"מי שנשאר הוא בינוני ואין לו מה לחפש בחוץ"

שכחו את הקצינים הזוטרים: "השיח הציבורי מתמקד באוכלוסיית הקבע המובהק, שהיא מיעוט אנשי הקבע בצה"ל, ולא בסוסי העבודה של המערכת, שהם הקבע הראשוני. שם, לפחות במערכים המקצועיים, יש אכזבה גדולה מאוד כבר מזמן, הרבה לפני לוקר. כי אלה האנשים שמחזיקים את הצבא, עובדים בפועל ולא מתעסקים במינהלות, והם גם הראשונים לעוף. במערך שלי ארבעה מכל חמישה בקבע ראשוני בממוצע יעופו, וזה אחוז ניכר".

המערכת לא מעודדת מצוינות: "כשאני התגייסתי כבר היה רב־סרן על תקן מסוים, כך שגם כשאגיע לגיל המתאים, הוא ימלא את התקן ולא יהיה לי לאן להתקדם. הוא יושב על התקן כי הוא מחכה לפנסיה שלו בשקיקה, ככה שאפילו אם הצבא רוצה לקדם אנשים הוא לא יכול ולמעשה מתמרץ בינוניות. מי שנשאר בתנאים האלה הוא בינוני ואין לו מה לחפש בחוץ. צה"ל אולי רוצה להשאיר את האנשים האיכותיים, אבל בפועל מעיף חלק גדול מהם ולא נותן להם כלום".

איך זה היה צריך לעבוד: "צריכות להיות תחנות יציאה מפוזרות יותר, לא תחנה אחת של שבע שנים ואם לא הצלחת אז ביי. דבר שני, מי שכבר יוצא אחרי שבע שנים יכול להיות שצריך לקבל מענקים מוגדלים. ודבר שלישי, יותר חשוב מכסף, זו ההכנה לעולם האזרחי. התחום שלי בצה"ל, רפואת שיניים, הוא בסיסי ביחס למה שקורה בחוץ. רופאי שיניים יוצאים מהצבא אחרי שבע או עשר שנים מבלי שנגעו בכלל בתחום של שיקום הפה או בתחום השתלים או האסתטיקה. לא רק שהצבא לא נוגע בכל הדברים שמבקשים המטופלים שלנו בחוץ (כי הוא לא אמור לגעת), הוא גם לא מכשיר את הרופאים לפני שהוא מעיף אותם".

דבוריס. "צה"ל אולי רוצה להשאיר את האנשים האיכותיים, אבל בפועל מעיף חלק גדול מהם ולא נותן להם כלום" צילום: עמית שעל