סטופ כדור הארץ

טירת קינְקָרְדין בצפון סקוטלנד ראתה אי אלו חתונות מפוארות בשנים האחרונות. כל מי שיסכים להיפרד מ־16 אלף ליש"ט (כ־95 אלף שקל) יוכל לשכור את הטירה בת 16 החדרים, וליהנות סביב השעון מארוחות שף, שמפניה, דיג בנהר, ציד יונים בחורשה ובילוי בחמישה מגרשי גולף שממתינים במרחק דקות נסיעה. בקיצור, סוף שבוע הולם לאצולת הממון הבריטית.

הבעיה היא מזג האוויר. צפון סקוטלנד קרה וגשומה, ולא מתאימה לאירועים תחת כיפת השמים. במחוז אברדין שבו הטירה שוכנת גשום גם בשיא הקיץ. חתונה עלולה להסתיים במפח נפש.

צילום: שאטרסטוק

כאן נכנסת לתמונה סוכנות נסיעות היוקרה מסעי אוליבר (oliverstravels.com), שמטפלת בהשכרת הטירה. תמורת תוספת של 100 אלף ליש"ט ישמחו בחברה לשנות למענכם את מזג האוויר באברדין.

לשירות קוראים "חבילת יום מושלם". יום לפני האירוע המרגש יגיע לאזור מטוס ריסוס ויפזר בעננים תרסיס של תרכובת כסף ויוד. הלחות תתגבש סביב רסיסי יודיד הכסף, תהפוך לטיפות כבדות, תנשור כגשם ותותיר למחרת שמים כחולים ונקיים, "ב־100% התחייבות", כדברי החברה.

מי שלא שמעו על "זריעת עננים" עשויים להתרשם שמדובר בהישג נדיר. אך למעשה השיטה פותחה כבר בשנות הארבעים של המאה הקודמת. כיום היא משמשת תדיר בחקלאות, בעיקר באוסטרליה וישראל. בארצות הברית נעזרים בה כדי לסלק ערפל בשדות תעופה. לפי פרסומים, ערב פתיחת אולימפיאדת בייג'ינג ב־2008 ממשלת סין ביצעה זריעת עננים מעל האצטדיון המרכזי בבירה, כדי להבטיח שמים בהירים לאירועי הפתיחה. כיום שליטה בגשם היא רק שאלה של כסף.

והיא גם רק קצה הקרחון. הכתבה שלפניכם לא עוסקת בה. היא עוסקת בקרב שניטש כיום בקהילה המדעית סביב טכנולוגיות עוצמתיות ומרחיקות לכת בהרבה. הן פותחו והבשילו בעשורים האחרונים ומסוגלות לקרר את כדור הארץ ולשנות את הרכב האטמוספירה ומצב האוקיינוסים. תלויה מעליהן שאלה אחת: האם, עקב הכישלון בעצירת ההתחממות הגלובלית והחששות מהרס כדור הארץ, הגיעה השעה להשתמש בהן. האם האפשרות הטכנית להפקיע מידי הטבע את השליטה באקלים היא הזדמנות היסטורית מבורכת, או סכנה שיש להימנע ממנה.

משגר רקטות שמשמש ל"הזרעת עננים" בסין. משגרים כאלה הבטיחו שמים כחולים באירועי הפתיחה של אולימפיאדת בייג'ינג ב־2008 צילום: איי פי

לתחום המדובר והשנוי במחלוקת קוראים "הנדסת אקלים", Climate Engineering. דו"חות וניירות עמדה עדכניים מכנים אותו "התערבות אקלימית" (Climate Intervention) ו"ריפוי אקלימי" (Cimate Remedition). יש לו בקהילה המדעית גם שם חיבה, "גיאו־האקינג", האקינג לפלנטה.

"מוסף כלכליסט" יצא למסע בין האנשים שמובילים את התחום הבתולי. הם מספרים שמצב האקלים כבר אינו תמרור אזהרה אלא רעש אזעקה, ושבקרוב יידרש מהאנושות פתרון אגרסיבי ויצירתי. חוקרי הנדסת האקלים עצמם תמימי דעים בדבר אחד: תחום המחקר שלהם מסוכן ועלול להמיט אסון חסר תקדים על האנושות. הבעיה, הם אומרים, היא שלא בטוח שנותרה ברירה.

הפנטזיה שהפכה למדע להתערב בטבע? אולי זה שפוי

שמונה סופות שהוגדרו "חמורות" - כלומר שנזקיהן עלו על מיליארד דולר - היכו את חופי ארצות הברית בשנות השמונים. בשנות התשעים מספרן עלה ל־11. בעשור הקודם הוא עלה ל־24, ומאז 2011, לפי נתוני הסוכנות הלאומית האמריקאית לאקלים (NOAA), היכו בחופי ארצות הברית 27 סופות חמורות. קצב של 60 בעשור, עם נזק כספי שהולך ועולה.

קלדירה. "דרוש יותר מחקר, ויותר זהירות" צילום: Sam Shapiro

הוסיפו לזה את הבצורות הקשות ברוסיה שהקפיצו את מחירי המזון העולמיים ב־2010 ו־2012, את מאה השריפות שהתלקחו באוסטרליה ב־2013 בשל שיאי החום במדינה, את תשעת הטייפונים שהיכו בפיליפינים בתוך שלוש שנים ואת המחקר שפורסם ביוני בכתב העת הרפואי "The Lancet", שלפיו המשך הידרדרות האקלים עלול להחזיר את שיעורי התחלואה בעולם לרמתם בשנות השישים - ותבינו למה גם לכם נמאס לשמוע על ההתחממות הגלובלית.

לכולם נמאס. 23 שנה אחרי אמנת קיוטו, שבה אומות העולם התחייבו להפחית את זיהום האוויר, קצב הזיהום רק עלה. יותר מרבע מכל גזי החממה באטמוספירה נפלטו מאז החתימה על האמנה. "הדיון בשאלת קיומה של התחממות גלובלית תם", אמר על כך בהרצאה מ־2011 פרופ' האנס שֶלְנהָאבֶּר, מייסד מכון פוסטדאם לחקר האקלים בגרמניה. "נותר רק לראות אם עד סוף המאה העולם יתחמם בשתי מעלות או בארבע. ההבדל בין שתי מעלות לארבע הוא המשך קיום האנושות".

שלנהאבר. מוויכוח על התחממות לוויכוח על הישרדות צילום: איי פי

שלנהאבר לא צריך להתאמץ לשכנע. בשנים האחרונות גורמים יותר ויותר מרכזיים בקהילה המדעית קוראים לשנות גישה כלפי ההתחממות הגלובלית: במקום לחכות, ליזום. במקום לתת לאקולוגיה להחלים, להשתלט עליה בסדרת פעולות רחבות היקף שיתקנו חלק מפגעי הזיהום, או לפחות יאפשרו להרוויח זמן. הדיון באפשרות המגלומנית הזאת אינו חדש. הוא הוזכר לראשונה כבר בתוכניות מגירה של הממשל האמריקאי משנות השישים. אך הוא תמיד נחשב לתיאוריית שוליים.

עד עכשיו. בנובמבר 2008 החברה המלכותית בלונדון, מהאגודות המדעיות היוקרתיות בעולם, הקדישה לנושא גיליון שלם של כתב העת הרשמי שלה. גיליון שני בנושא פורסם בדצמבר האחרון.

קית. "ההשלכות עשויות להיות כבדות"

עד 2012 הצטרפו לדיון שלושה ארגונים אמריקאיים למדיניות ציבורית: המרכז הדו־מפלגתי למדיניות בוושינגטון שמזוהה עם הימין הפוליטי באמריקה, מרכז המחקר והמידע של הבית הלבן ומרכז וודרו ווילסון למדיניות ציבורית. שלושתם קראו להרחיב את המחקר בתחום הנדסת האקלים, לקראת תסריט שבו תידרש התערבות אגרסיבית ודחופה.

השיא הגיע בפברואר השנה: האקדמיה הלאומית למדעים בארצות הברית (NAS), מקור סמכות מרכזי בקהילה המדעית, פרסמה דו"ח בן 400 עמודים בשם "התערבות אקלימית", ובו סקרה בהרחבה את המחקר, הטכנולוגיות, המניעים והסכנות בתחום. "באנלוגיה מעולם הפוטבול, הנדסת אקלים דומה למסירה מקצה המגרש, שתי שניות לסיום המשחק", אמרה עם פרסום הדו"ח מרסייה מקנאט, עורכת כתב העת המדעי "Science" ויו"ר ועדת הנדסת האקלים של האקדמיה למדעים. "אנחנו מקווים שלא נזדקק לעולם למסירה כזאת. מה שעצוב זה שאין קבוצה יריבה. אם היינו מפחיתים את הזיהום כבר היינו עושים טאצ'דאון בהליכה".

מסנן הפחמן הדו־חמצני של דיוויד קית, שייכנס לשימוש מסחרי ב־2017 וימחזר את הזיהום התעשייתי עצמו. קית: "כל הפתרונות הם חלקיים. לא יהיו ניצחונות קלים" צילום: יוטיוב

שמשיות בחלל: הזיהום לא עוצר? נעצור את השמש

ב־12 ביוני 1991 התפרץ הר הגעש פִּ‏ינַָטוּ‏בּ‏וֹש‏ בפיליפינים. הלבה זרמה, ורבע מיליון בני אדם ברחו מבתיהם בשעה שההר ירה מלועו פרץ אבק וולקני שהיתמר לגובה 35 ק"מ.

20 מיליון טונות אבק געשי הגיעו לסטרטוספרה, שכבת האטמוספירה שמטוסים מגיעים רק לגבולה התחתון. הוא ריחף בה סביב הארץ שנתיים, כענן עצום של גופרית דו־חמצנית ולחות.

הענן נחשב אסון טבע. אבל היתה לו גם תופעת לוואי מפעימה: בשנתיים לקיומו כדור הארץ התקרר ב־0.75 מעלות - המידה שבה התחמם במאה ה־20. מטאורולוגים הסבירו שהוא שימש סכך שהדף לחלל כ־1% מקרני השמש. זה הספיק לאזן 90 שנות התחממות - גם אם רק למשך שנתיים.

ברנסון (משמאל) ואל גור משיקים ב־2007 את תחרות Virgin Global Challange. קית ואייזנברגר בגמר צילום: גטי אימג'ס

הענן מפינטובוש עורר השראה בכמה חוקרי אקלים צעירים. אחד מהם הוא דיוויד קית, כיום פיזיקאי עטור פרסים מאוניברסיטת הרווארד. "לילה אחד שכבתי במיטה וחשבתי על ההתפרצות", סיפר קית בהרצאה שנשא ב־2007 בכנס הרעיונות TED, "תהיתי אם אפשר יהיה להעלות מעל שכבת האוזון חלקיקים דומים, ולהשאיר אותם שם. בבוקר התחלתי לערוך חישובים, ואז גיליתי שכבר התפרסמו על זה מחקרים, וכבר מצאו חלקיקים שיכולים להתאים". קית דאג להדגיש שעדיין חסרים ידע ותשתית ליישום הרעיון. אך הוא העריך שזה הפתרון הכי זול להתחממות הגלובלית. "זול, כלומר יעלה כמו תקציב הביטחון האמריקאי", אמר.

ההצעה של קית הכניסה אותו ב־2009 לרשימת 30 גיבורי הסביבה של המגזין "טיים", וב־2013 הפכה לספר פרי עטו, "A Case for Climate Engineering" (ובתרגום חופשי: "הנדסת אקלים: כתב הגנה").

באוקטובר 2011 היא גם כמעט התממשה: ארגון מחקר בריטי בעל השם הענייני "ריסוס חלקיקים לסטרטוספרה לשם הנדסת אקלים" (SPICE) תכנן ניסוי בנורפולק, אנגליה: שיגור לשמים של בלון עצום שיחובר לכבל באורך ק"מ, ויכיל 150 ליטר גופרית דו־חמצנית וצינורית קטנה שתרסס את החומר לשמים.

הניסוי בוטל לאחר שכ־60 ארגונים להגנת הסביבה חתמו על עצומה מתוקשרת, ובה טענו שהרעיון מסוכן, ושגם אם יצליח הוא רק ישמש תירוץ עבור ממשלות להמשיך לזהם. אבל המחקר התיאורטי המשיך.

"מאז ההרצאה ב־TED למדנו שההשלכות באמת יכולות להיות כבדות", אומר קית ל"מוסף כלכליסט" בשיחת טלפון ממשרדו בפקולטה להנדסה באוניברסיטת הרווארד. "אנחנו מודעים כעת לרעילות של הננו־חלקיקים שתוכננו לניסוי. וגם כשנמצא את החלקיקים המתאימים, השיטה תסייע להתמודד עם עליית הטמפרטורות בעולם, אבל לא עם רמת הפחמן באטמוספירה או עם העלייה בחומציות האוקיינוסים".

פטריית האבק הוולקני שהיתמרה ב־12 ביוני 1992 מהר פינטובו בפיליפינים וגרמה לקירור כדור הארץ. קלדירה: "אפשר לשחזר את זה בהדרגה, ובאופן פחות מסוכן" צילום: איי אף פי

כמה חוקרים הציעו להשתמש בחלקיקים אחרים, אך החלופה הנועזת ביותר, יש שיאמרו ההזויה ביותר, הגיעה מאוניברסיטת סטנפורד, מפרופ' סטיבן סניידר, ביולוג סביבתי שמייעץ בקביעות לבית הלבן מאז ממשל רייגן. סניידר מציע להציב בחלל, מעל הקוטב הצפוני, "ענן" של מיליוני מראות שיסיטו את אור השמש. "מבנה באורך 180 אלף ק"מ, יותר מפי עשרה מאורכו של כדור הארץ מקוטב לקוטב, יסיט עשירית מהקרינה שתעבור דרכו", אמר סניידר עוד ב־2008 בראיון ל"גרדיאן" הבריטי. "זה יפחית 2% מקרינת השמש בעולם". סניידר העריך שהדבר אפשרי, אך יעלה כ־100 מיליארד דולר בשנה.

פתרון מתון יותר העלה מי שנחשב לשם הגדול בתחום לצד קית: פרופ' קן קלדירה מהמחלקה לאקולוגיה עולמית בסטנפורד, וחבר מוביל בכמעט כל ועדה בינלאומית בנושאי אקלים.

כיאה לחלוץ הנדסת אקלים, קלדירה הוא דמות שנויה במחלוקת. פעילים סביבתיים מייחסים לו אמירות על שימוש באקלים כנשק וטוענים שרעיונותיו מסוכנים לעתיד העולם. בקהילה המדעית הוא נחשב בר סמכא מבריק. הוא חבר בפאנל האקלים של האקדמיה הלאומית למדעים והיה ממחברי הדו"ח שפרסמה בפברואר. רוב הנתונים על סוגי חומרים, כמויות ועלויות מתבססים על חישובים שלו ושל קית. "למה לעשות הכל בבת אחת?", אמר קלדירה בראיון ב־2012 למגזין "הניו יורקר", "אם ההתפרצות בפיליפינים איזנה שינויים של עשורים, אז לא מוכרחים לשחזר את כולה בבת אחת. עדיף להתחיל לאט, ולעקוב אחרי התוצאות כדי שנעצור ברגע שנזהה סכנה. אבל מי יבצע צעדים הדרגתיים כשאין אסון רועש בדלת? איזה פוליטיקאי באיזו ארץ?".

מירוולד. סוחר בפתרונות יצירתיים צילום: בלומברג

לערבב את האוקיינוס: הקרחונים נמסים? נקרר את הים

כשקית מזכיר את זיהום האוויר והתחמצנות הים, הוא מודאג יותר מרוב האנשים. מחקרים עדכניים מראים שהציבור שאנן מדי לגבי מצב האוויר והמים.

ב־2012 חוקר האוקיינוסים ג'ון צ'רץ' גילה, הודות לאמצעים חדשים למדידת טמפרטורות, שמה שנראה כמו התמתנות בקצב ההתחממות הגלובלית הוא למעשה התמתנות רק בהתחממות האדמה. אזור אחר מתחיל להתחמם בקצב מטריד: הים.

האוקיינוסים משמשים גוף קירור עצום של כדור הארץ, ולפי חישובי צוותו של צ'רץ', ב־2012 הם ספחו, מדי שנייה, חום שמקביל לזה שנוצר בהתפוצצות שתי פצצות אטום. לפי הערכות, כיום ימות העולם סופחים מדי שנייה חום שמשול לארבע התפוצצויות גרעיניות. שתי סכנות התחדדו: אחת היא ההתחממות הגלובלית שלא האטה. והשנייה היא ההבנה שהחי והצומח בים שרויים בסכנה, כמו גם זרמי הים עצמם.

גילויים כגון זה גייסו תומכים חדשים למחנה הנדסת האקלים. תומך אחד הוא נתן מירוולד, בעבר סמנכ"ל הטכנולוגיות של מיקרוסופט וכיום מנכ"ל ענקית הסחר בפטנטים Intellectual Ventures. שם החברה של מירוולד נקשר, בין היתר, בחיפוש פתרונות יצירתיים לבעיות עולמיות. בעבר החברה סייעה באיתור הצוות שימצא דרך לנקות את דליפת הנפט במפרץ מקסיקו ב־2010. בראיון מ־2012 מירוולד התייחס להתחממות האוקיינוסים והעלה רעיון ל"שיפור" קיבולת החום שלהם: לערבב את המים. הוא הציע לשאוב, באמצעות אלפי צינורות באורך ק"מ, מים נקיים מקרקעית האוקיינוסים אל פני הים. "בקרקעית המים כמעט קפואים. הם יוכלו לשמור על קרירות הפלנטה ולספוג עודפי פחמן".

הרעיון הוא יותר מפנטזיה ילדותית. קלדירה עצמו בחן, בעזרת מודלים ממוחשבים, את ההשלכות של ערבוב מי האוקיינוסים בחוג הצפוני כדי לעצור את היעלמות הקוטב. התסריטים שבחן עד כה לא מצביעים על פריצת דרך, אלא דווקא על סכנות שנובעות מגזי חממה שכלואים במדפי קרח באזור. "כרגע נראה שערבוב המים יוליד שרשרת תוצאות שבסוף יחממו את כדור הארץ. אבל אנחנו חייבים להמשיך לחקור, בזהירות רבה", אמר.

מקנאט. אנלוגיות מעולם הפוטבול צילום: Kris Krüg- PopTech

פלישת חוטפי הגוֹפרות:עודפי פחמן? נבנה מסנן גדול יותר

וישנו האוויר המזוהם. קית, שאיבד אמון ברצונם הטוב של תאגידי תעשייה, משמש נשיא חברת Carbon Engineering, שתפתח ב־2017 את המפעל הראשון שלה. "מפעל" הוא שם קצת מטעה. בקרבון אנג'נירינג בונים משאבות ענקיות לסילוק זיהום. הן נראות כמו חומות גבוהות שעשויות ממאווררים גדולים. בתוכן פועלת מערכת סינון שדוחסת את הפחמן הדו־חמצני לנוזל, שבהמשך ישווק לתעשייה או ייקבר. קית לא מאמין שהמתקנים האלה ינקו את האטמוספירה. אבל הם ימתנו את הזיהום בעתיד.

וכבר יש לקית מתחרים: Global Thermostat, חברה שנולדה במעבדות מכון המחקר הציבורי SRI International ונכנסה השנה לרשימת "עשר חברות האנרגיה החדשניות בעולם" של מגזין העסקים המשפיע "פאסט קומפני". החברה גם נמנית, לצד קרבון אנג'נירינג, ברשימת המתמודדים הסופיים בתחרות Virgin Earth Challenge של המיליארדר ריצ'רד ברנסון. התחרות מבטיחה 25 מיליון דולר למי שיציג טכנולוגיה מוכחת, אמינה ורווחית לניקוי האטמוספירה מגזי חממה.

משאבת הזיהום של גלובל תרמוסטט נראית כמו בניין מתכתי בגובה חמש קומות שחזיתו עשויה רשת צפופה. החומרים במתקן סופחים מהאוויר כמויות אדירות של פחמן דו־חמצני בקצב שהוא, לפי פרסומי החברה, גבוה מקצב פליטת הזיהום במפעלים. מערכת חסכונית באנרגיה מזקקת את הגז ודוחסת אותו.

מייסד גלובל תרמוסטט פיטר אייזנברגר עבר בשנות התשעים ממעבדות המחקר של ענקית האנרגיה אקסון לאקדמיה, והפך למומחה למדעי הסביבה. ב־1996 הוא ייסד את מכון כדור הארץ באוניברסיטת קולומביה, ומאז ישב בוועדות של האקדמיה הלאומית למדעים ושל משרד האנרגיה האמריקאי. שותפתו בחברה היא גרסיאלה צ'יצ'ילניסקי, כלכלנית בעלת שם עולמי ומנסחת תוכנית הפחתת הזיהום של אמנת קיוטו. המתקן שלהם כבר עבר בהצלחה ניסוי שבמהלכו שאב 700 טונות פחמן דו־חמצני במהלך כמה חודשים. "לניקוי אמיתי של האטמוספירה תידרש השקעה של לפחות 60 טריליון דולר לאורך 30 שנה", צינן אייזנברגר את ההתלהבות בראיון בארצות הברית לאחר הכרזתו כמועמד לפרס של ברנסון, "אבל אם נתחיל היום יהיה לנו זמן בשפע".

יוזמות אחרות בתחום יוצרות את הרושם שיש עתיד למיחזור הפחמן. לדוגמה, החברה האמריקאית ניולייט טכנולוגיות מצאה דרך להפוך גז פחמן דו־חמצני לפלסטיק, ובכך יצרה, גם אם בקנה מידה זניח, תהליך תעשייתי שבמקום לזהם, מסלק זיהום.

וכשאייזנברגר נשאל אם ייתכן שתחזיותיו לגבי נקיון האטמוספירה, גם הזהירות שבהן, לוקות באופטימיות מוגזמת, השיב: "תביטו בהיסטוריה של החדשנות. אם לא קוראים לך מטורף, אתה כנראה לא בכיוון".

גם דגים צריכים מציל: אין דגים? נמהל מינרלים באוקיינוס

קריאות ההשכמה של נביאי הנדסת האקלים הן חדשות ישנות עבור ראס ג'ורג', אחד מכוכבי־העל האמיתיים הראשונים של התחום. הוא אינו חוקר מהולל ולא מיליארדר משועמם. הוא פעיל סביבה, בעברו חוטב עצים, מייסד חברה לשתילת עצים וחברה נוספת, לשיקום גופי מים, שנסגרה ב־2008, וחוקר עצמאי של עולם הפלנקטונים, אצות מיקרוסקופיות שנחשבות החוליה הנמוכה ביותר בשרשרת המזון.

ג'ורג' הפך לסלבריטי סביבתי הודות לניסוי מסוכן שערך ב־2012. הניסוי עלה לו באובדן משרתו וכמעט סיבך אותו עם החוק, ובסופו של דבר התגלה כאחת ההבטחות הגדולות יותר במלחמה בשינויי האקלים.

בקיץ 2012 ג'ורג' יצא להפלגה בשליחות הַיְידָה, חברה קנדית לשיקום אוכלוסיות דגי סלמון. הוא וצוותו שטו לצפון האוקיינוס השקט, אבל לא למטרות דיג. הספינה שלהם נשאה מטען יוצא דופן: 100 טונות אבק שעשוי מתרכובות ברזל שונות. ג'ורג' הורה לאנשיו לפזר את הפודרה המינרלית הזאת בים, באזור שבעבר נודע כשטח דיג פורה ובעשורים האחרונים התרוקן והפך למדבר כחול ושומם. שטח האזור: 100 קמ"ר.

"אני לא מהנדס אקלים", אומר ג'ורג' בשיחת טלפון עם "מוסף כלכליסט" מוונקובר. "המקצוע שלי הוא שיקום החיים בגופי מים. אם מישהו יאמר שזה עוזר נגד ההתחממות הגלובלית, זה מבחינתי רק בונוס".

אלא שכאשר דבר הניסוי נודע, בסוף 2012, איש לא חשב על בונוסים. העיתונים דיווחו על "הכפרי ששפך 100 טונות כימיקלים לים", תאגיד היידה התנער מהמקרה ופיטר את ג'ורג', "הגרדיאן" כינה אותו "נוכל האקלים" וציטט מומחים שהאשימו את ג'ורג' בהפרת אמנות בינלאומיות, וגם "סיינטיפיק אמריקן" זיכה את ג'ורג' בכינוי "ההאקר של האוקיינוס הפסיפי".

באפריל 2014 כולם השתתקו. אלסקה פינק, החברה בעלת זיכיון הדיג בשטח שבו בוצע הניסוי, פרסמה את נתוניה ל־2013. ערב הניסוי אוכלוסיית הסלמון במקום נאמדה בפחות מ־50 מיליון פריטים. אך בשנה שאחרי פיזור הברזל אלסקה דגה שם 226 מיליון דגי סלמון. מספר הדגים עלה פי יותר מ־4.5 בתוך שנה. בן לילה ג'ורג' הפך לגיבור. הוא רואיין, כתבות הסבירו איך אבק הברזל שלו הפרה את אוכלוסיית הפלנקטון, שבתורה משכה עוד דגים. מחקרי המשך נערכו, והניסוי אף הוזכר בדו"ח הנדסת האקלים של האקדמיה הלאומית למדעים מהשנה.

"בימי חיי ערכתי מאות ניסויים קטנים בדגימות מי ים", ג'ורג' אומר, "החיים באוקיינוס הפסיפי תלויים באבק מינרלי שהרוח מביאה ממדבר גובי באסיה. האבק הזה מכיל כמויות זעירות אך חשובות של ברזל, שעוזר לפלנקטון לייצר כלורופיל ולבצע פוטוסינתזה. ברזל הוא המזון הכי בסיסי בים. הבעיה היא שזיהום האוויר מעלה את חומציות האוקיינוסים, וזה מקשה על הפלנקטון לשרוד. הוא גם גורם ל'גלובל גרינינג', פריחת צמחייה במקומות חדשים. כשבמדבר גובי פתאום צומחים כרי מרעה, לחול קשה יותר להתרומם ולהינשא ברוח לים. בלי הברזל שלו לא יהיו חיים בים".

אבל הצלחת הניסוי אינה רק בהחייאת הדגה מול חופי קנדה. ג'ורג' טוען שאוכלוסיית הפלנקטון החדשה סופגת פחמן דו־חמצני בעלות של פחות מפֶּני לטוֹנה. בלי מסננים, כימיקלים או מראות בחלל.

"כמו שאפשר לכמת נזק אקולוגי בכסף, אפשר לכמת גם שיפורים אקולוגיים", אומר ל"מוסף כלכליסט" פרופ' ראשיד סומאליה, ראש המכון לחקר הימים באוניברסיטת בריטיש קולומביה בקנדה, שעוקב אחרי השלכות הניסוי. "בהערכה זהירה, כושר ספיגת הפחמן בים שווה 148 מיליארד דולר בשנה, וענף הדיג הגלובלי שווה רק 16 מיליארד בשנה. כלכלית, מתבקש שנאסור על דיג במים בינלאומיים. זו סיבה טובה להמשיך לחקור מנגנונים שיגדילו גם את הדגה וגם את כושר ספיגת הפחמן בים".

לא הנדסה, כימותרפיה: המשך המחקר – טעות או הכרח?

זה לא סיפור על מדענים ויוזמות. זה סיפור על דילמה. על כפות מאזניים ניצבות מכאן התקווה לסובב לאחור את גלגל הרס הסביבה, ומנגד השאלה המטרידה האם נעז להפקיד את ניהול הטבע בידי עצמנו. בעיקר כשמדענים רבים מזהירים שאין דרך לנבא בוודאות את כל ההשלכות של "האקינג" לטבע.

יש גם מי שמצביעים על העובדה שרוב מתנגדי הנדסת האקלים הם פעילי סביבה, בעוד שרוב התומכים מקורבים לתאגידי תעשייה.

עורך הסביבה של "הגרדיאן" ג'ון וידאל כתב ב־2011 שבפרויקט SPICE הבריטי מעורבים "שמנה וסולתה של לובי הנדסת האקלים, בהובלת התעשייה הצבאית האמריקאית ובתוספת כמה דמויות ניטרליות שנועדו להשרות ארשת של שפיות. בקיצור, זו קבוצה של אנשים שהריחו פוטנציאל נרחב לרווחים עתידיים עבור המוסדות והחברות שלהם. היזהרו. זו עשויה להיות מלחמת האקלים הבאה".

ועם החוששים נמנים קית וקלדירה עצמם. "אני טוען שדרושים יותר ניסויים ומחקר", אומר קלדירה ל"מוסף כלכליסט", "אבל אני גם האיש שאומר שצריך להיזהר לפני שעושים צעד דרסטי. אבל מה שעוצר את התחום כרגע זו בעיקר הפוליטיקה. אני לא מכיר פוליטיקאי שיגיד היום לבוחרים שלו שצריך לרסס מעליהם חלקיקים של חומרים כאלה ואחרים. למעשה, כיום יש ירידה בתקצוב של מחקרי הנדסת אקלים. ובכל זאת, הרבה אנשים מחוץ לקהילה המדעית מבינים שחייבים להתחיל לדבר על זה".

"לא יהיו ניצחונות קלים", מוסיף קית, "וקל להראות חישובים ומודלים שלפיהם, לדוגמה, שיקוף אור הלאה מהארץ יוליד שרשרת אירועים שתוביל להכחדת החיים. אבל מתישהו נצטרך לקחת ברצינות את העובדות שכבר סביבנו".

"חולה סרטן שעובר כימותרפיה יסבול משלל תסמינים ויקבל עבורם ערימת תרופות", מסכם קלדירה. "בריאות אמיתית מגיעה משינוי באורח החיים. כלומר מה שאנחנו באמת צריכים זה להחליף את מערכות האנרגיה שלנו בכאלה שלא פולטות גזי חממה. אבל אם יבוא יום שבו האטמוספירה שלנו תזדקק לכימותרפיה, כדאי שנהיה מוכנים ולא נטמון עד אז את הראש בחול. הנדסת אקלים היא לא תרופה לכלום, ולעולם לא תהיה. אבל זו עלולה להיות האפשרות הגרועה שנזדקק לה".