להכניס את חיבור הגז למתווה

מתווה הגז המתרקם כולל נקודה חשובה שכולם מתעלמים ממנה: אחריותה של המדינה בהבאת הגז לקו החוף ולמפעלים. כי עם כל הכבוד ללחץ ולאיומים לכאורה של חברות הגז או לעובדה שהן לא פיתחו את מאגר לווייתן במשך חמש שנים, גם המדינה לא ממש חיברה את כל המפעלים לגז בתקופה הזו.

ההסבר לכך כולל שורת תירוצים והתחמקויות שלא היתה מביישת את חברות הגז. מילא חיבור של המפעלים, המדינה נכשלה פעם אחר פעם בניסיון למצוא נקודות חיבור לגז בחוף.

נכון להיום אושרו לכאורה שתי כניסות חדשות לגז שיגיע מהמאגרים (בעמק חפר ובחדרה), אבל הנושא עדיין תקוע בדיונים משפטיים וללא מוצא.

בסופו של דבר, אחרי כל התלונות נגד חברות הגז, יצחק תשובה ונובל אחראים להביא את הגז עד למרחק של מאמצע הים ועד מטר מקו החוף, וזהו. מנקודה זו האחריות היא של המדינה, על משרדיה השונים.

ולכן, על חברות הגז לבקש מהממשלה להכניס למתווה הגז שני סעיפים קריטיים. הראשון הוא התחייבות, שמותנית בקידום הפיתוח, שעד סוף 2017 המדינה מקימה לפחות נקודת חיבור אחת חדשה בצפון. השנייה תגיע עד 2020. הסעיף השני הוא שהמדינה תתחייב לחבר עשרות מפעלים מדי שנה. סוג של דמי רצינות מטעם הממשלה, כזה שיוכיח שמישהו פה – או היזם או הריבון – גם חושב על הציבור. כי אחרת הגז לא יגיע אל הצרכנים הסופיים שלו וכל המתווה הזה לא שווה את הנייר שהוא כתוב עליו. הוא רק מבטיח יצוא גז למצרים או ירדן והעשרת קופתן של דלק ונובל אנרג'י. האזרח הפשוט ימשיך לחכות לגז ולקרוא עליו בעיתונים.

מאגר הגז לוויתן. למדינה יש אחריות בהבאת הגז לקו החוף ולמפעלים צילום: אלבטרוס צילומי אוויר