יותר גדולים מהביטלס

כשזבובת הפירות חשה תשוקה בוערת היא רוכנת לפנים, מפשקת את כנפיה וקופאת לכמה דקות. לא ברור מה עובר בראשה הקטן כשהזבוב מטפס עליה מאחור ומייצב אותה ברגליו הקדמיות, אבל לאחר האקט היא נמנעת ממין כל השבוע, כלומר עד יום מותה. מצד שני, הודות לאותו מפגש יחיד היא מטילה דור המשך מפואר של כ־500 ביצים. אלא אם, לרוע מזלה, המחזר שלה בא משדה אליהו.

הזבובים של קיבוץ שדה אליהו מגיעים לכל מקום: למטעים ביפן ובקרואטיה ולשדות בצ'ילה ובארצות הברית. הם מושלכים ממטוסי ריסוס, ובעודם נישאים ברוח, מתעוררים מתרדמת על גבול הקיפאון שהוכנסו אליה בישראל, חולצים איברים וכנפיים ודואים לחפש בנות זוג.

עכבישוני פרסימיליס טורפים מתחת לעדשת המיקרוסקופ. יותר מ־70 אלף שקל ל־100 גרם רעבים ורוחשים צילום: עמית שעל

חקלאים ב־32 מדינות בעולם מוכנים לשלם לא פחות מ־900 שקל עבור ק"ג זבובים כאלה, ומסיבה טובה: הזבובים הפתיינים הם בעצם מערכת הדברה מתוחכמת. הם עקרים. קרינה רדיואקטיבית הותירה אותם מבעוד מועד עם קנה תקין, אבל קליע ללא ראש נפץ. הזדווגות עם זבוב כזה מבלבלת את מערכת הרבייה של הנקבה, ומותירה אותה בלי ליבידו ובלי צאצאים. מספיק סטוצים, ודור שלם של זבובים לא ייוולד. לחקלאים זו ברכה, כי זבובות הפירות מטילות את הביצים שלהן בתוך פירות שמבשילים, והורסות אותם. שני פיזורים בשבוע ינקו מטע שלם בתוך זמן קצר. "הבעיה היא רק התחרות עם זבובי הבר הזכרים שבטבע", אומר ל"מוסף כלכליסט" יצרן הזבובים שאול בשיא, מנכ"ל מפעל BioBee, שהפך את הקיבוץ הקטן והמרוחק לאחד השמות הידועים בחקלאות האורגנית העולמית. "הפתרון שלנו זה לשלוח על כל זבוב בר לפחות 50 זכרים מעוקרים שלנו, שהקרב יהיה הוגן", הוא מוסיף ומחייך.

בשיא (42) הוא בן הקיבוץ ובנו של יונתן בשיא, איש הציונות הדתית וראש מנהלת ההתנתקות מעזה בתקופת ראש הממשלה אריאל שרון, שבאותו זמן גם שימש כיו"ר המפעל. בנו שאול, בוגר לימודי כלכלה, הצטרף בשנת 2000 כמנהל שיווק, וכעבור תשע שנים מונה למנכ"ל.

דבר בכניסה לקיבוץ לא רומז על ענף היצוא המסוים שלו. זה קיבוץ של הציונות הדתית, מהוותיקים בארץ ומהאחרונים שמצליחים לשמור על רוח שיתופית אמיתית, עם חדר אוכל, לול, רפת ושדות ובית מדרש שמטיף לשילוב תורה ועבודה. אבל כשאני מבקשת עזרה בניווט מאשה בצעדת בוקר ספורטיבית ושואלת איפה חברת ההדברה של הקיבוץ, היא מתקנת אותי: "זו לא החברה של הקיבוץ, זו חברה שיש לה קיבוץ. שם, אחרי הרפת".

בתיה אלוש מבצעת בקרת איכות ב"מוצרים" צילום: עמית שעל

"חברה שיש לה קיבוץ" הוא כינוי הוגן. לפי הערכות, ביו בי מכניסה 27 מיליון דולר בשנה, יותר מ־100 מיליון שקל, מיצוא וממכירה בארץ של "חרקים מועילים". כמעט כל חרק שגדל במפעל הקיבוצי הזה הוא אויבו הטבעי של טפיל אחר שמזיק לחקלאות. כל חרק הוא כלי נשק ביולוגי קטן, "מוצר הדברה" שתפור למידות הטפיל. כשחקלאי אורגני נאבק בכנימה עיקשת במיוחד, הוא מתקשר לחברה כמו ביו בי, ששולחת לו כמה קילוגרמים מורעבים ועצבניים של רמש שחי מהכנימה המסוימת הזאת כדי שיחסל אותה ויותיר יבול נקי ופירות בוהקים.

הרעיון לבקר שם עלה בעקבות מכרז שבו זכתה ביו בי לפני כחודש, לאספקת 400 מיליון זבובים לקרואטיה לפיזור מעל פרדסים ומטעים על גבול בוסניה. לא בכל יום אתה נתקל בעסקה של מיליון שקל תמורת זבובים, שהיא בכלל חלק מפרויקט של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית שמקדם אנרגיה גרעינית למטרות שלום. את הזבובים, יתברר לי אחר כך, מעקרים באמצעות קרינה רדיואקטיבית מבוקרת.

שפופרת הצרעה הטפילית צילום: עמית שעל

לנהל קן צרעות

מפעל ייצור החרקים של ביו בי מתפרס על פני 400 דונם ויש בו 35 חממות גידול, עשרה מבנים שמשמשים כאתרי ייצור או מחסנים, שלוש מעבדת מחקר ומחלקת חקר ביצועים אחת שעוסקת בשיפור תהליכים באמצעות כלי מדידה חדשניים. אבל הוא רחוק מלענות על הסטריאוטיפ של מפעל: הוא שקט, ללא רעשי מכונות או פליטת עשן, הדרך אליו עוברת בשדות חקלאיים והוא צופה לנוף הציורי של הרי הגלבוע ממערב. האווירה היא אווירת נופש.

רק כשנכנסים פנימה, מבינים לאט לאט שמדובר במפעל טכנולוגי לכל דבר ועניין, גם אם המוצר שלו הוא יצורים חיים זעירים. נדמה שכל דלת בשורה הארוכה מסתירה מבחן קשה יותר לעמידות העצבית של המבקרים בו. תחילה אלה בכלל הקירות, שנראים כאילו הם רועדים. אבל מה שבאמת רועד הם דיירי החדר - דבורים שרוחשות באקווריומי פלסטיק שמונחים על מאות מדפים הצמודים לקירות. בכל מכל יש מלכה אחת וכמה עשרות פועלות. אלה דבורי בומבוס, Bumble Bee באנגלית, בריות חרוצות ולרוב שוחרות שלום.

חזית מפעל ביו בי צילום: זהר שחר

נגה קהתי, צעירה בתחילת שנות ה־20 לחייה, אחראית לזיווגי הבומבוס. מדי יום היא פותחת כמה מכלים בחדר הסמוך, בתוך אוהל רשת לבן, מרווח ושטוף אור, ואז יוצאת ונותנת לאווירה לעשות את השאר. מאוחר יותר היא חוזרת לאוהל ובאצבעות חשופות מלקטת לקופסה את הדבורים במהירות, כמו שמחלצים ערמונים מהאש. הקופסה תוכנס למקרר, לשישה חודשים של תרדמת חורף מלאכותית. "אחרי חצי שנה מעירים את המלכות, נותנים להן אבקת פרחים, מי סוכר ובית בחינם, ואומרים: תתחילו לעבוד", מסביר לי בשיא. כעבור חודשיים נולדים פירות האהבה של האוהל הלבן - כ־50 דבורים חדשות, שבהמשך יגדל מספרן לכ־200.

המוצר ממתין בחדר האריזה הסמוך. עובדים מיומנים, שכמו נגה גם הם מוותרים על חלוקי המגן שתלויים בכניסה, מטפלים כאן בדבורים בידיים חשופות. החדר מואר כולו באדום, צבע שבו הדבורים לא רואות דבר, כך שהן שוכבות דוממות כשאנשי הצוות ובראשם אחראי האריזה, עידן תורג'מן, שופכים אותן ממכלי הפלסטיק לכוורות מלאכותיות. דבורי הבומבוס לא משמשות להדברה, אלא לשירות מבוקש אחר: האבקה. ההיעלמות המתמשכת של דבורי דבש בעולם, שעדיין לא נמצא לה הסבר, הופכת את הכוורות המלאכותיות למצרך מבוקש בשדות שדבורי הדבש נטשו, ובעיקר בחממות סגורות.

האבא והדירקטור יונתן בשיא. לא חביב הציונות הדתית צילום: עמית שעל

כמנהל, אחד האתגרים של בשיא הוא לחזות את העתיד במדויק. "במוצר הזה, הבעיה הגדולה שלנו היא תכנון", הוא אומר. "לדבורים אין חיי מדף. אתה עובד שמונה חודשים מראש, ולפעמים נתקע עם סחורה עודפת או בלי מספיק סחורה. לפעמים אני צריך להחליט אם לעשות מניפולציה על אורך התרדמת, לקצר או להאריך בחודש, אבל מסוכן לשחק עם השעון הביולוגי. קיצרת או הארכת את התרדמת יותר מדי, וחלק מהמלכות יהיו עקרות או ימותו מהר. בסופו של דבר מדובר בחישוב של אחוזי הצלחה". בהמשך היום בשיא יתלונן על חיי המדף הקצרצרים של מוצר אחר שיארוז מול עיניי - משלוח צרעות הדברה לשני משקים אורגניים במצפה הילה. 40% מתוצרת ביו בי משווקת בישראל, בעיקר לחקלאים בנגב ובערבה. "ברגע שהצרעה בוקעת מהגולם, חיי המדף שלה הם יומיים־שלושה וזהו, אז אנחנו משתדלים לארוז אותן לפני שהן בוקעות".

ההיפים של ההדברה

53 יישובים נבנו בשנות מבצע "חומה ומגדל". כרבע מהם נבנו בחודש רצוףץעימותים אחד, מאי 1939. שדה אליהו היה אחד מהם. הקימו אותו צעירים מעליית הנוער של גרמניה, שממילא נשלחו לדרום הכנרת ושהו שם זמן מה, בחום ובביצות. אחר כך צורפו אליהם עולים מצרפת ומאיטליה.

המנכ"ל שאול בשיא. "המפעל הזה התחיל בשני אנשים. בשנים הראשונות כל חדר האוכל זלזל בהם" צילום: עמית שעל

אחד העולים מאיטליה היה ילד בן 15 בשם מריו לוי. לוי עלה בלי הוריו. אביו יירצח כמה שנים אחר כך בשואה. לוי הבן הפך בישראל לחקלאי, ובתזמון מושלם: אלה היו שנות עליית הדשן המלאכותי ותרופת הפלא החקלאית, די־די־טי. תנובת השדות בעולם זינקה, אבל לוי התחיל לדאוג. "בכל הצלחה מתווכחים מי היה שם ראשון, אבל כאן אלה תמיד היו אותם אנשים, מריו לוי ויעקב נקש", בשיא מספר. "הם הבחינו בבעיית מזיקים בגינת הירק ולא רצו להשתמש ביותר מדי חומרי הדברה. אז הם חיפשו דרך אחרת".

בתמיכת משרד החקלאות, לוי נסע בסוף שנות השישים לשוויץ, ללמוד איך מטפלים במזיקים עמידים בלי להגזים בריסוס. הפתרון היה תחום שאיש בישראל עוד לא הכיר: חקלאות אורגנית. לוי חזר מלא רעיונות. המעבדה שלו היתה העולם הגדול שבחוץ, או לפחות עמק בית שאן. וכך החלו בשדה אליהו ללמוד ולשכלל את התורה החקלאית שמחליפה ידע כימי בתובנות אקולוגיות.

אריזות של גלמי זבובי פירות, רגע לפני העיקור הרדיואקטיבי. המחיר: 900 שקל לק"ג צילום: עמית שעל

לוי לא היה נביא, הוא פשוט היה הראשון לזהות. בשנות השישים, העולם נשטף בקריאתו של רב־המכר "האביב הדומם" (Silent Spring) של העיתונאית האמריקאית רייצ'ל קארסון. קארסון גוללה סיפורי אימה על סכנות הדי־די־טי, ונתנה במה משכנעת לרעיונות שעד אז היו דעת מיעוט של קומץ חקלאים ומדענים: זניחת החקלאות המתועשת לטובת "חזרה לטבעי". ספרה נחשב עד היום מניפסט מכונן של תנועת האחריות הסביבתית, והוא הסתיים בקריאה סמלית אך חד־משמעית: להחליף את ההדברה הכימית בהדברה ביולוגית. המצווה עוד רחוקה מלהתמלא: שוק המדבירים הכימיים נאמד בכ־60 מיליארד דולר, פי 30 משוק ההדברה הביולוגית.

לוי חצה את גיל 90, ומחזיק בפרסי מפעל חיים מהפדרציה הבינלאומית לחקלאות אורגנית וממועצת הצמחים, ובתואר דוקטור של כבוד מאוניברסיטת בר־אילן. "אבל בחדר האוכל הרעיון התקבל בהתחלה בספקנות רבה", בשיא נזכר. "ביו בי הוקמה ב־1983, כשחברה הולנדית חיפשה מקום לגדל בו חרקים. בהולנד אין מספיק שמש, אז הם פנו לאוניברסיטת תל־אביב ששלחה אותם לכאן. הם בעצם היו הלקוחות הראשונים. זה היה לא רווחי, ובמשך שנים החברה הזו בעצם חיה על חזון".

זחלי זבובים בני יומם. "הזכרים קופצים מהמגש ראשונים" צילום: עמית שעל

סגירת חשבונות על העלה

המפעל עובר בימים אלה שיפוץ נרחב שיתאים אותו לתקנים תעשייתיים חדשים. בית האריזה, לדוגמה, כולל חדר המשמש כמקרר ענקי. הטמפרטורה בו היא 4 מעלות, והמוצג שבשיא בוחר להציג בגאווה הוא קופסה מלאה במה שנראה כמו חול אדום. "זה מוצר הדגל שלנו", הוא אומר, ומניח קצת חול מתחת לעדשת מיקרוסקופ. אני מתבוננת. זה לא חול. אחרי כמה רגעי הפשרה מתברר שאלה מיליוני עכבישים מיקרוסקופיים, כתמתמים, שקופים למחצה, מתפתלים, מטפסים זה על זה, סובבים זה את זה בתנועות גפיים נחושות ובלתי פוסקות. "הם מאוד חמודים", אומרת איילה ללוש, חברת הקיבוץ ואחראית בקרת האיכות בביו בי. אני מרימה מבט תמה מהמיקרוסקופ. "רק שאם הקופסה פתוחה יותר מדי זמן, הם מגיעים לאוזניים וזה מתחיל לגרד", היא מוסיפה. בכל הגוף שלי מתחיל להתפשט גירוד שיהפוך לחלק בלתי נפרד מהסיור.

מבטי המזועזע נודד אל בשיא. "הפשפשים הטורפים יותר אגרסיביים", הוא מעיר, "אבל האֲקָרִיּוֹת הצהובות שוות זהב". אקרית הוא שם הגג למשפחת העכבישנים, ואקריות צהובות הוא השם של החול האדום. 28 גרם מהם נמכרים בלא פחות מ־20 אלף שקל, הרבה יותר ממחירו של זהב. מדובר בכ־2.2 מיליון פרטים, קצת פחות מאגורה לעכביש. זה כבר נשמע סביר. "זה בסדר", בשיא אומר לי ביציאה ממקרר האריזה, "כל האורחים שמגיעים אלינו מתחילים להתגרד כשהם רואים את האקריות".

צרעות מיקרוסקופיות מסתערות על כנימות. "חקלאי לא רוצה לראות דבר כזה על העלה שלו, אבל עבורנו זה מצע גידול" צילום: עמית שעל

האקרית הצהובה היא הסיוט הנורא של האקרית האדומה, עכביש מיקרוסקופי אחר, צמחוני ושקט. חטאה של האקרית האדומה הוא תאוותה לכלורופלסט - כלומר לאיברי העלה הזערוריים שאחראים לפוטוסינתזה. עלה שהפך למזנון אקריות אדומות פשוט ימות. כאן נכנס לתמונה מוצר הדגל הזעיר: מה שאקריות צהובות אוהבות לאכול זה אקריות אדומות. הן מעט יותר גדולות ומהירות מהן, ומטילות ביצים בקצב קצת יותר מהיר, וזה מספיק. מרגע שהאקרית הצהובה מגיעה לעלה כבוש היא חוצה אותו בריצה, לוכדת בלסתותיה את האקרית האדומה הקרובה ביותר, ובתוך שניות של קרב מיקרוסקופי מוצצת אותה למוות. "הן לעולם לא יגמרו לטרוף את כל האקריות המזיקות", בשיא אומר, "הן מטילות ביצים, שמהן יוצאים הדורות הבאים שמשתלטים על אוכלוסיית המזיקות".

בשיא מונה את המוצרים בבית האריזה. "הנה מושיות, הן נגד כנימה קמחית, וזו הצרעה הטפילית", הוא יוצק לכף ידו תכולה של מה שמזכיר מלחייה. הפקעות הקטנות, הוא מסביר בקול נינוח, הן צרעות שרק בקעו ופתיתים דמויי קלקר של המינרל ורמיקוליט, שעוזרים לשמור עליהן ולמהול אותן באופן שיאפשר לחקלאי לפזר אותן בקלות. במבט מקרוב הן מזכירות נמלה עם כנפיים. הצרעות, הפשפשים, המושיות (פרות משה רבנו), הנמטודות הטורפות והעכבישים נארזים כולם בבקבוקונים כאלה, שממולאים כמו במפעל בקבוקים, עם סרט נע של מכלים ריקים, ברז שמשחרר מנות קבועות של "רכז" ופקק שיורד, מסתובב ואוטם את הבקבוק. "אם אני אתן לחקלאי לפזר הכל לבד, המוצר ייגמר לו על המטר הראשון, אז אנחנו מדריכים את החקלאי איך להשתמש בבקבוקים: על כל מטר תן בזיקה אחת. הן פוטנטיות בטירוף, יותר טובות מחומרי הדברה", בשיא מתגאה.

דבורי בומבוס. "באפריקה הן העלו את יבול העגבניות ב־25%" צילום: עמית שעל

כשהדבורה מפונקת מדי

התחנה הבאה היא המרתקת אך גם הסודית ביותר: חממות הגידול. העכבישים הזעירים והרצחניים מגודלים בחממות על עלי שעועית - האוכל של האוכל שלהם. שיטת הפרדתם מהעכבישים הצמחוניים והאיסוף שלהם היא פטנט סודי, ולכן הסיור שלי עובר ישירות למבנה שמשמש חממה לצרעות הטפיליות. הוא נראה כמו ג'ונגל טרופי ירוק שבו גדלים מלפפוני ענק עם עלים גדולים ובשרניים. "המלפפון האורגני לא מעניין אותי", בשיא אומר ונוגס באחד מהם, "מה שמעניין זה העלים, עליהם עושים את הייצור".

כשבשיא הופך עלה, נחשפת על חלקו התחתון מין אבקה. האבקה הזו היא שדה קרב מיקרוסקופי בין הצרעות הטפיליות לקורבן הטבעי שלהן - כנימות שניזונות מעלי מלפפון. "חקלאי לא רוצה לראות מלחמה כזאת על העלים שלו, אבל בשבילנו זה שטח גידול. אנחנו מפזרים פה את הכנימה".

בשיא סיפר לי איך ה"מוצר" הזה מנקה שדות: הבקבוקונים עם גולמי הצרעות, שבשיא מכנה "מומיות", מונחים על האדמה במרחקים קבועים, ומהם יוצאות הצרעות לאחר שהן בוקעות. לאחר בקיעתן הן מזדווגות ואז מחפשות אוכל ומקום להטיל בו את ביציהן. הצרעות כלל לא טורפות, או אפילו נושכות. הן פשוט נמשכות לטעמו המתוק של טל הדבש שהכנימות מפרישות, וגם לצוף הפרחים שבסביבתן, ואם כבר הכנימה שם, אז למה לא לנצל את ההזדמנות: כשצרעה פוגשת כנימה היא לופתת אותה במחושיה הקדמיים, מחזיקה חזק ומבין רגליה משגרת את צינור ההטלה, מן חדק כואב שננעץ בגוף הכנימה וזורע בו ביצה מופרית. אם הכנימה תשרוד את האונס המוזר, היא תמות כשהביצה תבקע בתוך גופה וזחל הצרעה יזלול את דרכו החוצה.

"קשה מאוד לגדל חרקים בחממות", בשיא אומר, "קור וחום פוגעים בהם, ואם הצמח חטף מחלה הלך עליך. עדיף לגדל אותם על מצעי תזונה. היום רק חברה אחת בעולם מגדלת צרעות על מצע מלאכותי, כי זה לא פשוט. אבל זה הדור הבא במדבירים ביולוגיים. אנחנו משקיעים הרבה במחקר ובפיתוח כדי ליצור מבנה גידול שבו הכל מבוקר ואפשר להנדס את הטמפרטורה והלחות, אז העסק יהיה הרבה יותר פשוט".

בשיא סקר באוזניי עוד שמות "מוצרים" - לדוגמה אוריוס, פשפש שחור ואימתני, 2 מ"מ אורכו, שנחשב למין מדביר ביולוגי רב־תכליתי. הוא אוכל הכל: ביצי עש, כנימות עלים ואקריות למיניהן. את כולם הוא תופס בלסתותיו החזקות ומוצץ את לשדם כאילו היו ענב בשל. כנראה שהאוריוס האגרסיבי הוא פתרון גם לחרקי הדברה שמקלקלים את השורה. אבל מה יקרה לחקלאות האורגנית אם הריכוז של הפשפש ייצא משליטה?

לכל סוג של צרה צריך לקנות חרק אחר?

"האתגר הוא לתת לחקלאי 'חבילה' של פתרונות שתספק מענה לכל צרכיו. כשאנחנו באים לחקלאי שמגדל פלפל בערבה, הוא מקבל מאיתנו ארבעה מוצרים. המטרה היא הרי להקדים לפני הפגיעה בפרי או בפרח. אם הוא כבר נפגע הפסדת בקרב ואתה כבר יכול לרסס הכל".

מה בעצם החלק של המחקר והפיתוח בביו בי?

"כשצצה בעיה אנחנו מאתרים חוקר רלבנטי, ואז מנסים לגלגל את המערכת לפי המידע. אנחנו רואים אם אפשר לגדל את החרק הזה, ואז בודקים אם אפשר לגדל אותו בגידול המוני, ואז מנסים לגדל בשדה, וכשאתה לומד לשלוט בכל פרט, ויודע מה יקרה בכל מעלת חום, יש לך מוצר. בעצם, המחקר והפיתוח הוא לצלול לתוך חיים שלמים".

היו כישלונות?

"יש חרקים שלא הצלחנו איתם. ניסינו לגדל דבורת עץ שחופרת קנים בגזעים, ונכשלנו בגידול ההמוני. היא פשוט מפונקת, היתה נכנסת לתרדמת תוך כדי גידול. הלו, תתעוררי, יש עבודה", בשיא צוחק, "עוד אתגר זה איך אתה מייצר הזדווגות והטלה בהיקפים גדולים. ציקדות, למשל, עולות פעם ב־18 שנה אל פני האדמה, מזדווגות וחוזרות למטה. איתן לא יהיה גידול המוני.

"חסם הכניסה לעולם הזה הוא ידע, והיכולת לאספקה בהיקף מסחרי. אבל האתגר הקבוע הוא שאין חיי מדף. אתה כל הזמן צריך לשמור על המלאי חי, לשמור שצמח הגידול לא יקרוס, שהאקרית המזיקה לא תיכחד ואז הטורפת תרעב, לשמור על האיזון. זו אמנות. זה דורש ניסיון, סטטיסטיקה, ליווי של חוקרי ביצועים, עבודה יומיומית סיזיפית. זה לא כמו בהייטק, שם עלית על משהו אחד ופיצחת את השיטה".

גרגרי זהב עשויים מזבוב

הגעתי לדובדבן שבקצפת: בית הזבובים. הבעיה היא הריח. זה לא רק מצע הגידול של הזבובים - תערובת מזון רקוב ומותסס - אלא בעיקר הפרומונים שלהם, הורמוני המין שהזבובות משחררות כגזים, ושנקלטים באיברי ההרחה שברגלי הזבובים הזכרים. חרף ההערכה ליתרונות שבאפשרות להריח דרך הידיים, בריח הסמיך והמבחיל שאפף את 150 מיליון הזבובים של ביו בי התקשתי לעמוד. עזרא קליין, תושב קיבוץ גשר הסמוך וצייר חובב שעובד כאן זה ארבע שנים, סיפר לי על יומו הראשון במכלאת הזבובים: "בסוף הסיור הם שאלו אותי: נו, מה אתה אומר על הריח? שאלתי איזה ריח, וענו לי: התקבלת. התברר לי שהרוב לא מגיעים לסוף הסיור".

חיי הזבוב, או שמא תהליך הפקתו, מתחילים בעגלות עמוסות מגשים של ביצי זבובים על מצעי מזון מותסס, המפיצים ארומה של מזון רקוב. הזכרים, עדיין בתצורת זחל, בוקעים ראשונים, זוחלים מהמגש, נופלים לבריכה שהונחה תחתיו ונאספים. ארבעה ימים אחר כך הנקבות יבקעו וייאספו, וכל הזחלים שיבקעו בין לבין, חלקם זכרים וחלקם נקבות, יועברו לכלובי זיווג. "אתה חייב להיות מומחה בביולוגיה של החרק כדי לדעת להפריד בין זכר לנקבה", בשיא אומר, בעודו מעביר יד מלטפת במכל גדול מלא זחלים לבנבנים.

יומיים אחר כך, הזחל הופך לגולם. הזכרים מזכירים גרגירי זהב: הנקבות דומות לאורז. בשלב הזה נעזרים בביו בי בטכנולוגיה מיוחדת כדי לצבוע את הגלמים הזכריים באדום בוהק. כך, כשיגיחו מהגולם, המצח שלהם ייצבע באדום שייראה בבירור תחת אור פלורסנטי. "זה מאפשר לעקוב אחרי מה שנתפס במלכודות הניטור בשטח", אומרת איזבל, מורה לצרפתית שעובדת במפעל בחצי משרה. "הצבע מאפשר לנו לדעת אם אלה זכרים מעוקרים שלנו או זכרי בר".

האתגר בגידול הזבובים הוא הביצים. "קח זבוב שמתוכנת להטיל ביצים בתוך פירות, ולך תשכנע אותו להטיל ביצים במקום שיתאים לך", בשיא אומר. "הפתרון הוא ברשתות של כלובי הגידול", הוא מראה לי. ואפשר לראות את זה בעין בלתי מזוינת: הדופן החיצונית של רשת הכלוב הצפופה מכוסה פסים ונקודות לבנות. נקבות הזבוב שהזדווגו נועצות דרך הרשת את איבר ההטלה שלהן ומשחררות את הביצים, כנראה כי זה הדבר שהכי דומה לקליפה. קליין מטאטא את דופנות הכלוב במברשת צמרירית. הביצים נופלות למסוע שמוביל אותן לאמבטיית מים.

בשיא מוציא מהמקרר ג'ריקן מלא נוזל חלבי: 12 ליטר ביצי זבובים. "את כל זה עשית במוצאי שבת?", הוא שואל את עזרא בהתפעלות, "שברת שיא". כל ליטר שווה אלף שקל, הוא מסביר, לא דבר של מה בכך, בעיקר כשלביצים יש עוד שימוש: פינוק לפשפשים.

הגלמים הצבועים אדום מוכנסים, ארוזים בשקיות לצינור שמוריד אותם כשלושה מטרים, למתקן העיקור הרדיואקטיבי. בשובם הם יוכנסו לתרדמת במקרר. כשיתעוררו זה כבר יהיה באוויר, כשיושלכו מהמטוס.

השלב הבא: חרקים ויראליים

מתי ההדברה הביולוגית תהיה הנפוצה בעולם?

"7.5 מיליארד אנשים בעולם צריכים לאכול. רק החקלאות הקונבנציונלית תעמוד בדרישות, ולכן תעשיית ההדברה הכימית תמשיך להוביל. אבל בגלל הבעיות בחומרי ההדברה גם שוק ההדברה הביולוגית ימשיך לצמוח. לפי גופי מחקר בינלאומיים, עד 2020 הוא יגדל מ־2 מיליארד דולר ל־6 מיליארד. בחו"ל יש עלייה דו־ספרתית בביקוש למוצרים שלנו. זה שוק נישה, אבל חשוב".

עוד סיבה לצמיחת ההדברה הביולוגית היא העניין שמגלות בה ענקיות האגרוכימיה. ב־2012 התבצעו בענף שלוש רכישות ענק: חטיבת החקלאות של ענקית התרופות באייר רכשה בחצי מיליארד דולר את חברת ההדברה הביולוגית אגראקווסט, BASF הגרמנית רכשה במיליארד דולר את בקר אנדרווד שמפתחת שיטות ירוקות לחיסון זרעים; וסינג'נטה השוויצרית שילמה 112 מיליון דולר עבור חברת ההדברה הירוקה פסטוריה. בשנה שעברה מונסנטו, תאגיד־על חקלאי המזוהה ביותר עם התערבות טכנולוגית אגרסיבית באקולוגיה, איחדה אל פעילותה את חברת החקלאות האורגנית BioAg.

"ברור לנו שאם נהיה יקרים יותר מהדברה כימית לא יקנו אותנו", בשיא אומר, "רוב הלקוחות שלנו הם חקלאים קונבנציונלים. אנחנו נהיה רלבנטיים רק אם נהיה תחרותיים במחיר. אף חקלאי לא יבחר בהדברה ביולוגית בגלל העיניים היפות של מישהו. כל צעד בחקלאות מושפע מכסף, רגולציה ודרישות השוק. ובישראל הכתבות על חומרי ריסוס בירקות לא מזיזות לשוק משום מה. אולי בגלל תחושת ה'סמוך', שאם יש תקן אז בטח אוכפים אותו. באירופה ובארצות הברית זה אחרת. רשתות המזון לא מכניסות ירקות בלי לבדוק שאריות חומרי ההדברה. התחרות מעלה כל הזמן את הרף, ולנו זה טוב".

מה חוד החנית בענף?

"עיבוד חרקים לתערובות מזון עבור חיות. גם בתחום של הנדסה גנטית יש התחלות. הדבקת מזיקים בווירוס, לדוגמה. יש סט ביולוגי של כלים".

ומה היעד הבא שלכם?

"באחרונה קנינו את המפיץ שלנו בדרום אפריקה, שהפך ל'ביו בי דרום אפריקה'. אנחנו מחזיקים 60% בחברה, והשותפות שלנו הן חישתיל הישראלית שיש לה פעילות בינלאומית ו־ZZ2 שמגדלת עגבניות על 25 אלף דונם בדרום אפריקה ושולטת בכ־50% מהשוק שם. גם סגרנו עם חברה אירופית עסקה של 200 מיליון דולר בחמש שנים. אנחנו רוצים להיכנס לסין, וממש לא מזמן פתרנו את בעיית הרגולציה. גם בקולומביה קנינו לפני שנתיים חברה מקומית. אנחנו מתרחבים גם בצ'ילה, מפעל הדבורים שלנו שולט ב־70% משוק ההאבקה שם".

הנפקה?

"אנחנו מצליחים לייצר מספיק תזרים כדי להסתדר".

קיבלת באחרונה פנייה מאתגרת במיוחד?

"היה משהו מעניין. יצרנית שוקולד עולמית שאיני יכול לנקוב בשמה שלחה אלינו אגרונומים. הם סיפרו לנו שהמזרח נפתח לשוקולד והם רוצים להגדיל את יבול הקקאו, אבל בעיה של מזיקים ושינויי מזג אוויר רק מקטינה אותו. אנחנו חושבים שדבורי הבומבוס יכולות לעזור. בעגבניות הן מגדילות את התפוקה ב־25% בממוצע, אבל צריך גם למצוא פתרונות של הדברה ביולוגית".

אז אתם הולכים לעבוד עם ענקית שוקולד?

"כן. זה נושא חשוב מדי".