המסית חוזר לסורו: מסע ההשתקה של נתניהו

עיתונאית סקרנית תהתה מיהו שלמה פילבר, המועמד המפתיע למנכ"ל משרד התקשורת. היא מצאה בוויקיפדיה שורה לא ברורה על מאמר שהמועמד כתב אחרי רצח יצחק רבין בביטאון המתנחלים "נקודה" והלכה לארכיון בית אריאלה בתל אביב לחפש את הגיליון הישן. אם הארכיון לא היה מקפיד להחזיק עותקים של הביטאון ששבק חיים, היא לא היתה מוצאת את המאמר הסהרורי. ואז אולי לא היינו עדים להתפרצות אלימה של פרנויה בבית ראש הממשלה. זה מקרה מובהק של מוזיקת המקרה - ככה זה בעיתונות.

הסיפור על פילבר לא נורא חשוב. האיש שפרסם תיאוריית קונספירציה על הרצח טוען עכשיו לפתע שרק חתם על המאמר ולא כתב אותו. אשרי המאמין. הוא מאשים את עורך "נקודה" אורי אליצור באחריות לכתיבת המאמר. אליצור הלך לעולמו וקשה לגבות ממנו את האמת. בראיון עם פילבר, שפורסם בסוף ינואר 1996, הוא חזר על הזיותיו. יכול להיות שהתפכח מאז, אולי הוא בכלל בחור מצוין עם חיבה למדע בדיוני. שיהיה.

נתניהו החליט להחליש את כל כלי התקשורת שלא משועבדים למרותו כדי להשתיק כל ביקורת. נמאס לו מהעיתונאים המעצבנים שמתעקשים לא להצטרף למקהלה הממושמעת והחנפנית שלו

הבעיה היא כמובן לא פילבר אלא בנימין נתניהו. הכתבה המזדמנת ב"כלכליסט", שצוטטה ברוב העיתונים וכלי התקשורת, וידיעה נוספת של נחום ברנע על עורכי הדין של נתניהו, העלו את חמתו של ראש הממשלה. נתניהו לא מאמין בצירופי מקרים או בסקרנות בריאה. בשעת ערב מאוחרת ביום חמישי הוא פרסם פוסט בפייסבוק שבו הסית בגלוי את הציבור נגד מאות העיתונאים בקבוצת "ידיעות אחרונות" והעומד בראשה. התגובות לא איחרו לבוא. כשיש מסית ויש הסתה - יש מוסתים. המשטרה כנראה עסוקה בנושאים אחרים.

לפני הבחירות בחר נתניהו בהסתה משתלחת נגד התקשורת כדי להסיט את תשומת הלב מדו"ח חמור של מבקר המדינה על ההוצאות המופרזות בבית ראש הממשלה. הפעם קשה להבין מה הסעיר את נפשו, אולי הגידול בהוצאות על מעונו בקיסריה, אבל התבנית החוזרת של התפרצויותיו נגד חופש הדיבור חייבת להדאיג כל אזרח.

איור: יונתן וקסמן

רוב כלי התקשורת מדווחים בהרחבה ובתדהמה על צעדיו של ראש הממשלה מאז מינה את עצמו, בין השאר, לשר התקשורת. כשבוחנים את המהלכים הללו, הפאזל נחשף. נתניהו החליט להחליש את כל כלי התקשורת שלא משועבדים למרותו כדי להשתיק כל ביקורת על מעשיו ומחדליו. לתכלית זו הוא מעלה טענה מגוחכת שהתקשורת לא מקבלת את הכרעת הבחירות. על זה נאמר סרק־סרק. לנתניהו פשוט נמאס מהעיתונאים המעצבנים שמתעקשים לא להצטרף למקהלה הממושמעת והחנפנית שלו.

כבר היו לנו ראשי ממשלה שתיעבו כלי תקשורת אבל הבינו שחוקי הדמוקרטיה לא מאפשרים להם לפגוע בהם. בממשלתו הרביעית, בשנה העשירית לכהונתו כראש ממשלה, נתניהו משחרר את עצמו ממערכת האיזונים והבלמים של הדמוקרטיה ופועל בברוטליות חסרת תקדים למעוך כל ביקורת ציבורית. יש מי שמשווה אותו לארדואן או לפוטין. יכול להיות שהוא מתחיל ליהנות מההשוואה.

ישראלים רבים סבורים שהביקורת על נתניהו בתקשורת מוגזמת. זו טענה שראוי להתמודד איתה. חופש הדיבור כולל את הזכות לטעות. ולתקן בעת הצורך. אבל אין סימטריה בין התקשורת והשלטון. בדמוקרטיה התקשורת רשאית לבקר את השלטון בלי מורא ואילו השלטון צריך לקבל את הביקורת בהבנה, או בחריקת שיניים. השלטון לא יכול להשתמש בכוחו העצום כדי לבלום את הביקורת באמצעות חוקים דרקוניים או הסתה חסרת מעצורים.

לפני עשרים שנה, ב־1995, היה נתניהו בין המסיתים נגד ראש הממשלה רבין. ב־2015 ראש הממשלה נתניהו הוא אחד מראשי המסיתים נגד התקשורת. המסית חוזר לסורו.

כלי התקשורת בישראל מצויים בתחרות חריפה ביניהם. לעתים התחרות הזו בריאה, לא פעם גולשת לטעם רע. הקטטות המוכרות מחווירות מול המתקפה הקשה ביותר על חופש הדיבור מאז קום המדינה. הגיע הזמן להילחם בנחישות, כל עיתון וכל תחנת רדיו וערוץ טלוויזיה כמיטב יכולתו, נגד מסע ההפחדה וההשתקה של ראש הממשלה. להמשיך בעבודה העיתונאית - לדווח במקצועיות ובענייניות, לחשוף מחדלים ועוולות, לפרסם ביקורת נוקבת בעת הצורך, והעיקר לא לפחד כלל.