ההסכמים הקואליציוניים סותרים את הנחיות היועמ"ש

מה קורה כאשר ההסכמים הקואליציוניים סותרים את חוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה? זו לא שאלה תיאורטית, שכן זהו המצב ביחס להסכמים הקואליציוניים שזה עתה נחתמו בין הליכוד למפלגות שישבו עמה מסביב לשולחן הממשלה. התשובה מורכבת. בשורה התחתונה, משרד המשפטים נוטה שלא להתערב כל זמן שההסכמים מצויים על הדף. היישום שלהם כבר עלול לעורר בעיה.

היועמ"ש הוא פרשנו של החוק. אם הוא קובע שמהלך מסוים אינו חוקי, הדבר מחייב את הממשלה. זה כולל גם הסכמים קואליציוניים וסעיפים בתוכם. אולם מה קורה כשהיועץ לא מרחיק לכת ומגדיר דבר מה כלא חוקי, אלא מביע מורת רוח בלבד? במקרה כזה הממשלה יכולה להקשיב ליועץ, אך היא גם יכולה לפעול בניגוד לעמדתו.

ואם במקרה כזה יסרב היועץ להגן על החלטת הממשלה בבג"ץ? במקרים נדירים תוכל הממשלה לשכור את שירותיו של עורך דין פרטי. אך גם לשם כך היא תזדקק לאישורו של היועץ המשפטי. אולם בסופו של יום, המילה האחרונה לגבי אי־חוקיות נתונה בידי בית המשפט העליון.

נפתלי בנט צילום: אוראל כהן

מפלגות וסיעות אינן גופים השייכים למשפט הציבורי, אך למרות זאת הרחיב בג"ץ את ביקורתו על ההסכמים הקואליציוניים; זאת מכוח הגדרת הסיעות והמפלגות כגופים דו־מהותיים - גוף מהמשפט הפרטי שמפעיל סמכויות שלטוניות - מה שמאפשר להכפיף אותן לחובות ציבוריות כגילוי, נאמנות והגינות. זה אומר שניתן לפסול סעיפים לא חוקיים בהסכמים הקואליציוניים שעליהם חתמו המפלגות והסיעות.

אי־החוקיות בהסכמים האלו מתגלמת במנטרה ש"אין לקנות שלטון בכסף". אך כאן ישנה בעיה, שכן כל המהות של תפירת קואליציה היא קנייה ומכירה של שלטון בכסף ובמינויים. נתניהו "קונה שלטון" על ידי מינוי איילת שקד לשרת המשפטים ויעקב ליצמן לסגן שר הבריאות, למשל.

השלטון לא נקנה רק במינויים, אלא גם בכספים הניתנים למפלגות על פי דרישות - 50 מיליון שקל לחטיבה להתיישבות, על פי דרישת הבית היהודי, שעוגנה בהסכם הקואליציוני שנחתם עמה: "בתקציב 2015–2016 יתווספו לתקציב החטיבה להתיישבות 50 מיליון שקל". כמו כן הובטחו בהסכמים עם ש"ס, יהדות התורה והבית היהודי 20 מיליון שקל לכל ח"כ המוגדרים "כספים קואליציוניים".

לכאורה, אלו ניתנו בסתירה לחוות הדעת של המשנים ליועמ"ש יהודה וינשטיין דינה זילבר ואבי ליכט. הראשונה התנגדה להמשך תקצוב החטיבה להתיישבות ולהמשך הבלעדיות שניתנה לה בקביעת מדיניות בתחום המקרקעין, במיוחד ביהודה ושומרון. השני התנגד עקרונית לכספים הקואליציוניים, שפירושם כספים שכל ח"כ יכול לעשות בהם כרצונו, ללא פיקוח, דרך מאכערים ושאר חוליים שהתגלו בפרשת הכספים הקואליציוניים הנחקרת כיום - שבה כספים ציבוריים ניתנו בדרך מושחתת על ידי אנשי ציבור, חלקם חברי ישראל ביתנו.

אך למרות הסתירה, במשרד המשפטים לא ממהרים להתערב ואף מספקים פתרון לסתירה - מה שכתוב על הדף כתוב על הדף והמציאות היא דבר אחר: "ראשית, אם יש מקום להתערב זה יהיה רק בשלב היישום הממשלתי. כל עוד מדובר בסעיף בהסכם אין לנו מנדט להתערב. שנית, הניסוחים בהסכמים מתנים את העברות הכספים בעמידה בהגבלות הדין ובהנחיות היועץ המשפטי".

בכך מתכתבים ההסכמים הקואליציוניים עם חוות הדעת שנכתבות במשרד היועץ, וכך הם גם מתגוננים מפניהן. אך מנגד, חוות הדעת אינן מדגישות אי־חוקיות, אז לא בטוח שיש מפני מה להתגונן: זילבר כותבת על החטיבה להתיישבות במושגים של אי־תקינות ו"חשש ממשי" לאי־עמידה בסטנדרטים ציבוריים. הניסוחים האלה מייצרים בסיס לתיקון שיעמוד במגבלות החוק וחוות הדעת. כמו כן, עם החרדים סוכם שהכספים הקואליציוניים ייכנסו לבסיס התקציב ויועברו כדין בממשלה ליעדים שהחרדים חפצים ביקרם.

היועץ אמור לדאוג לכך שהכספים יועברו כחוק, על פי החלטת הממשלה, במסגרת התקציב, בשקיפות ועל פי קריטריונים גלויים ושיוויוניים. ההתרשמות כרגע במשרד המשפטים ואצל היועץ היא שההסכמים הקואליציוניים שנחתמו אינם חותרים בפועל תחת מהות זו, ועל כן אין צורך לענות על השאלה כיצד ליישב את הסתירה שהם יוצרים. לפחות לא בשלב זה.