בחר בעיה גדולה, עם אופק אינסופי

קורנברג (Kornberg), ב, מדגיש שלא מדובר במדע בדיוני אלא במדע. נכון, גם כך התחזית שלו עשויה להישמע יומרנית, אבל היומרנות הזאת, ההתעקשות שהפתרון לבעיה שנראית בלתי פתירה נמצא בהישג יד, הן המפתח להישג שלו. לשיטתו, הן המפתח לכל הישג ראוי לציון.

"תמיד צריך להתמקד בבעיה שתמתח את גבולות הידע, בעיה שאתה לא בטוח שתצליח לפתור באמצעות הידע והטכנולוגיה שקיימים באותו זמן", מסביר קורנברג. "אחרי הכל, אין שום תחושת הישג בלעשות משהו קל. זה אותו הדבר בספורט או בכל פעילות אחרת. וזה אומר גם שלעתים קרובות אתה תיכשל. במדע אנחנו נכשלים רוב הזמן".

פרופ' קורנברג. "הדבר החשוב ביותר: להבין למה לא להקדיש זמן ותשומת לב" צילום: אלכס קולומויסקי

לטפח חוסר כבוד

קורנברג, שזכה בפרס נובל ב־2006 על תרומתו המכרעת להבנת הביולוגיה האנושית, אינו הראשון במשפחתו שזוכה בנובל בזכות התמודדות עם "בעיות גדולות, שיש להן אופק שנראה אינסופי". אביו, הביוכימאי ארתור קורנברג, זכה אף הוא בפרס נובל, ב־1959. השאלה המתבקשת היא אם מדובר במקרה או שיש נתיב שמוביל מהאב אל הבן, מהרקע המשפחתי של קורנברג לזכייתו שלו.

תשובתו לשאלה היא: "כן ולא". הרקע המשפחתי שלי היה חשוב, הוא אומר, אבל הוא חלק מתמונה גדולה יותר. "אפשר להסתכל על זה מזווית אחרת. זו עובדה מאוד מעניינת שבערך חצי מכל זוכי פרס הנובל אי פעם היו סטודנטים של זוכי פרס נובל אחרים. בהתחשב בזה שיש אלפים רבים של מדענים, ורק כמה עשרות זוכי פרס נובל, נראה שזו עובדה מאוד משמעותית מבחינה סטטיסטית".

קורנברג מונה שורה ארוכה של זוכי נובל ששימשו עבורו מורים ומנחים, ובהם בין היתר גם פרנסיס קריק, שזכה בפרס נובל לרפואה על גילוי מבנה מולקולת הדנ"א. מה שהוא למד מהם הוא "'איך לגשת לבעיה', כפי שקרא לזה אהרון קלוג (זוכה פרס נובל לכימיה), שהיה המנחה שלי בפוסט־דוקטורט. יש לכך כמה רכיבים. קודם כל, יש את מה שכבר הזכרתי: גודל הבעיה. רוב האנשים יפחדו לקחת על עצמם משהו שהוא בבירור בלתי פתיר היום, ואולי לא יהיה פתיר לעולם. אבל לא מספיק רק לקחת על עצמך אתגר מאוד גדול, צריך גם לעשות את זה ברוח מסוימת, באמונה — ואני מתכוון לאמונה אמיתית שאתה יכול לעשות את זה".

האב, פרופ' ארתור קורנברג, מקבל פרס נובל ב־1959. "לא חשבתי שאבא שלי הוא מדען טוב במיוחד" צילום: אי פי איי

מה זה "אמונה אמיתית"?

"לא מספיק להגיד שאתה מאמין שתצליח לפתור, אתה צריך להרגיש את זה, להיות בטוח באמת שאתה יכול לפתור את הבעיה, אף על פי שאתה פוחד מהאפשרות של כישלון. כי פסיכולוגיה זה הכל. אתה אולי צעיר מכדי לדעת את זה, אבל כשאני הייתי ילד אחד האתגרים הגדולים של הספורט היה לרוץ מייל בפחות מארבע דקות. רוג'ר בניסטר, שאותו גם הזדמן לי לפגוש, היה הראשון שעשה את זה, כשהיה סטודנט לרפואה. לפני כן אנשים חלמו לרוץ מייל בפחות מארבע דקות במשך עשורים ואיש לא הצליח. אבל מהרגע שבניסטר עשה את זה גם אחרים הצליחו, ובתוך חודשים ספורים".

עדיין, כשמדובר במדע, צריך כישורים של חוקר.

"לכן חשוב האופן שבו ניגשים למידע. זה משהו שלמדתי מקריק ומקלוג, וקרוב לוודאי שגם מאבא שלי. ראיתי איך הם עוברים על כמויות אדירות של ידע, מזהים את הדברים שחשוב לשים לב אליהם, ואת הרוב המכריע של הדברים שניתן להתעלם מהם. זה הדבר החשוב יותר: להבין למה לא להקדיש זמן ותשומת לב".

אגב, לפעמים אנשים גם מורדים בהוריהם…

"אמרת עכשיו דבר חשוב. למעשה, אני בדרך כלל מסרב להשתתף באירועים שמפגישים בין זוכי פרס נובל לסטודנטים, אם כי אני עתיד להפר את השבועה הזאת באוגוסט הקרוב בירושלים. והסיבה לכך שאני מסרב היא שאני חושב שזה רע לסטודנטים. הם לא צריכים לשבת למרגלותיהם של זוכי הפרס. הם צריכים להטיל ספק במה שהמבוגרים אומרים להם. אני חושב שחוסר כבוד בריא הוא דבר מאוד חשוב.

"גם אני עצמי הייתי מאוד ביקורתי כלפי המבוגרים ממני. לא חשבתי שאבא שלי הוא מדען טוב במיוחד, ורק מאוחר יותר בחיי הבנתי שהוא היה מדען דגול. בשנות ה־20 שלי, בתקופה שבה עבדתי עם קריק וקלוג, חשבתי שהחבר'ה האלה פשוט לא יודעים מה הם עושים, שאני הרבה יותר חכם מהם. האמונה, השגויה, שאני יכול להתעלות עליהם, היתה מאוד חשובה. סוג חוסר הכבוד הזה הוא דבר שלדעתי מאוד חשוב לטפח באנשים צעירים, כדי לאפשר להם ללכת מעבר למה שכבר נעשה ולהגיע לגדולה".

קורנברג מקבל פרס נובל בכימיה ב־2006. "זו עובדה מאוד מעניינת שבערך חצי מכל זוכי פרס הנובל אי פעם היו סטודנטים של זוכי פרס נובל אחרים" צילום: אי פי איי

השעתוק הגנטי של קורנברג

קורנברג (68) מלמד וחוקר באוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה כבר כמעט ארבעה עשורים. במקביל, מאז אמצע שנות השמונים, הוא מבלה מדי קיץ כמה חודשים בישראל כפרופסור אורח באוניברסיטה העברית. אשתו ושותפתו למחקר, פרופ' יהלי לורך, גם היא פרופסורית בסטנפורד, היא ישראלית במקור, ושלושת ילדיהם שוהים כרגע בישראל.

בפרס הנובל זכה קורנברג על הצלחתו לתעד את פעולת המנגנון המשמש לשעתוק המידע הגנטי, מנגנון שהוא מתאר בשיחה איתו כמעין מכונה. גם במקרה של המחקר הזה, הוא מספר, מדובר היה בבעיה שמותחת את הגבולות הקיימים. "המחקר שעליו זכיתי בפרס החל למעשה בשנות השמונים", הוא מספר, "וזה אכן היה מקרה שבו האמצעים לפתרון הבעיה לא היו קיימים, והיינו צריכים לפתח נהלים חדשים שיהפכו את הפתרון לאפשרי. לבסוף כל החלקים הנחוצים התלכדו: החל בפיזיקת פוטון, עבור בפיתוח חיישנים מיוחדים וכלה בהתפתחויות במחשוב - הכל עבודה של אחרים. העבודה שלהם אפשרה לנו ב־1999 ליהנות מפירות ההשקעה שלנו עד אז, כך שבתוך חודשים ספורים פתרנו את הבעיה".

תוכל לספר קצת על התגלית עצמה?

"מטרת המחקר היתה להבין איך נעשה שימוש במידע הגנטי כדי לקבוע את האנטומיה והפיזיולוגיה שלנו. התשובה היא שהמידע הזה מקודד בדנ"א שלנו. הוא כתוב בקוד: הקוד הגנטי. וכדי להשתמש בו יש לקרוא את הקוד הזה, ויש מכונה שעושה את זה, ואני מתכוון לזה באופן מאוד מילולי. המכונה הזאת עשויה ממולקולות, והתגלית שלנו היתה שהמכונה הזאת היא הרבה יותר גדולה ומורכבת ממה שמישהו דמיין עד אז. מה שנמצא ראוי לציון באופן מיוחד בתרומה שלנו היה גילוי המיקום של כל אחד מהאטומים במכונה הזאת, והיכולת לצפות בזמן אמיתי בתהליך שבאמצעותו היא קוראת את המידע. אנחנו הצלחנו לזהות את כל חלקי המכונה, יכולנו להבין מה תפקיד כל חלק בה, וכך יכולנו להסביר איך המידע הגנטי נקרא, באותו אופן שאתה עשוי להסביר איך מכונית ממירה דלק לתנועה. אין שום הבדל בין הדברים. ההשוואה הזאת היא יותר מאנלוגיה: זה אותו הדבר".

יו"ר מיילן רוברט קורי. "אולי הוא אנטי־ישראלי. אולי הוא אנטישמי" צילום: בלומברג

המוטיבציה שהניעה את קורנברג במסע אל התגלית שלו, הוא אומר, היתה הרצון להבין ולפתור בעיות. אבל כיום, ובניגוד לגישה ששררה לדבריו לפני כמה עשורים וראתה ביישום הרעיונות המדעיים דבר "פחות מכובד או פחות יצירתי", רוב המדענים שהוא מכיר עוסקים גם במציאת דרכים ליישם את רעיונותיהם. וכך עושה גם קורנברג. "אחד הדברים שאני עושה מחוץ למעבדה", הוא מספר, הוא "להנחות את המחקר בקו־קריסטל פארמה, חברה אמריקאית שמנצלת את המידע שתיארתי זה עתה כדי לפתח תרופות לטיפול בווירוסים". חברה שקורנברג הוא אחד ממייסדיה, ו"מאוד מצליחה כבר עכשיו. יש לנו מולקולות חדשניות ומאוד אפקטיביות, שעתידות להיכנס בקרוב לשלב הניסויים הקליניים, ואני חושב שהחלק הטוב עוד לפנינו.

"הרעיונות המלהיבים ביותר שאנחנו עוסקים בהם עדיין נמצאים מרחק שנה או שנתיים מניסויים בבני אדם, אבל כאשר הם יגיעו לשלב הזה אני חושב שהם יביאו למהפכה בטיפול במחלות ויראליות, שהן אחד ממקורות הפורענות העיקריים של המין האנושי. גילוי האנטיביוטיקה הביא למהפכה ברפואה, אבל הוא פתר רק חצי מהבעיה. אם כבר, מחלות ויראליות הן בעיה רפואית חמורה יותר ממחלות חיידקיות. רק בשנה האחרונה ראינו את התפרצות האבולה, או את התפרצות ה־MERS בדרום קוריאה. כרגע אנחנו חסרי אונים מול המחלות האלה, ואני חושב שאת שתי המחלות האלה, בפרט, אפשר לרפא באמצעות הגישה שאנחנו מפתחים בקו־קריסטל".

כיצד זה מתקשר למחקר זוכה הנובל שלך שעליו סיפרת לנו?

"הפונקציה הכי בסיסית של וירוסים היא לשכפל את המידע הגנטי שלהם, והעקרונות שגילינו בנוגע לאופן שבו נקרא המידע הגנטי האנושי תקפים באותה מידה לקריאת המידע הגנטי של וירוסים. ברגע שנבין בפירוט איך זה עובד נוכל ליצור 'נוגדנים' שיוכלו לשבש את המנגנון הזה בווירוס, בלי להפריע לפעולת אותו מנגנון בתאים שלנו".

טבע במצב טוב מאי פעם

קו־קריסטל פארמה אינה החברה היחידה שבה קורנברג מעורב. הוא מספר, למשל, על InterX, חברה שהקים עם מייסד אורקל לארי אליסון לסינון ממוחשב של מולקולות שישמשו כבסיס אפשרי לתרופות. והוא פעיל גם בישראל. בין השנים 2007 ל־2013 קורנברג כיהן כדירקטור בטבע, שמצדה גם השקיעה בשלב מוקדם בקו־קריסטל ("השקעה שכבר החזירה את עצמה פעמים רבות"). גם כיום קורנברג קשור לטבע ומשמש יועץ לחברה, שבימים אלה ממש נמצאת במאבק אימתני לרכישת המתחרה מיילן, השתלטות שתקבע את מעמדה כחברת התרופות הגנריות הגדולה בעולם.

המאבק הזה כבר הגיע לטונים צורמים, ששיאם במכתב הפומבי ששלח יו"ר מיילן רוברט קורי, שבו כינה את טבע "חברה לא מתפקדת, שמנוהלת באופן גרוע ומזגזגת באסטרטגיה שלה". קורנברג, באופן לא לגמרי מפתיע, אינו מסכים. "אני חושב שטבע נמצאת במצב טוב מאי פעם, מכל היבט שהוא. העסק הגנרי שלהם מנוהל באופן מופתי, ויש להם את המו"פ הכי טוב שהיה להם אי פעם, ללא ספק. כך שלדעתי העתיד של טבע מאוד מבטיח".

יו"ר טבע לשעבר פיליפ פרוסט. "הארגון שגשג תחתיו"

אז מה הרקע למכתב של מיילן?

"איני חושב שדבר שנאמר שם מוצדק. אני חושב שמדובר במישהו שמשתלח משום שהוא מרגיש מאוים. קורי הרי לבנוני: אולי הוא אנטי־ישראלי, אולי הוא אנטישמי, אלוהים יודע. אבל בעיקר, המשרה שלו עצמו מאוימת, כי אם טבע תשתלט על מיילן הוא כבר לא ינהל את החברה. אני לא מסכים עם אף אחד מהדברים שהוא אמר".

מה בנוגע לעצם המהלך לרכישת מיילן?

"זה מחוץ לתחום הידע שלי, מאחר שאני כבר לא בדירקטוריון ולא הייתי שותף לדיונים או לשיקולים בעד ונגד. כך שאין ביכולתי לשפוט".

יש הטוענים שטבע הגיעה למצב שבו היא חייבת לבצע מהלך ענק כמו רכישת מיילן משום שמהלכים קודמים שלה, כמו רכישת צפלון ובאר, פשוט לא הצליחו כמצופה, ועכשיו גם אין לה אף תרופה מהותית בקנה.

"אני לא בהכרח מסכים עם הטענות האלה. כאמור, אני רק מנחש, אבל תעשיית התרופות ניצבת בפני תהליך מיזוג משמעותי, שבסופו ייוותרו מספר קטן של שחקנים גדולים. לכן ניתן לראות את המהלך של טבע כמהלך מאוד נבון: לגדול מספיק כדי להיות אחד השורדים. זה עשוי להיות ההיגיון, אבל לא דיברתי על זה עם אף אחד".

דירקטוריון טבע ידע לא מעט זעזועים בשנים האחרונות, ששיאם בפרישת יו"ר החברה פיליפ פרוסט - אירוע שהתרחש אחרי שקורנברג כבר עזב את הדירקטוריון. גם כאן קורנברג, שמגדיר את פרוסט כחברו הטוב (פרוסט הוא גם אחד המשקיעים העיקריים בקו־קריסטל פארמה), מכחיש שהיו מעורבים בעניין טונים צורמים. פרישתו של פרוסט, הוא אומר, היתה מהלך טבעי: במקביל לתפקידו כיו"ר טבע, פרוסט נדרש להקדיש עוד ועוד זמן ותשומת לב לתפקידו כיו"ר חברת אופקו על חשבון טבע, ולכן הפרישה היתה "הדבר ההגיוני עבורו".

"אני חושב שהארגון שגשג תחתיו, ואני חושב שהוא במצב אפילו טוב יותר עכשיו. פרוסט יכול היה להמשיך להוביל את טבע, אבל אני חושב שלעתים קרובות מנהיגות חדשה היא רעיון טוב: להביא דם חדש, רוח חדשה".

תרופת הפלא: גזר

אף שקורנברג כבר אינו מכהן, כאמור, בדירקטוריון טבע, הוא עדיין משתף פעולה עם רבות מהנפשות הפועלות מאותה תקופה. כיום הוא מכהן בדירקטוריון חברת הביומד פרוטליקס, שיו"ר טבע האגדי, אלי הורביץ, שימש גם בה כיו"ר, ובין משקיעיה הראשונים נמנה, איך לא, גם פיליפ פרוסט. מנכ"ל טבע לשעבר שלמה ינאי מכהן כיו"ר הדירקטוריון, וגם מנכ"ל החברה משה מנור היה בעברו בכיר בטבע.

פרוטליקס נודעה עד כה בזכות תרופה למחלת גושה שפיתחה המבוססת, באופן חדשני, על ייצור אנזים באמצעות שימוש בתאי גזר, ולא באמצעות תאים חיים כמקובל. אלא שהתרופה של פרוטליקס לא כבשה את נתח השוק המקווה, ובראיון ל"כלכליסט" בפברואר השנה סיפר מנור על החלטה להתמקד בפיתוח תרופות נישה נוספות, ובהן תרופה למחלה התורשתית פברי.

מכלים לייצור תרופה למחלת גושה המבוססת על תאים הנלקחים מגזר במפעל פרוטליקס. "פוטנציאל לטרנספורמציה מוחלטת של התעשייה"

קורנברג, מצדו, משוכנע שהעתיד של פרוטליקס אינו טמון בהכרח בתרופה כזו או אחרת אלא בעצם הפלטפורמה הייחודית שהיא פיתחה, ושאותה הגה פרופ' יוסף שאלתיאל, המאפשרת לה לייצר תרופות מבוססות חלבונים באמצעות תאים מן הצומח ולא מן החי, כנהוג כיום. על פי קורנברג, מדובר בתחום מבטיח ביותר, שכן חלק ניכר מהתרופות המחכות לאישור מינהל המזון והתרופות האמריקאי כיום הן תרופות מבוססות חלבונים. "ההצלחה הגדולה של פרוטליקס והעתיד שלה נשענים על הפלטפורמה הזאת. אני חושב שיום יבוא ואנשים יסתכלו לאחור וישאלו 'למה מישהו בכלל טרח לבטא חלבונים מתאי חיות, כאשר תאי צמח עדיפים בכל היבט שהוא?'. אבל ייקח זמן לשנות את הפרדיגמה, וזה האתגר הניצב בפני פרוטליקס".

התרופות שפיתחה פרוטליקס עד כה, ממשיך קורנברג, הן "רק קצה הקרחון, ומשמשות רק המחשה של מה שהחברה השיגה ומה שטומן העתיד. אני מאמין שכל תרופה שטרם נכנסה למבחנים קליניים, ויש הרבה כאלה בצנרת של חברות התרופות, צריכה להיות מיוצרת בהסכם רישוי על ידי פרוטליקס, או שפרוטליקס תאפשר להשתמש בטכנולוגיה שלה לצורכי ייצור. אני באופן אישי חושב שמדובר בהזדמנות אדירה עבור פרוטליקס.

"אמנם באופן מובן", הוא מודה, "הנהלת פרוטליקס מתמקדת כרגע בהבאת המולקולות שכבר נמצאות בצנרת אל השוק כדי לתמוך בצרכים הנוכחיים ובצמיחה העתידית של החברה, אבל אני מאמין בכנות שיש כאן פוטנציאל עמוק לטרנספורמציה מוחלטת של התעשייה".

לארי אליסון. הקימו חברה לסינון ממוחשב של מולקולות צילום: בלומברג

אופטימיסט נצחי

כראוי לאדם ששואף לפתור את הבלתי פתיר, קורנברג הוא אופטימיסט. והאופטימיות שלו חורגת מהמחקר האישי שלו או מחברות התרופות שבהן הוא מעורב אל תעשיית התרופות כולה, "שבה קורים דברים נפלאים". התרופות החדשות לטיפול בסרטן, למשל, "הן מאוד מרשימות. מלנומה היתה מחלה קטלנית, והיום אפשר לרפא 50% מכל מקרי המלנומה. זה מרעיש".

ובכל זאת, לקראת סיום שיחתנו, אני מנסה להתעכב עם קורנברג על שתי סיבות אפשריות לדאגה בתחום הפארמה. הראשונה נוגעת לכסף: מחיר חלק מהתרופות החדשות המגיעות כיום לשוק עומד על עשרות אלפי דולרים בשנה, אם לא יותר. בשנתיים האחרונות, למשל, מתקיים דיון סוער בקהילה הרפואית סביב תרופת סוולדי, שפיתחה חברת התרופות גילאד, לטיפול בצהבת C: טיפול של 12 שבועות באמצעות התרופה עולה בין 80 ל־90 אלף דולר. "כמו אחרים, גם אני מאמין שהמחיר שגילאד גובה עבור סוולדי הוא פשוט שערורייתי", אומר קורנברג. "אני לא חושב שיש איזושהי הצדקה לכך שגילאד יכסו את כל ההשקעה שלהם כבר בשנה הראשונה באמצעות אונס קהילת החולים. אבל, אתה יודע, אין דבר שימנע מהם לעשות את זה, ומנקודת המבט של ההנהלה הם עושים את הדבר הנכון: לחלץ מקסימום תשואה עבור המשקיעים שלהם. מנקודת המבט של המוסר או של הקהילה, קצת יותר קשה להגן על זה".

נראה שהדילמה הזאת רק עומדת להתגבר בשנים הקרובות.

“זו אכן בעיה רצינית. ואני לא יודע מה הפתרון".

לסיום, אני רוצה לחזור למה שאמרת בפתח שיחתנו. דיברת על היכולת שלנו להבין את הכל.

"הכל".

וכפועל יוצא לשלוט בהכל, או להיות מסוגלים לבצע מניפולציות בכל דבר.

"בדיוק".

כשמדובר בהתנהגות אנושית, זה לא קצת מטריד?

"לא ניתן לעצור את התקדמות הידע, ולא ניתן לשים גבולות על החקירה או הגילוי. האתגר עבור החברה הוא לרתום את הידע לשימושים מועילים. זו לא אחריות המדענים, אלא אחריות הקהילות שלנו. אני לא מודאג מכך שנרכוש יכולת לעשות דברים, אלא מכך שהיכולת הזאת לא תנוצל באופן הטוב ביותר האפשרי". הדוגמה המתבקשת שקורנברג נותן היא האנרגיה הגרעינית, שמהווה מצד אחד סכנה נוראית, אבל גם הביאה תועלת אדירה, בייחוד למדע".

ובכל זאת יש משהו שונה ביכולת שאתה מדבר עליה, לעשות מניפולציות על עצמנו ולבצע שינוי בבני אדם.

"זה נכון, אבל צריך לזכור שמניפולציה היא משהו שקורה כבר מראשית הזמנים. ילדים, למשל, עוברים אינדוקטרינציה בידי הוריהם כדי שיאמצו צורות אמונה מסוימות. זה אחד מעמודי התווך של החברה המודנית, וגם אחר הגורמים העיקריים למלחמות. זה הרי הגורם העיקרי לברוטליות. אפשר להיות מודאגים מיכולת המניפולציה שנרכוש כתוצאה מהבנה עמוקה יותר של המדע, אבל זה לא דבר חדש. זה משהו שקורה כל הזמן סביבנו. אם אתה רוצה לראות אנשים עוברים אינדוקטרינציה לך למאה שערים. לך למכינה קדם־צבאית. יש צורות של אינדוקטרינציה שאני ואתה יכולים לאהוב, ויש צורות שאנחנו יכולים להטיל בהן ספק, אבל זה משהו שקורה כל הזמן".

בריחת המוחות

יש יותר מדי מדענים וכלכלנים ישראלים בחו"ל

"לפני 30 שנה היו אולי ישראלי אחד או שניים בין חברי הסגל בסטנפורד", מספר קורנברג. "כיום יש ישראלים בכל אחת מהמחלקות. בכלל, בקרב המדענים והכלכלנים המובילים בארצות הברית יש מספר גדול מאוד של ישראלים. זה משהו חדש, וזה לא דבר טוב".

שלושת העשורים שבהם קורנברג משמש פרופסור אורח באוניברסיטה העברית הקנו לו היכרות קרובה עם מצב המדעים בישראל, ובשנים האחרונות הוא בחר לנצל את המעמד הציבורי שהקנתה לו הזכייה בנובל כדי להתריע על הצורך להשקיע עוד במחקר בסיסי בישראל. זו בעיה דוחקת, הוא מסביר, שכן "המדע הופך להיות משהו מאוד יקר, בגלל הטכנולוגיה שדרושה כדי להיות תחרותי. כדי לשמור על הקצב מול אמריקה ומערב אירופה, ישראל צריכה להשקיע עוד במדע. מצד שני, צריך לזכור שמדובר בהשקעה שהתשואה עליה גדולה בהרבה מכל דבר אחר. היא מחזירה את עצמה עשרות, מאות, אלפי מונים, אבל זה לוקח 10, 20, 30 שנה".

דברים ברוח דומה השמיע קורנברג כבר לפני כעשור באוזני ראש הממשלה נתניהו, שאותו הוא מגדיר אדם מאוד אינטליגנטי, ובעצמו בעל נטיות של חוקר. "אני חושב שהקריאה לתמיכה במחקר בסיסי דיברה אליו", הוא אומר, אך מדגיש שתוכנית מרכזי המצוינות, שחנך נתניהו ב־2012, "היא רק צעד ראשון, וחשוב מאוד לעשות עוד".