פרופ' מרקל ומלחמתו נגד גלימת ההיעלמות של הסרטן

למירוץ העולמי למלחמה בסרטן יש גיבור חדש, והוא עובד מחדר בלי מזגן וגר ברמת גן. לפני כשלושה שבועות ענקית התרופות הבינלאומית מרק סימנה אותו כתקווה הגדולה במאבק במחלה, וקנתה את החברה שלו בעסקה שמתחילה ב־95 מיליון דולר ועשויה להסתכם בכ־600 מיליון, אם התרופה שלה תוכיח את עצמה בשנים הבאות.

מאחורי העסקה עומד המרדף של חברות התרופות אחרי הפיתוח החם הבא בתחום האימונותרפיה. הענף הזה משנה לגמרי את הגישה לטיפול בסרטן: במקום להילחם בתאים הסרטניים מבחוץ, למשל בטיפולים כימותרפיים שהורסים בדרך גם מערכות בריאות של הגוף, הטיפול האימונותרפי מעודד את הגוף להילחם בסרטן מבפנים. אם לסכם את המנגנון המורכב ממש בקצרה, הטיפולים החדשניים האלה, שהבשילו בשנתיים האחרונות, נלחמים במסך שמסתיר את הסרטן ומונע מהמערכת החיסונית להתמודד איתו; ברגע שהמסך נפגע, הגוף מזהה את הסרטן ופועל נגדו בעצמו.

חולים וקרוביהם תולים את תקוותיהם האחרונות בתרופות האימונותרפיות שכבר אושרו, ובראשן קיטרודה ואופדיבו. חוקרים תולים את הקריירות שלהם בתרופות שנמצאות בפיתוח. הסטארטאפים שעוסקים בנושא הופכים למרכז הכובד של ענף הביומד. חברות תרופות ומשקיעים אחרים מזרימים סכומי עתק בתקווה למצוא את התרופה לסרטן, נלחמים על כל פטנט אימונותרפי מבטיח חדש שנרשם ובונים שוק שעתיד להסתכם במאות מיליוני דולרים. התקשורת הפופולרית מרבה בכותרות בעניין, לעתים נרגשות עד כדי התייחסות ל"תרופות שינצחו את הסרטן". בכל העולם עוקבים אחרי כל חידוש, ומגיבים במהירות.

עכשיו הפוקוס האדיר הזה מכוון למרקל, הפרופסור לרפואה הצעיר ביותר בישראל - רק בן 36. הוא המוח שמאחורי סיקאם, חברה קטנטנה (13 עובדים) שהוקמה ב־2010, צמחה בבית החולים שיבא, פועלת כיום מפארק תעשיות משגב שליד כרמיאל - וכאמור נמכרה בסוף יולי למרק תמורת כ־100 מיליון דולר ויותר.

זה אקזיט דרמטי, ומרקל בהחלט ייהנה ממנו. עוד לפני תשלומים נוספים ותמלוגים אפשריים עתידיים, מהשלב הראשון של העסקה הוא ובית החולים שיבא, החממה שאפשרה את הפיתוח, יקבלו, לפי ההערכות, כמה אחוזים בודדים. אבל את הקופון העיקרי יגזרו קרנות הון סיכון ואיש העסקים מורי ארקין. האקזיט של מרקל מלמד משהו לא רק על הבהלה לאימונותרפיה, אלא גם על האופן שבו גם מהידע והפיתוח של טובי המעבדות בארץ המרוויחים העיקריים הם בסוף המשקיעים, לא החוקרים.

מרקל נזהר מלהתייחס למורכבות הגדולה של העניין. הוא גם "מעדיף לא לדבר על הסכומים" שיקבל - לפי פרסומים שונים, כ־2 מיליון דולר בשלב ראשון. ומבחינתו, כמובן, "הכי חשוב שזה יהפוך לתרופה".

ואז תהיה רגוע? המירוץ שלך, שהוביל אותך לפרופסורה בגיל 35? ולגילוי הדרמטי שעליו אתה חתום, יירגע?

"לא יודע. לא חושב".

זה יכול להיות ענק, זה יכול לקרוס

עולם הדימויים של מרקל גיקי. כשהוא מדבר על המסך שמונע מהמערכת החיסונית לזהות את הסרטן הוא קורא לו, שוב ושוב, "גלימת ההיעלמות של הארי פוטר". כשהוא מדבר על הגידול הוא מציין את היכולות שלו "להיעלם מהמכ"מ". הוא גם מרבה להשוות את הסרטן לקלינגונים מ"מסע בין כוכבים", אותם חייזרים שיכולים להפוך את החלליות שלהם לבלתי נראות. "אלה מטאפורות שאני משתמש בהן כדי להסביר את הנושא לקהל הרחב, שלא מבין בתחום, אבל כך אני רואה את זה גם בעצמי, לכן קל לי להסביר באמצעות המטאפורות האלה", הוא אומר בראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט", ראשון אחרי האקזיט. "שמעתי פעם מרצה משתמש בדימוי של הקלינגונים ואמרתי לעצמי, נפלא, זה תופס. ככה זה: הסרטן מפעיל מנגנון היעלמות ממערכת החיסון, אבל זה שאתה לא רואה אותו לא אומר שהוא לא שם. לכן צריך לפגוע ביכולת של הגידולים להיעלם".

פרופ' גל מרקל. "אנחנו חושבים שהנוגדן לחלבון שמצאנו יהיה הדור הבא של התרופות וישמש במגוון גדול של סוגי סרטן. זה יכול להשפיע על חייהם של מיליוני חולים מסביב לעולם, בהארכת החיים בחודשים או בשנים. זה יכול להיות דבר מדהים" צילום: אריאל שרוסטר

אנחנו יושבים במכון אלה למלבאום למלנומה, בחדר הלא ממוזג של החוקר ששווה מיליונים ("קשה לי בלי מזגן, אני לא מסוגל. בכל פעם מתקנים וזה מחזיק רק לכמה ימים"), וצופים בסרטון איך הגוף מיירט גידולים סרטניים כדבר שבשגרה, לפני שמשהו מתחיל להשתבש. קשה להעריך כמה פעמים הוא כבר צפה בסרטון הזה, והוא עדיין נלהב. "הנה משהו מגניב, שממחיש מה אנחנו עושים ורוצים לעשות: המשולשים הגדולים האלה הם תאים סרטניים מסוג מלנומה, ומסביבם רואים את התאים של מערכת החיסון. ככה התא הסרטני נראה כשהוא שמח וגדל, ולא יודע מה מצפה לו.

והנה, בבום, נראה כאילו התא הסרטני עולה באש, הגיעו ערסים וגמרו אותו. אחר כך יש שאריות, ג'אנק, ההריסות של תאי הסרטן, אבל בעצם לא נשאר שום דבר. זה מה שמערכת החיסון עושה לסרטן כל היום, כל הזמן, כל החיים, עד שמשהו מפריע לתהליך הזה לקרות ומתפתח גידול. והמשהו שמפריע לתהליך לקרות הוא המנגנון שתאי הסרטן מפתחים לחמוק ממערכת החיסון".

המחקר האימונותרפי מתקדם בצעדי ענק לפענוח מנגנוני ההיעלמות האלה כדי להבין איך לתקוף אותם ולאפשר למערכת החיסונית "לגמור את התא הסרטני", במילותיו של מרקל. התיאור הפשטני של הסרטון יוצר רושם של זבנג וגמרנו, והענף כולו מעורר תקווה שסוף סוף נמצא פתרון רחב ואפקטיבי למחלה שעולם המדע נאבק בה בהצלחה חלקית מאוד כבר שנים. אבל כשאני שואלת על ריפוי המחלה, מרקל חוזר להיזהר.

"בלי המילה ריפוי, בבקשה", הוא אומר, "אנחנו נזהרים מאוד מהמילה הזאת. לעיתונאים קל לכתוב מילים, ועבורנו, האנשים הבריאים, זו רק עוד מילה, אבל חולים נאחזים בכל אות ורצים לקנות תרופות בסכומי עתק, לא מגיע להם שלא נדייק. יש התקדמות, יש תרופות שלעתים מאריכות את תוחלת החיים, הן אפקטיביות, יש להן פחות תופעות לוואי. חלק קטן מהחולים נהנה מתגובה שנמשכת אפילו שנים, אבל היו גם תרופות אחרות, שהיו עליהן קמפיינים סוערים ובסוף הוסיפו רק שבועיים לתוחלת החיים. כשנגיע לריפוי זה יהיה מצוין, לא תהיה לי עבודה וזה יהיה נהדר".

לכל גידול יש כמה גלימות היעלמות - חלבונים שונים הפועלים במקביל. מרקל וצוותו זיהו את אחת הגלימות, כהגדרתו, ופיתחו נוגדן לחלבון הספציפי הזה שזוהה כדומיננטי מאוד במסך של סוגי סרטן שונים. הם פיתחו תרופה שכבר נוסתה בהצלחה על תאים סרטניים שהוצאו מגופם של אנשים חולים, כמו גם על עכברים חולים, וכעת נמצאת בשלב הראשון של ניסוי קליני בבני אדם, שמתבצע בישראל ובארצות הברית בחולי מלנומה וסרטן בריאות, שלפוחית השתן, הקיבה, המעי הגס והשחלות. "אנחנו רק בשלב ראשוני של הפיתוח, ובניסוי כרגע אנחנו נותנים את התרופה רק במינוני ביניים, עוד לא הגענו למתן הנוגדן במינונים הגבוהים. עכשיו רק מתחילים".

ד"ר שלמה מרקל, אביו של פרופסור גל מרקל

הפוטנציאל המהפכני גדול, הוא אומר. "אנחנו חושבים שהנוגדן לחלבון שמצאנו יהיה הדור הבא של תרופות אימונו־אונקולוגיות, וישמש במגוון גדול של ממאירויות כטיפול יחיד (מונותרפיה) או בקומבינציה עם תרופות אחרות. זה יכול להשפיע על חייהם של מיליוני חולי סרטן מסביב לעולם, בהארכת החיים בחודשים או בשנים. זה יכול להיות דבר מדהים".

ומצד שני, יכול להיות שעם כל הציפיות, וגם אחרי האמון שמרק, שמייצרת גם את הקיטרודה, הביעה בחברה, הכל עוד יכול לקרוס כמו מגדל קלפים.

"ודאי, חד־משמעית. אני רוצה לומר שאנחנו טובים יותר מקיטרודה מבחינת תופעות הלוואי, אבל עד שלא יסתיימו הניסויים בחולים אני נזהר בהצהרות. לא רוצה לדבר גבוהה גבוהה לפני שנראה 'כמה כמה', מה התוצאה בבני אדם".

כשמרק קנתה את מרקל, מה נשאר לו?

אבל אם זה יצליח, "זה יהיה יותר גדול מהקופקסון", תרופת הדגל של טבע לטיפול בטרשת נפוצה, שנחשבת לתרופה המצליחה והרווחית ביותר שפותחה בישראל, שבשיאה נמכרה במיליארדי דולרים בשנה והיתה אחראית לחצי מהרווחים של טבע.

התסריט האופטימי על היקף ההצלחה של התרופה נגזר כאמור מהעובדה שהיא עשויה להתאים לסוגי סרטן שונים. אם עד היום סוגי הסרטן הוגדרו לפי המיקום בגוף ולפי סוג הרקמות, בעולם האימונותרפיה מגדירים אותם לפי סוג גלימות ההיעלמות, כלומר לפי החלבונים שמשפיעים על מערכת החיסון. "כשאתה רוצה לתכנן תקיפה של איזשהו גידול, מה אכפת לי שהוא בא מהשד?", מסביר מרקל. "צריך ליצור מיון חדש כדי לדעת איפה צריך תת־מקלע, איפה סכין, איפה צריך לשלב.

במלנומה, ריאות ועוד כמה סוגים נמצא שהחלבון PD-1 מרכזי במנגנון ההיעלמות, ועל החלבון הזה עובדות הקיטרודה של מרק והאופדיבו של BMS. אבל הוא לא מתבטא בכלל בסרטן הלבלב, שם החלבון הבולט על פני הגידול, 94% מההיעלמות, הוא CEACAM1, שמנוטרל עם הנוגדן CM-24. והחלבון הזה אופייני לא רק לסרטן הלבלב (שיעילות הנוגדן עליו נבדקה בשלב מוקדם (אך עדיין לא בניסויים בבני אדם - דב"נ), אלא גם לגידולים במעי ובקיבה, במלנומה ועוד".

המשקיע מורי ארקין

הגילוי נרשם כפטנט, והוביל את שיבא להקים את החברה הנקראת על שם החלבון ביולי 2010, מה שאפשר גיוס משקיעים. עיון ברשם החברות מלמד על מבנה אחזקה מורכב בחברה, מניות רגילות ומניות בכורה משני סוגים שונים. בשקלול כולל עולה כי קרן ההון סיכון פונטיפקס, המנוהלת בידי תומר קריב (חתנו של אלי הורביץ) ורן נוסבאום, מחזיקה בכ־35% מהמניות, קרן ההון סיכון הבינלאומית אורבימד מחזיקה בכ־30%, וזהו גם חלקו של פיננסייר הפארמה מורי ארקין.

0.5% נוסף מוחזק בידי אוהד המר, אנליסט בפונטיפקס. כ־4.5% מהמניות מוחזקות בנאמנות כאופציות עבור מנהלים בחברה. כך, שיבא ומרקל יקבלו, מעבר לתשלום הראשון במזומן שהוא כמה אחוזים מסכום הרכישה הראשוני, תשלום על אבני דרך בפיתוח החברה ובהכנסת משקיעים נוספים, ובעתיד יקבלו גם תמלוגים ממכירת התרופה, אם וכאשר תצא לשוק. מרקל יקבל 35% מהתמלוגים המגיעים לשיבא. בשיבא מסרבים לגלות את שיעור התמלוגים, אבל מדובר בתשלומים לאורך 15 שנה שיכולים להגיע ליותר מ־100 מיליון דולר, אם לא לכמה מאות, לפי פרופ' שלמה נוי, סמנכ"ל המחקר והפיתוח של שיבא. בסך הכל התשלומים לשיבא ומתוכם למרקל מורכבים מסכום מסוים בשלב הראשון של העסקה, סכומים נוספים על פי אבני דרך בהמשך ותמלוגים, אם תופק תרופה מסחרית.

איך קרה שחלקך באקזיט כל כך קטן? שאקזיט של מיליונים מסתכם ביחסית מעט כסף למייסדים?

"זאת המציאות, זה חלק מהעולם של קרנות ההון סיכון. יש עסקאות שבהן המייסדים מסיימים עם שברי אחוזים, כי הם מדוללים בסבבי גיוס חוזרים. חלוקת הרווח מגלמת את מי שלקח את הסיכון הפיננסי. לא צריך להשוות ביני לבין מורי ארקין, אם כבר אז בין החלק של המדינה לחלק שלי. בסופו של דבר כל מקרה כזה צריך להישפט לגופו, והעיקר הוא באמת שזה יהפוך לתרופה. עכשיו, אחרי העסקה, מרק יכולה לקחת את הטכנולוגיה ולהריץ אותה הכי מהר שאפשר, יש לה כל היכולות, הרבה יותר מלחברה פרטית קטנה, שמגייסת כסף בסיבוב, ובעוד סיבוב. זה ממקסם את הסיכוי של הטכנולוגיה להגיע לחולים".

פרופ' נוי מרחיב את התמונה: "הפיתוח בסיקאם מזכיר את התהליך עם הקופקסון - זה התחיל מרעיון שפותח במסגרת מחקר בסיסי, היתה בדיקת היתכנות במעבדת המחקר, ואחר כך הפיתוח עובר לגוף מסחרי, בהסכם רישוי. במקרה של הקופקסון טבע קיבלה את תוצרי הפיתוח הראשון והמשיכה את התהליך אצלה, לפיתוח של תרופה, והממציאים נהנו מתמלוגים ממכירות לאורך 15 שנה. חלק משמעותי מהמכשור הרפואי והתרופות שפותחו בשנים האחרונות החלו במחקר בבתי החולים, מתוך הכרה של הצרכים הקליניים, ואחר כך מוסחרו".

פרופ' שלמה נוי. "חלק משמעותי מהפיתוחים הרפואיים בשנים האחרונות החלו בבתי חולים, ואחר כך מוסחרו" צילום: צביקה טישלר

מרק רבה על הפיתוח שלכם עם BMS, המתחרה המרכזית שלה?

מרקל: "מרק לא היתה החברה היחידה, היו חברות גדולות נוספות בתמונה, וגם בינוניות, היו הרבה חברות, אבל אני בהחלט לא יכול להגיד על זה כלום. המשא ומתן לקח זמן וזה בסדר, חברות גדולות לא מתנהלות מאוד מהר".

תיאורטית אתה כבר שווה מיליונים רבים. אם הפיתוח יהפוך לתרופה תוכל להרוויח הרבה יותר, כמו רות ארנון ומיכאל סלע, מפתחי הקופקסון ממכון ויצמן, שהרוויחו לפחות עשרות מיליוני דולרים כל אחד?

"זה לונג שוט. אם התרופה תקבל אישור ממינהל התרופות האמריקאי (FDA), היא תימכר במיליארדים. אבל נדרש זמן כדי לדעת אם זה יקרה".

ובכל זאת, העסקה היא גם קפיצה משמעותית עבורך. מה כבר השתנה?

"אני משער שבהמשך הדרך יהיה לי קל יותר. אני רואה את העתיד שלי בשיבא, אבל אולי בעתיד אם ארצה לעשות משהו חדש הקשר עם בית החולים יוכל להיות אחר", הוא אומר ונזהר מלהתייחס ישירות לנושא חלוקת הרווחים. "ואין ספק שהדבר המרכזי שזה נותן זה קרדיביליטי".

ומעבר לכך חשוב לו להדגיש שהעסקה יכולה להיות קפיצה משמעותית לא עבור התרופה, ולא רק עבורו עצמו. "צריך להסתכל עליה גם בהקשר של התעשייה הישראלית. יכול להיות אימפקט עצום לתאגיד ענק שנכנס לתעשייה כאן. זה יכול להיות מפתח ליצירת הרבה מקומות עבודה, לפתיחת מרכזי פיתוח משמעותיים".

אז כשהעסקה נסגרה חגגתם?

"ביום של ההודעה לעיתונות הייתי במחלקה בבית החולים שבה אני עושה התמחות, עוד יום שגרתי. היו הודעות SMS ואימיילים, אבל לאף אחד מסביב, לאחיות ולצוות שעבד איתי באותו יום, לא היה מושג".

כשהילד עם הכינור והשחמט העז להבריז

כן, מרקל עושה התמחות במחלקה האונקולוגית בשיבא. נותרו לו עוד שנה וחצי מתוך חמש, "ולא מוותרים לי בכלום". על התג שלו, אולי היחיד מסוגו בארץ אי פעם, כתוב "פרופסור. מתמחה". זו תוצאה של המסלול הכפול שלמד בהדסה, של מחקר ורפואה. בתחום המחקר הוא דהר קדימה, בהכשרה הרפואית הכל דורש יותר זמן, גם אם אתה מבריק וחרוץ במיוחד.

והוא מבריק וחרוץ במיוחד. הוא גר ברמת גן, ממש מול שיבא, נשוי (ללי, אורתודנטית) ואב לשניים (ליבי בת 6, ארד בן 3), ובמקביל למשמרות ולתורנויות במחלקה ובמקביל לעבודה בסיקאם הוא גם מנהל את מעבדת המחקר של מכון אלה בשיבא. בין לבין, עד כה הוא הגיש או רשם כבר כמעט 20 פטנטים. "זה דבר נחמד, עוד דרך להתבטא. יש אחד שכותב, אחד ששר, אני אוהב לחשוב על איך דברים עובדים, ולהמציא. לא כל הפטנטים בתחום שלי, יש למשל כאלה שנוגעים למדידת אק"ג או לחץ דם, למשל מתקנים שמודדים לחץ דם על ההגה או על עכבר המחשב שלך".

את הצד המסחרי של המדע הוא מכיר מהבית: אביו, ד"ר שלמה מרקל, הוא סגן נשיא בכיר חברת ברודקום העולמית, שמעסיקה כ־11,000 עובדים בחברות תקשורת שונות, בהם כ־800 בישראל. נוסף לכך, מרקל האב הוא יו"ר רמות, חברת מסחור הטכנולוגיה של אוניברסיטת תל־אביב. במילים אחרות, האב מומחה בהפיכת ידע מדעי של חוקרים למנוף עסקי ששווה הרבה כסף.

מרקל הבן, שגדל בחיפה, למד בכיתת מחוננים, אבל מתאר חינוך עם דגש ערכי־חברתי. "אבא שלי היה איש צבא, הוא השתחרר רק ב־1999 והחל את דרכו בעולם העסקים כשכבר הייתי באוניברסיטה. אמא שלי אריאל היתה מורה למוזיקה וחינוך מיוחד בבית ספר שניקז בעיות אלימות, סמים, זנות. ניגנתי בפסנתר וכינור, הייתי בנבחרות של אתלטיקה וכדורעף. היה בבית חינוך להצטיינות, אבל עם גבולות. כשהמורה שלי לשחמט בבית היסודי טען שאני צריך להתאמן בשחמט כל יום, לא מספיק פעם בשבוע, אמא שלי עצרה את זה. היא אמרה שזה בסדר להיות טוב במשהו, אבל צריך גם חברים, משפחה, תחומי עניין נוספים. כשבכיתה י' הברזתי עם חברים לשחק כדורסל במקום לשמוע את ראש העירייה נואם בבית הספר, המורה ראתה אותי, ציפיתי שהיא תדרוש מההורים להעניש אותי, אבל כשהתקשרו מבית הספר לספר לאמא שלי היא אמרה: 'סוף סוף הילד עושה משהו לא בסדר. כבר הייתי מודאגת'. הייתי גאה בה על זה. אז היה איזון בבית - צריך לשאוף ולא לוותר לעצמך, אבל להיכשל זה בסדר, אם למדת מזה ושיפרת עמדות בסיבוב הבא".

כבר בתיכון תכנן להיות רופא, וליתר דיוק - פלסטיקאי. "רציתי לעשות שחזורי פנים של אנשים שנפגעו בתאונת דרכים, שסבלו מגידולים, מטראומה. הייתי טוב בידיים, ניגנתי, אהבתי לצייר ולפסל, וזה התחבר לי טוב, לעסוק בפלסטיקה". להתמחות באונקולוגיה התגלגל בדרך ארוכה שהפתיעה אותו: "היה לי מקום מובטח להתמחות בפלסטיקה. במסלול המחקרי עשיתי דוקטורט באימונולוגיה (חקר המערכת החיסונית). פרופ' אריה אורנשטיין, שניהל את המחלקה לפלסטיקה, הפנה את תשומת לבי לכך שמקימים בשיבא מכון מחקר למלנומה, שישיק לתחום שחקרתי. החלטתי להצטרף אליו, לעסוק באימונולוגיה של הסרטן, ודחיתי את ההתמחות בפלסטיקה בכמה שנים, ל־2012.

"אבל כשהתאריך התקרב, כבר הייתי חבר סגל בשיבא, מרצה בכיר באוניברסיטת תל־אביב, היו לי דוקטורנטים, גרנטים, אפילו סיקאם כבר הוקמה - עכשיו אני אלך להתמחות בכירורגיה פלסטית? התייעצתי עם 50-40 אנשים, כולל חתן הנובל פרופ' אהרן צ'חנובר, שאמר לי: 'אתה חוקר, אתה כבר מבין את השפה. התמחות ברפואה תהיה בזבוז זמן יקר, היא תגזול לך שנים מהחיים'. בסופו של דבר החלטתי כן להתמחות, אבל לא בפלסטיקה אלא באונקולוגיה. בחיים לא חשבתי שאתמחה בזה, אבל השילוב הזה, של מחקר של האימונולוגיה של הסרטן ומומחיות באונקולוגיה, נדיר מאוד, יש אולי אחד או שניים כאלה בארץ, וחשבתי שזה ייתן לי ייחודיות ויגדיל את היכולת שלי להשפיע על מחלות של אנשים.

והשילוב הזה מאפשר לי להיחשף לכל העולמות, להבין טוב יותר מה נדרש ואיך אני מגדיל את ההשפעה, כך שמה שאני עושה גם יענה על צורך רפואי, גם יהיה נכון מבחינה מדעית וגם חייב להיות ביזנס, אין מה לעשות, זה הסיפור אם אתה רוצה לפתח תרופה שתגיע בסוף לחולים".

המטרה לאורך כל הדרך היתה תרופה, הוא מדגיש. זו המגמה הרווחת בעולם: דגש על מחקר יישומי, כזה שיכול להניב מוצר, כלומר כסף, על חשבון מחקר בסיסי, טהור, שמחפש תשובות לכל מיני שאלות ולא יוצא לדרך עם מטרות קונקרטיות. הדיון על מקומו של המחקר הבסיסי בעולם הנוכחי הולך ומתרחב, ובמקביל גם הולך ומתרחב הפער בין הכסף שמצליח לקבל המחקר הבסיסי, שמציע השקעה שאין בסופה כל תמורה, לבין הסכומים שמגייס המחקר היישומי, שמבטיח לחברות ומשקיעים מוצרים רווחיים. לגיוסים המוצלחים האלה לצורך המחקר היישומי יש גם מחיר, והוא דילול משמעותי של חלקם של החוקרים ובתי החולים מהצלחת הפיתוחים שלהם.

אבל מבחינת מרקל, אם הוא רוצה להשפיע על אנשים, אין מקום למחקר בלי פוטנציאל מסחרי. "במכון אלה לקחתי תאים סרטניים והתחלתי לשחק עם הביטויים של החלבונים השונים בהם. גילינו כל מיני מנגנונים שעל חלקם אפשר היה להוציא מאמר יפה, אבל היה ברור שתרופה לא תצא מהם. אם לא היתה דרך להשפיע על החלבון שמצאנו, המשכנו הלאה". ואם יש מטרה, צריך את המורי ארקינים של העולם. "ניסויים בבני אדם שלב שלישי עולים מיליונים, לפתח תרופה עולה מיליארדים, אתה חייב לקחת את זה בחשבון כשאתה רוצה לפתח תרופה שתגיע לחולים".

בסופו של דבר הוא מתאר את פריצת הדרך העסקית שלו כ"שילוב של הזדמנות וניצול הזדמנויות, כישרון, טיימינג ומזל, הכל ביחד". עכשיו רק צריך לראות את כל זה עובד. "זה עניין עדין. צריך להחזיר למערכת החיסונית את השליטה בגידול, אבל בשיווי משקל נכון, כדי למנוע תופעות לוואי אוטואימוניות, כלומר מצב שבו הגוף תוקף לא רק את הגידול הסרטני, ויכולות להתרחש תאונות. האיפילימומאב (ירבוי, התרופה הראשונה בתחום, שפותחה בידי BMS) משפרת את יכולת ההתמודדות של מערכת החיסון אבל לא באופן ספציפי לגידול, וכך לפעמים המערכת פועלת נגד דברים שלא אמורים להיות מדוכאים, ונוצרות תופעות לוואי כגון דלקות, שלשולים, כאבים ועוד, כל מיני צרות.

"במקרה של סיקאם1, זה אחרת. החלבון הזה הוא נקודת בקרה של מערכת החיסון: כשמגיע לגידול תא דם לבן של המערכת, החלבון שעל פני הגידול לוחץ לו על הברקס ומשתק את התא הלבן. זו הביולוגיה שלו. הנוגדן שלנו - שעליו מגיע קרדיט גם לדוקטורנטית אורנה אורטנברג, כמו גם לפרופ' שכטר - פוקק את הקולטנים של החלבון, כדי שלא ישבש את המערכת החיסונית. אחרי הכל מערכת החיסון היא תוצר של 500 מיליון שנות אבולוציה. זה חכם הדבר הזה. כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לאפשר לו לעבוד".

בהנחה שזה יעבוד, זה יהיה חלק ממערך רחב יותר של קומבינציה של טיפולים אימונולוגיים בסרטן? גם תת־מקלע וגם סכין?

"ממה שאנחנו רואים כרגע, כשזה רק הנוגדן האפקט הוא יפה ומעניין, למשל במקרה של קיטרודה. אבל ברור שעם טכנולוגיות שונות אפשר לעשות קומבינציות, במודלים (ניסויים בתאים אמיתיים אבל מחוץ לגוף) שלנו אנחנו רואים סינרגיה, 1 ועוד 1 זה 3".

אם הניסויים בבני אדם שלכם יצליחו, בתוך כמה זמן התרופה בשוק?

"את הקיטרודה הצליחו להביא לאישור בתוך שנים ספורות, כארבע שנים במסלול של תרופה פורצת דרך. אני מקווה שעם הסיקאם זה יהיה אפילו פחות".