הגז הטבעי: הערות על המלצות יוג'ין קנדל

בחודש שעבר התייחס פרופ' יוג'ין קנדל, ראש המועצה הלאומית לכלכלה, לנושא הגז בנאום בוועידה לאנרגיה וכלכלה ובהודעה לעיתונות. אתייחס כאן לעיקרי טענותיו, מה שקנדל קורא 'עובדות', ולהאיר את הדברים.

לצפייה בעמדותיו של קנדל לחץ כאן

גילוי שדות הגז הטבעי תמר ולווייתן ב-2009 ו-2010 הביא לשינוי מהותי במשק האנרגיה הישראלי. אבל גילויים אלו והיווצרות מונופול הגז, ממוינים ע"י קנדל ומקבלי ההחלטות, לא על פי טבעם האמיתי: "פיקוח על מחירים זה רעיון מאוד אטרקטיבי בהתחלה – ומתברר כאסון בהמשך. אין מדינה שניסתה פיקוח על מחירים בענף האנרגיה – והצליחה בו". האם קנדל לא יודע שמחירי הבנזין והמזוט בארץ מפוקחים זה שנים, ובארה"ב יש איסור על יצוא נפט גולמי מ–1975?

• קנדל צודק כאשר הוא אומר "שהציבור מוצף בהרבה מאוד מלל שהוא חלקית מגמתי, חלקית לפעמים פוליטי, אבל בהרבה מקרים מבוסס על כל מני חצאי עובדות". אוסיף שלא רק הציבור, גם בנק ישראל לא היה שותף בדיונים על מתווה הגז, ונגידת הבנק ישראל אינה מכירה את כל פרטיו. קנדל לא עשה דבר וחצי דבר למנוע מצב זה.
  

קנדל מציין שדי קשה למצוא ולפתח גז שנמצא 1.5 ק"מ מתחת לפני הים, ואחר כך עוד 5 ק"מ יותר עמוק. וההוכחה לכך: "למה אני יכול להגיד שזה מאוד קשה? כי אנחנו ניסינו, ניסינו הרבה שנים. ניסינו לבד, ניסינו עם שותפים, ניסינו בחברות ממשלתיות". אבל האמת היא שהחיפושים בים העמוק החלו רק בסוף שנות ה-90.

עוד אמר כי "בסוף הבנו שאנחנו לא כל כך טובים בזה, והמסקנה מזה שאנחנו כנראה צריכים מיומנויות של אנשים שכבר התנסו בזה במקומות אחרים". מי שעשה זאת היה ישראלי בשם יוסי לנגוצקי שהביא את בריטיש גז, והיא שגילתה את תמר.

יוג'ין קנדל, ראש המועצה הלאומית לכלכלה צילום: עמית שעל

• העובדה השנייה לפי קנדל, היא לייצר 'מצב של win win בו חברות מרוויחות, וישראל מקבלת אספקת גז רציפה במחירים סבירים'. יש בעייה מהותית במתווה ההסכם עם תאגידי הגז של קנדל, הוא קרוב יותר למצב של 'ווין-לוז' בו תאגידי הגז מרוויחים רווחים עצומים עם תשואה  דימיונית על ההשקעה, והמדינה והציבור משלמים עבור הגז הטבעי ששייך להם מחירי מונופול מופקעים. במקום ללמוד מנורבגיה, קנדל מציע להעתיק מניגריה.
  

• עובדה שלישית לפי קנדל, זה הצורך בהרבה מאוד השקעות כדי לפתח את לווייתן, כריש ותנין, והרחבת תמר. לדעתו של קנדל השוק המקומי לא יכול לממן את זה. כלומר, אנחנו צריכים שמישהו אחר יקנה את הגז שלנו ועל בסיס היצוא אנחנו נוכל לפתח.
  

מדוע קנדל לא שואל מדוע לפתח את לווייתן, כריש ותנין, ולהרחיב את תמר אם אין דרישה מהשוק המקומי?. האם כדאי ונכון לייצא מבחינת האינטרסים של המדינה?, ואין לו כל מושג אם אפשר לייצא בכמויות שיצדיקו את פיתוח לווייתן.

ומדוע רק המשק המקומי? לפני שנה השלימו התאגידים דלק קידוחים ואבנר (קבוצת תשובה) גיוס הון בינלאומי של 2 מיליארד דולר באג"ח. המשקיעים המוסדיים הזרים והמקומיים הזרימו ביקושים גבוהים במיוחד של כ-13.5 מיליארד דולר – 650% מעל מסגרת הגיוס המוצעת. למעלה מ-10 מיליארד דולר של ביקושים הוזרמו על ידי המשקיעים הזרים.  ההנפקה גם זכתה לביקושים רבים ועוררה עניין רב גם בשוק המוסדי הישראלי עם ביקושים של למעלה מ-3 מיליארד דולר. אפשר לממן את פיתוח תמר ולווייתן בשוק ההון המקומי או הבינלאומי, אין צורך ביצוא למימון פיתוח המאגרים.

מעבר לזה, קנדל מטעה כשהוא טוען שההשקעות בהן מדובר "שוות בערך לקצת יותר מתקציב הביטחון של מדינת ישראל לשנה, טיפ-טיפה יותר". אבל הוא שוכח לציין שההשקעות האלו לא יושקעו בשנה אלא יפרסו לפחות למשך 4 שנים, ולמדינה יש את הכספים הנדרשים ברזרבות המט"ח של בנק ישראל. אם זה כה חיוני לפתח את לווייתן, או להרחיב את תמר, אפשר יהייה לתקן את החוקים הנדרשים כדי להשתמש בכספים אלו.

• עובדה רביעית. קנדל שואל רטורית "האם המחירים בארץ סבירים?" ('מחירים סבירים' לטענתו הם מחירים של יצוא). אבל לפי הפרסומים האחרונים בדבר המתווה, תאגידי הגז דורשים לאפשר להם לייצא גז במחיר הנמוך מזה שנמכר בשוק הישראלי. ככל שאותה דרישה תיושם במתווה הסופי, קנדל מאשר למעשה שמחירי הגז בארץ גבוהים מהמחיר הסביר לפי הגדרתו.
  

• נקודה האחרונה. קנדל מספר לנו על 'שני מפעלי LNG, להנזלת גז על חופי הים התיכון של מצרים, השייכים לשתי חברות -BG ו-Union Fenosa, שבעצם עומדים היום ריקים כי אין להם גז. וטוען שזו ההזדמנות שלנו, שלא תחזיק מעמד הרבה זמן, לייצא גז דרך שני המפעלים. נראה שקנדל אינו מודע להשלכות של מה שהוא כתב.
  

• פיתוח לווייתן, להערכתי יימשך יותר מ-4 שנים, שהיה משך הזמן לפיתוח שדה תמר. כך שיצוא הגז מלוויתן יוכל להתחיל רק בעוד 5-4 שנים.
  

• ההזדמנות לייצא גז דרך שני המפעלים תחזיק מעמד עד 5 שנים. במהלכן מצרים תחזור ככל הנראה למצב בו היא תספק את כל הגז הנדרש לה לצריכה פנימית, ותוכל לחזור ולייצא גז. במצב זה, כל הסיכויים שמצרים תדרוש מבריטיש גז ומיוניון פנוסה להשתמש בגז הטבעי שהיא עצמה מפיקה במצרים ולהפסיק לרכוש אותו מישראל.
  

• כמו שקנדל מזהה את חלון הזמן, כך גם הבנקים, שאמורים לממן את פיתוח לווייתן בהיקף של 7-6 מיליארד דולר, יודעים זאת. לכן הם ידרשו בטחונות חזקים יותר מהסכם אספקת גז לבריטיש גז במצרים, כדי שיממנו את פיתוח לווייתן. לא ברור אפוא שההזדמנות עליה מדבר קנדל היא רלבנטית. 
  

• לבסוף לא מדובר במכירת גז למצרים. מהות העיסקה היא מכירת גז מישראל לבריטיש גז, למתקן ההנזלה שלה במצרים ומשם כנראה לאירופה על סמך חוזים שבריטיש גז חתמה בעבר. אין בעסקה זו שום חשיבות מדינית-אסטרטגית למצרים וגם לא לישראל. ולכן לא הקבינט המדיני ביטחוני צריך לקבל את ההחלטות.
  

הכותב הוא חוקר במרכז חזן במכון ון-ליר