הטכנולוגיה פוגעת במוסר?

טכנולוגיות חדשות מזמנות לנו התלבטויות אתיות מסוגים חדשים. למשל סיפורה של חברת Uber, שמעצבת מחדש את התחבורה הציבורית בערים רבות ברחבי העולם. מערכת התמחור הדינמי של אובר מפורסמת במיוחד בכך שהיא מחשבת וגובה מחירים משתנים בהתאם לרמות הביקוש וההיצע. כך, כשיורד גשם וקשה יותר למצוא מונית אובר מעלה את המחיר, ואז מי שמוכן לשלם יותר מקבל הסעה. האם זה הוגן? מחד, מערכת שכזאת מסייעת לנהגים למצות הכנסה גבוהה יותר מתנאי שוק משתנים, ועוזרת לאותם נוסעים שהצורך שלהם בהסעה דוחק יותר. מאידך, יש מי שידו אינה משגת והוא נדפק. ומה עם ערכי הצדק והשוויון? האם היה נכון יותר, מוסרית, לא להתערב בכלל?

כך גם סיפורה של חברת השיווק BBH, שבחרה לעזור לחסרי בית באוסטין, טקסס, בדרך מקורית. בעת כנס טכנולוגי מרובה משתתפים שנערך בעיר ב־2012 העסיקה BBH יותר מתריסר מובטלים חסרי בית בתפקיד ספקי אינטרנט אנושיים ניידים. כל אחד מחסרי הבית צויד בציוד שהפך אותו לתחנת WiFi מהלכת ובחולצה שעליה הוסבר שאפשר לתרום לו, ובתמורה לקבל סיסמה וגישה לאינטרנט. בכנסים צפופים מסוג זה גישה שכזאת היא לעתים מצרך נדיר ומבוקש במיוחד. חסרי הבית משכו תשומת לב וגם גרמו לפתיחת הלבבות והכיסים של רבים בקהל. חברת BBH מימנה את המכשור וגם את רוחב הפס, ואף הוסיפה ופיצתה את חסרי הבית בשכר מינימום, נוסף על הכנסותיהם מן התרומות.

"היי, אני אנטנת דור 4". מה עם ערכי הצדק והשוויון? צילום: The Verge

אז מה רע? BBH חטפה מקלחת של ביקורות, זלזול וכעס מצד רבים ממשתתפי הכנס, אמצעי תקשורת ופרשנים. "הניו יורק טיימס" כינה את המעשה צעד ציני וניצול מצוקתם של העניים, וב"וויירד" כונה הפרויקט מדע בדיוני דיסטופי ומרושע. אך האם יש אמנם פגם מוסרי בפתרון שניתן כאן, שגייס תרומות הן מן התאגיד והן מן הציבור, סייע לכמה חסרי בית, וסיפק מעט נדיבות במקום שבו לא היתה קודם נדיבות בכלל? האם היה עדיף ש־BBH לא יירתמו כלל למאבק בעוני? שאלות דומות העסיקו את ספרי הפילוסופיה והמוסר מאז ומעולם, אך בעטיה של הטכנולוגיה הן מתחדדות והופכות למוחשיות יותר והיפותטיות פחות.

בהקשר של מחקר, השאלות האתיות מתחדדות עוד יותר. מה ההצדקה המוסרית לערוך ניסויים סלקטיביים בבני אדם, שמעניקים סיוע רק לחלקם? למשל, אם עיריית ניו יורק רוצה להחליט לגבי יעילות והצדקה של תוכנית סבסוד לדיור ציבורי, האם צריך להתיר לה לערוך ניסוי רחב היקף שבו הסבסוד ניתן רק לחלק אקראי מן הזכאים? במשך שנים ערכה העירייה ניסוי כזה, שבו לא רק שנבחרו אקראית משפחות לקבלת הסיוע, אלא שמשפחות עניות רבות אחרות שימשו קבוצת ביקורת, כלומר נערכו מעקבים אחריהן אך הן לא זכו לכל סיוע או תמיכה.

קבוצות ביקורת דומות נבחרו בניסויים רחבי היקף אחרים. בהודו נעשה ניסיון ענק בהתקנת מצלמות במעגל סגור בכיתות בבתי הספר. הכוונה היתה להקטין את תופעת ההיעדרות מהעבודה של מורים. הניסוי הצליח בגדול. באותם מקומות שנבחרו, באקראי, להשתתף בניסוי ירדה נפקדות המורים באחוזים גבוהים מאוד. אך מה על התלמידים בכיתות שעלה בגורלן להיות חלק מקבוצת הביקורת? וחמור מכך: בקניה ניתן טיפול רפואי של תילוע רק לחלק מאוכלוסיית הילדים. הילדים שעלו בהגרלה היו בריאים יותר, למדו יותר, ואף צמחו להיות גבוהים יותר. אבל את כל זה למדנו משום שהיתה גם אוכלוסייה גדולה של ילדים שהוחלט למנוע ממנה את טיפול התילוע.

פרופ' רפאלי הוא ראש המרכז לחקר האינטרנט באוניברסיטת חיפה www.sheizaf.rafaeli.net