או תחרות או פיקוח מחירים

"מקטע אספקת הגז הטבעי בישראל בטווח המיידי נשלט על ידי שני שותפים - חברת נובל אנרג'י וחברת דלק. נבקש להבהיר כי מצב שבו קבוצה מרכזית שולטת במרבית הגז הטבעי בישראל מעורר חשש בהיבט התחרותיות, הריכוזיות וכוח המיקוח מול השלטון. היעדר תחרות עלול להגביל את מימוש הפוטנציאל הגלום בגז טבעי עבור המשק הישראלי, וליצור תלות גבוהה של צרכנים בספק בודד או בספקים בודדים".

הציטוט הזה לא נלקח מהמתווה הממשלתי לפירוק דואופול הגז שהוצג שלשום, אלא מוועדת צמח לעניין יצוא הגז, כפי שפורסם ב־2012. על הוועדה הזאת חתומים משרדי האוצר, האנרגיה, ראש הממשלה ואפילו הממונה על הגבלים דיויד גילה. ומה עשתה המדינה מאז? כמעט כלום, עד למצב שמבקר המדינה יוסף שפירא נדרש שוב לחקור למה משק הגז מתנהל בלי בעל בית כבר כל כך הרבה שנים. עם כל הביקורת על חברות הגז ועל הניסיונות שלהן לכופף את הרגולציה, על דבר אחד אין מחלוקת - בארבע השנים האחרונות המדינה שינתה להן את כללי המשחק לפחות שלוש פעמים. במסגרת ועדת ששינסקי לעניין מיסוי הגז (2011), במסגרת ועדת צמח לעניין יצוא הגז (2012) ועכשיו.

המשותף למהלכים האלה הוא שאף אחד מהם לא פותח את השוק לתחרות. אז נכון, אולי מה שקרה בסלולר לא יחזור על עצמו בתחום הגז כי גם לשאיפות יש גבול, אבל המדינה בעצמה מודה שיש כשל שוק עמוק בתחום. ואם קיים כשל שוק והוא עובד תחת מונופול קיים (תמר) ומונופול בהתהוות (לווייתן), המדינה צריכה להטיל פיקוח מחירים קשיח או לפרק את המונופול ולתת לכוחות השוק לעשות את שלהם. והמדינה לא עושה אף אחד מהשניים.

לכן השורה התחתונה היא שאם המדינה החליטה מסיבותיה שלה לא לפרק את המונופול, וזו בהחלט החלטה לגיטימית, אז שתטפל טוב יותר בסוגיית המחיר. כי המחיר שמוצע במתווה בעיקר מנציח את המצב הקיים, ומשאיר את אזרחי ישראל להתפלל שהמצרים יכופפו את דלק ונובל במחיר כדי שהשוק המקומי יוכל להשוות את תנאי הגז שלו למה שקורה בחוץ.