אוטובוסים יביאו אושר?
הניסויים של אוניברסיטת שיקגו הראו שההבדל בין אומללות ואושר הוא בעיקר במגע אנושי. בכביש אין כזה. בתחבורה ציבורית אפשר ליצור אותו בקלות. אבל עבור רבים זו משימה קשה מדי
10:1514.05.15
החגים נשכחו מזמן, ונותר רק טקס אחד: הפקקים בדרך לעבודה. אמריקאי ממוצע מבלה בהם כארבע שעות בשבוע. ניו־יורקי מבלה בהם שש שעות בשבוע, כמעט יום עבודה שלם מוקדש לנסיעות למשרד וממנו. והנתונים בישראל הולכים ומתקרבים לאלה האמריקאים.
פסיכולוגים מכירים בכך שהיוֹמְמוּת - התרגום ל־Commuting, פעולת הנסיעה לעבודה בפקקים - מאמללת את חיי תושבי המערב. סקר שנערך בשבדיה גילה ששיעור הגירושין במשפחות שבהן אחד מבני הזוג עובד במרחק של 45 דקות נסיעה במכונית גבוה ב־40% מאצל העובדים קרוב לבית. בסקר שהכלכלן זוכה הנובל דניאל כהנמן ערך בקרב 900 נשים בטקסס היוממות נבחרה לפעולה השנואה מכולן.
הפסיכולוג וחוקר האושר פרופ' דניאל גילברט מאוניברסיטת הרווארד מסביר שסוד הזוועה של היוממות הוא הגיוון: חוויית הדוחק וגסות הרוח משתנה כל הזמן, ולכן קשה להתרגל אליה ולהתעלם ממנה.
פקקים בנתיבי איילון (ארכיון) צילום: יריב כץ זה מחמיר: באוניברסיטת ג'ורג'טאון בוושינגטון הבירה גילו שככל שאדם נדרש לבלות זמן רב יותר בדרך לעבודה, כך יש לו פחות קשרים חברתיים ופחות השפעה במעגלים הקרובים אליו ובזירה האזרחית־פוליטית. הפקוקים מצביעים פחות, אדישים יותר, ישנים פחות - ולא נהנים משום יתרון. מחקר שוויצרי גילה שבשונה ממה שנהוג לחשוב, אנשים לא גרים בפרבר רחוק כדי ליהנות מאיכות חיים גבוהה יותר במחיר זול יותר: מתברר שמחירי הדיור אינם מפצים על המרחק. את המחיר על היוממות אנשים משלמים על חשבונם, בדמות הפחתה כוללת של ההנאה מהחיים. יוממים מאושרים פחות.
ולתרופה המפתיעה. באחרונה התפרסמו תוצאות ניסוי מעניין ופשוט להפליא: פסיכולוגים מאוניברסיטת שיקגו הנחו מתנדבים לנסוע במרתיע שבאמצעי הניוד - התחבורה הציבורית. הם חילקו אותם לשלוש קבוצות, כל אחת עם הנחיה אחרת. חלק הונחו לפנות לזרים מוחלטים באוטובוס או ברכבת ולפתוח עמם בשיחה. חלק הונחו לשתוק, אלא אם פונים אליהם, ואז לשוחח. וחברי הקבוצה השלישית הונחו להימנע מכל שיג ושיח עם כל אדם. ובקיצור, להתנהג כמו נוסעים רגילים בתחבורה הציבורית.
התוצאות היו מובהקות: מי ששוחחו עם זרים נהנו יותר מהנסיעה, ומהיום כולו. הכלל הידוע שלפיו יותר אינטראקציות אנושיות מיתרגמות ליותר אושר ואופטימיות הוכח, גם בזירת התחבורה הציבורית. שהות כפויה של זרים בצוותא יכולה להיות חוויה נעימה ומחזקת, אם רק יפטפטו. וזה אחד הדברים שלא יכולים לקרות בכביש. שם מערכת היחסים העיקרית של הנהג תהיה תמיד עם זגוגית החלון. האנשים שחושבים כי הארוכה לסבל הכרוך בשעות הנסיעה חסרת המעש היא ניסיון להתרגע או האזנה למוזיקה ופודקאסטים מפספסים את העובדה שדי באינטראקציה חברתית, ותו לא.
בתקופתנו המדע מתקשה לשנות מדיניות, בפוליטיקה וגם באוטובוס. לשוחח עם זרים זו משימה קשה מדי, ורבים מאיתנו, גם אלה שנוסעים לעבודה באוטובוס וברכבת, יעדיפו על פניה את האומללות. אבל אולי כדאי לחשוב על עתיד עולם העבודה כמו שהוא נראה כיום - יותר עבודה מהבית ויותר פיתוח של כבישים ומכוניות, ולהבין שהעתיד הזה הוא בידינו. אנחנו מנווטים את ספינת השינוי. כרגע היא שטה לעתיד יותר קשה ומתסכל, וכדי לסובב אותה צריך לאזור אומץ, להביט לזולת בעיניים ולחייך.
