מי ידאג לפנסיה?

המכתב שנשלח ממשרד הממונה על אגף שוק ההון באוצר לגופים המוסדיים, שולח אותם לעשות עבודה קשה. עד היום לא היה בישראל וגם בעולם המערבי מצב של ריביות שליליות ולכן מדובר בסיטואציה חריגה שמנהלי ההשקעות לא יודעים להתמודד עימה. ניתן היה לצפות מהרגולטור במצב כזה, גם אם לא לספק פתרונות אינסטנט, לפחות לסייע למוסדיים ולתת קריאת כיוון, גם אם כללית וראשונית, להתנהגות במצב החריג.

האחריות לניהול ההשקעות אומנם מוטלת על המוסדיים, והם גם אלה שמקבלים את דמי הניהול, אך בהסתכלות רחבה יותר, הרגולטור אמור לדאוג לכך שרמות הסיכון בחיסכון הפנסיוני לא יהיו מוגזמות כדי שלעת פרישה תהיה לפנסיונרים כרית ביטחון סבירה שתאפשר קיום בכבוד מבלי להפוך לנטל על המדינה.

סלינגר וצוותה יכלו לקיים דיון בסוגיית הריבית השלילית ולהציע קווים מנחים למנהלי החיסכון שיסמנו להם גבולות מסויימים מהם לא כדאי לחרוג. במקום זאת סלינגר מגלגלת את תפוח האדמה הלוהט הזה בחזרה למוסדיים שנבחנים במבחן התשואה על בסיס שוטף, שממילא דוחף להגדלת הסיכון, וגם מציעה להם לבחון "אפיקים חלופיים". המשמעות, בהיעדר הבהרות אחרות היא הגדלת סיכון בהעברת רכיב שהיה עד היום מופקד באפיק נטול סיכון לחלוטין.

דורית סלינגר צילום: נמרוד גליקמן

במשך שש שנים חגגו מנהלי הפנסיה את הריבית האפסית שליבתה את שוקי האג"ח והמניות ויצרה תשואות פנטסטיות לתיקי החוסכים. אך בשוק ההון כבר יש תמימות דעים כי עידן התשואות החריגות הזה נמצא לקראת סיום. ריבית שלילית לצד היעדר אלטרנטיבות השקעה סולידיות מייצרת כללי משחק חדשים שבו כסף שלא מושקע בנכסי סיכון, נשחק. המוסדיים נמצאים במלכוד. מחד, התחרות בין הגופים על תשואות בטווח הקצר מפתה אותם להגדיל סיכונים. מאידך, ישנו החשש ממה שעלול לקרות ביום שבו המגמה תתהפך והריבית תתחיל לעלות, ומהפסדי ההון שעלולים להיגרם לתיקי החוסכים כתוצאה מכך. אפשר היה להניח שבאוצר דווקא צריכים לחשוש מהגדלה של הסיכון מצד גופי הפנסיה, אלא שבאוצר מעדיפים כנראה לתת למנהלי הפנסיה חופש פעולה.

ההנחה ארוכת הטווח של משרד האוצר היא שכדי שלחוסכים תהיה פנסיה נאותה, היא צריכה לייצר תשואה ריאלית חיובית של 4% בשנה. אלא שבעידן של ריבית שכבר מאיימת לעבור מ"אפס" לשלילית, יעד תשואה זה הופך לריאלי פחות ופחות. בכל מקרה, ראוי שאנשי אגף שוק ההון במשרד האוצר לא יסתפקו בשליחת המוסדיים לגבש "תוכנית אסטרטגית" למצב משברי, אלא ינסו לחשוב מהו מקומו של הממסד באחריות על השגת תשואות נאותות, בהתחשב ביחסי הסיכון־סיכוי לכספי החוסכים.