מגיע לדו"ח לוקר דיון רציני יותר

דו"ח לוקר עוד לא נחת על השולחן, וכבר נפתח העימות. כמקובל בישראל הוא היה אלים, אישי, ונועד למנוע דיון אמיתי במקום לקדם אותו. הייתי אחד משלושת מקימיה של ועדת לוקר, ואני מסתייג מתגובתו של שר הביטחון לגבי הדו"ח.

מותר להתווכח עם מסקנות הדו"ח, אבל אתה לא יכול לבקש מטובי המומחים במדינת ישראל לעבוד קשה חודשים ארוכים, לקיים עשרות דיונים, לשמוע מאות שעות של עדויות, ואז לקרוא למה שהם כתבו "שטחי", "מנותק מהמציאות", או "הזוי". זה לא רק פוגעני ולא מנומס, זה גם לא נכון.

יוחנן לוקר, אלוף בצה"ל, מי שהיה מזכירו הצבאי של ראש הממשלה, הוא הכל חוץ משטחי. האלוף (במיל') עמי שפרן אינו מנותק מהמציאות ויוסי אקרמן, נשיא אלביט לשעבר, רחוק מלהיות הזוי. אני בכוונה מאזכר כאן דווקא את השמות האלה, מפני שהם לא היו המינויים שלי בוועדה (אני מיניתי את אסתי דומיניסיני, דוד ברוך וענת לוין), אלא של שר הביטחון עצמו. בחייך, בוגי, מי יבוא בפעם הבאה שתקרא לו לדגל אם הוא יודע שיש סיכוי שתתנפל עליו בתקשורת בשיניים חשופות אם חלילה יגיע למסקנות שלא מוצאות חן בעיניך?

מלבד זאת, הדו"ח ראוי לדיון מעמיק אפילו אם לא יתקבל כלשונו (אפשרות א'), ברובו (אפשרות ב' - שבה אני תומך), או בכלל לא (אפשרות ג' ולמרבה הצער הסבירה ביותר).

משה בוגי יעלון, שר הביטחון צילום: נמרוד גליקמן

תקציב הביטחון לא יכול להתנהל בוואקום

את הדיון לא צריך להתחיל בפנסיות וגם לא בשאלה אם תקציב הביטחון אכן צריך להיות 59 מיליארד שקל, אלא בעובדה החמורה העולה מן הדו"ח על כל חלקיו, שלפיה למדינת ישראל אין בעצם תפיסת ביטחון מסודרת.

מוזר ככל שזה יישמע, הקבינט הביטחוני מעולם לא לקח על עצמו את הסיכון של דירוג האיומים ועיצוב מבנה צה"ל לפי הדירוג הזה. במונחים צבאיים - צה"ל מעולם לא קיבל את הפקודה. אם לקחת את הדוגמה האחרונה, שאינה מופיעה בדו"ח, איך ישנה ההסכם עם איראן את היערכות צה"ל למול האיום הגרעיני? מה זה אומר על המשאבים שהוא צריך להשקיע בעניין? כמובן שהכי קל להגיד "מה שיותר", אבל אז יש פחות להשקיע מול איום הטילים של חיזבאללה. ואם תשקיע שם - וצריך בהחלט להשקיע שם, חיזבאללה הוא בעיניי האיום המיידי הגדול ביותר על ישראל והוא הולך להיות ארגון עשיר בהרבה בעקבות הסרת הסנקציות מעל איראן - יהיה לצה"ל פחות כסף להשקיע מול חמאס, וכן הלאה וכן הלאה.

זוהי כמובן אינה רק שאלה כספית. כל איום כזה מחייב היערכות אחרת של כוח אדם, תקציב ומערכי אימונים. השקעה באיום האיראני תופנה ברובה לחיל האוויר ול־8200, השקעה מול החיזבאללה תרחיב את יחידות השדה הצפוניות ואת מערכת כיפת ברזל, השקעה מול חמאס תצטרך להתחשב באיום המנהרות. תרחיש של אינתיפאדה שלישית מחייב העברת לא מעט כוח אדם וכסף לשב"כ, לאמצעים לפיזור הפגנות וללחימה נגד טרור מתאבדים. ההחלטה לאן לקחת את הכסף היא קשה ומפחידה, אבל בשביל זה יש הנהגה למדינה - בשביל ההחלטות הקשות והמפחידות שאף אחד אחר לא מוכן לקחת.

נתניהו מקבל את הדו"ח מיוחנן לוקר

בלי ההחלטה הזו כל הדיון בתקציב הביטחון הוא בעצם שרירותי לגמרי. זו אולי הסיבה לקצף המיותר על שפתי כל הנוגעים בעניין - הוא נובע מכך שכל אחד חושב שמדובר בדיון אחר. משרד הביטחון חושב שהדיון הוא על תקציב הביטחון. משרד האוצר חושב שהוא על תקציב המדינה. הממשלה מקווה שהוא יחסוך ממנה את הצורך בעיצובה של תפיסת ביטחון. העיתונות מניחה שמדובר בדיון על הפנסיות, כלומר בצד האנושי של העניין. כמו במשל המפורסם על הפיל ההודי והעיוורים, כל אחד קורא את הדו"ח מהזווית הנוחה לו.

כך למשל קיבלה נפח בלתי סביר ההמלצה - השגויה לדעתי - לקצר את השירות לשנתיים. כמה ימים אחרי שהתגייס לגולני המחזור הראשון שקיבל קיצור שירות בארבעה חודשים בעקבות חוק השיוויון בנטל, כבר רוצים לשנות שוב. מדובר בשארית מדו"ח בן בסט המנוח (הדו"ח מנוח, את בן בסט דווקא פגשתי לא מזמן) שהשתרבבה משום מה גם לכאן. למה? איך זה משתלב בשאר חלקי הדו"ח? מה זה אומר על החברה הישראלית ועל מודל "צבא העם"? אין תשובות.

אין גם תשובה קוהרנטית לשאלה איך משתלב תקציב הביטחון בתקציב המדינה. השניים אינם יכולים להתקיים ביקומים נפרדים. הנה מה שאמרתי על כך בעדותי בפני הוועדה באוגוסט שעבר:

"ב־21 ביולי, יום אחרי שנהרגו בסג'עייה 13 חיילי גולני, נסעתי לבקר את הפצועים בבית החולים סורוקה. ישבתי ליד מיטתו של מח"ט גולני רסאן עליאן, שהתעקש לחזור ליחידתו. כבר אז כולם שאלו מה היה קורה אילו במקום בנגמ"ש לא תקני היו החיילים נכנסים לעזה בנמ"ר, שהמיגון שלו טוב בהרבה. זוהי שאלה חשובה, אבל אני רוצה להציג לחברי הוועדה שאלה אחרת - מה היה קורה אם לא היה בית החולים סורוקה? מה היה קורה אילו בגלל בעיות תקציביות לא היה לנו בטווח סביר בית חולים משוכלל, מצוייד, עם רופאים מהמעלה הראשונה? כמה מהפצועים היו מתים?"

שאלות רטוריות הן תמיד עניין קצת בעייתי, אבל נדמה לי שחברי הוועדה הבינו למה התכוונתי. תקציב הביטחון אינו פועל בחלל ריק, הוא אילוץ אחד - הגדול ביותר, הדחוף והמשמעותי ביותר - בעולם שלם של אילוצים. לצערי הוועדה לא קיבלה את עמדתי, שאמרה שלא התקציב כולו צריך להיות רב שנתי, אלא רק "מסלולים" מסויימים בתוכו, כמו המו"פ, תקצוב האימונים, וחלק מנושאי הרכש, אבל היא כן אימצה את העיקרון שאומר שאי אפשר להמשיך במצב שבו תכנון התקציב מתחיל בשאלה מה הצבא רוצה, ולא בשאלה כמה המדינה יכולה לתת לו. זאת מפני שאנחנו חיים בעולם תנודתי, ואי אפשר להתעלם מן העובדה הפשוטה שלא בכל שנה יש למדינה את אותו סכום לתת. אם מישהו חושב אחרת, אני מציע לו להזמין את עצמו לפגישה עם הרמטכ"ל היווני. מה לעשות, בכלכלה יש שנים רעות ויש שנים טובות, והיא לא תמיד מתחשבת בצרכים אחרים.

אתן דוגמה נוספת לכך שהתקציב אינו יכול להתנהל בוואקום: מקובלת עלי לגמרי עמדתו של הרמטכ"ל אייזנקוט בתוכנית גדעון שבה הוא טוען, בניגוד לעמדת הוועדה, שהוא צריך פנסיית גישור ל־300 קצינים שאינם מהמערך הלוחם. למה? קודם כל מפני שאם החיזבאללה הוא האיום הגדול ביותר, אז המודיעין הטכנולוגי הופך לחשוב ביותר. שנית, מפני שהשוק הפרטי מנופף בצ'קים השמנים באמת לא מול קצינים בגולני או בגבעתי, אלא מול הבוגרים הצעירים של 8200 וממר"ם. כאמור, שום דבר אינו מתנהל בוואקום.

האם הוועדה לא ידעה זאת? ודאי שהיא ידעה, אבל אם אין תפיסת ביטחון אז הכל שחור ולבן ולכל אחד האמת שלו.

הצבא לא צריך לקבוע את סדר העדיפויות

לזכותה של הוועדה ייאמר שהיא מביעה פעם אחר פעם את אי־שביעות רצונה מול המצב, ובשורה של סעיפים מופיע הצורך בתפיסת ביטחון כוללת שמתוכה ייגזר גם התקציב. אם אני צריך להמר, בממשלה הנוכחית זה לא הולך לקרות. המועצה לביטחון לאומי אינה דומיננטית מספיק, הקבינט אינו מאוזן, ראש הממשלה הנוכחי אינו ידוע כמי שנוטה לקחת סיכונים. דווקא הצבא, בוודאי בעידן אייזנקוט, היה מוכן נפשית להגדיר סדר עדיפויות ולפעול לפיו, אבל במציאות הנוכחית הוא לא יכול ולא רוצה לקבוע לבד את סדר העדיפויות הזה. איש מאיתנו אינו מעוניין לחיות במדינה שבה הצבא מחליט דברים כאלה על דעת עצמו.

אז מה צריך לקרות עכשיו? הניסיון של הצבא לדחות את הדו"ח כמקשה אחת ובבוז מופגן אינו מתקבל על הדעת. על אנשי הקבע שלנו צריך לשמור פשוט מפני שאין למדינה קיום בלעדיהם, אבל שר הביטחון אמור להחליש את הלהבות ולא להגביר אותן. דיון מהסוג שהתנהל פה ביומיים האחרונים לא מבטא את העלבון שחשים הקצינים (כמה מהם כבר קראו את הדו"ח ומכירים את פרטיו?), הוא רק יוצר ומלבה אותו. תפקידו של משרד הביטחון הוא לנהל דיון ענייני, ואם יש פגיעה באנשי הקבע צריך למצוא את הדרך לדבר עליה ולצמצם אותה.

מאידך, גם הניסיון של האוצר לדאוג לכך שהדו"ח יתקבל כמקשה אחת - תוך שהוא נעזר בשרים שנמצאים כרגע מולו בדיוני תקציב וזקוקים לו יותר מתמיד - אינו ניסיון הוגן. לדו"ח יש חלקים בעייתיים וצריך להודות בכך.

מערכת הביטחון מסתירה מידע מעצמה

מה שראש הממשלה והקבינט צריכים לעשות, בגיבוי המקצועי של המועצה לביטחון לאומי, הוא להגדיר אילו מהפרקים מקובלים עליהם, אילו לא ואילו פתוחים לדיון.

הפרק החשוב ביותר של הדו"ח, שאותו יש לקבל ראשון ככתבו וכלשונו, הוא דווקא זה שמדברים עליו הכי פחות. מדובר בפרק העוסק בשקיפות תקציב הביטחון. מערכת הביטחון כל כך חרדה לאוטונומיות שלה, שהיא הגיעה למצב שהיא מסתירה מידע מפני עצמה. כך למשל, מסתתרת בדו"ח העובדה (שעד היום היתה ידועה רק לחברי הקבינט ולחברי ועדת חוץ וביטחון) שהצבא אינו יודע בעצם לכמה אנשים הוא זקוק. בפרק ז' של הדו"ח מופיע המשפט המדהים הבא: "הוועדה מתרשמת כי היקף כוח האדם של מערך הקבע הדרוש לצבא אינו ברור לו עצמו".

איך הגענו לזה? כי הצבא מסתיר מאגף התקציבים של עצמו חלק מהמידע מחשש שהוא ידלוף לאוצר. אם זה לא היה מבהיל, זו היתה קומדיה. כדי שהתקציב יהיה יעיל ויספק לנו בטחון מקסימלי, הוא צריך להיות שקוף ובהיר לכולם. כל אפשרות אחרת אינה נובעת מצרכים מבצעיים אלא מתרבות ארגונית שצריכה להשתנות.

מול הפרק הזה יש את הפרקים שפשוט אפשר להעיף לפח, כמו ההצעה לקצר את השירות לשנתיים. זה לא יקרה, ועצם הדיון בזה מסב נזק.

אחרי הסינון הראשוני, שאותו לא צריכה להיות בעיה לסיים במסגרת לוח הזמנים של התקציב, תישאר שאלת הפנסיה. היא מורכבת, היא כואבת, ומגיע לה דיון מכבד הרבה יותר מזה שמתנהל כרגע. אנשי הקבע הם טובי הבנים שלנו. הם לא יכולים להסתובב בתחושה שהמדינה אדישה להקרבה שלהם. מפקדיהם, ובראשם שר הביטחון, צריכים גם להיזהר מלהעצים את התחושה הזו מרוב להיטות לנצח בוויכוח. בדומה לצבא, גם אני איני תומך במודל שיוויוני. למי שיצטרך מחר להיכנס שוב לעזה מגיע יותר. מצד שני, אם מודל הפנסיה נוגס בתקציב הביטחון, אז אנחנו מקבלים בשביל אותו כסף פחות ביטחון. בזה גם קציני וחיילי צה"ל אינם מעוניינים.