליטיים עם תרבות".

ומה עם תמיכה גם באמנות הישראלית? את מתכננת לקנות עבודות של עוד אמנים מלבד קרן ציטר?

"יש לכם אמנים פוריים מאוד, אני מתרשמת. אחרי הביקור הזה יש לי הרבה דברים בראש לעקוב אחריהם - יעל ברתנא, נירה פרג, סיגלית לנדאו. גם את העבודות הישנות של גיא בן נר אני אוהבת מאוד, ואני עוקבת אחריו כל הזמן. הוא ברשימה שלי, במחשבותיי, אולי ייקח עוד שנה אבל בסוף זה יקרה. אני אגיע לשופינג".