הניפוח האחרון של אברהם בן סימון

אברהם בן סימון בכלל חשב שיהיה צורף. הוא היה נער בן 14 שסיים כיתה ח' והגיע זמנו לצאת לעבוד כדי לסייע למשפחתו, משפחת עולים ובה עשר נפשות שעברה מהמעברה בנתניה לשכונת חליסה בחיפה. אלא שבלשכת העבודה של הנוער העובד והלומד בישרו לו שקורס הצורפות יתחיל רק בעוד חצי שנה. הזמן והקושי דחקו, ומישהו בלשכה הזכיר שבטכניון מחפשים שוליה. וכך נשלח אברהם הצעיר להכיר את הזכוכית, החומר שייהפך לאבן היסוד של חייו.

וכמו באהבה גדולה, הוא זוכר כל פרט מהפגישה הראשונה. "ב־22 באוקטובר 1962 הגעתי לבית המלאכה לניפוח זכוכית בטכניון הישן במרכז חיפה - ומיד התלהבתי. ראיתי איך העובדים מחממים את הזכוכית ומושכים אותה, וזה נראה לי כמו הדבר הכי יפה בעולם", הוא מספר, "זה מיד מצא חן בעיניי".

בן סימון בסדנה בטכניון. "ראיתי איך מחממים את הזכוכית ומושכים אותה, וזה נראה לי כמו הדבר הכי יפה בעולם" צילום: תומי הרפז

כדי שיזכור היטב את הרגע הזה, שלושת העובדים ובראשם מייסד בית המלאכה יעקב רוזנבאום, שכעבור 24 שנים הפך אותו ליורשו, עשו לו תרגיל למתחילים. "נתנו לי לחמם צינור זכוכית, ואני מנסה למתוח אותו — וכלום לא קורה. ומחמם עוד — והזכוכית לא זזה. לא האמנתי כמה כוח ועקשנות יש בחומר הזה, שלפני רגע ראיתי אותו כל כך רך". הוא לא ידע שבזמן שהוותיקים עבדו על זכוכית פיירקס שמתרככת בכ־800 מעלות צלזיוס, לו הם נתנו זכוכית קוורץ שמותכת ב־2,000 מעלות. "לא היה לי סיכוי. אחר כך הייתי עושה את התרגיל הזה בעצמי למי שהגיע לבית המלאכה", הוא אומר בהנאה.

ניפוח לא סטנדרטי

בן סימון, שנולד חמישה חודשים אחרי מדינת ישראל במקנס שבמרוקו, הגיע השנה, כמו המדינה, לגיל פרישה. בחודש הבא יחגוג 67 ויֵצא בפעם האחרונה משערי המקום שקיבל אותו כנער לאסוף את שברי הזכוכית מהרצפה והפך אותו למנהל הסדנה ולמומחה בעל שם בארץ ובחו"ל. יחד איתו תאבד המחלקה 53 שנים רצופות של ניסיון בהרכבת מכשור מדעי מזכוכית — רצף דמיוני ממש בשוק התעסוקה הנוכחי. במחלקה, שבשיאה מנתה שבעה עובדים, יישאר אחריו עובד יחיד, יוסי כהן, שהגיע ב־1988 וניכר שהוא אוהב את הזכוכית כאילו רק פגש אותה.

בן סימון בעבודה צילום: תומי הרפז

ב־18 השנים האחרונות נותרו רק שניהם בבית המלאכה רחב הידיים ששוכן בפקולטה לכימיה של הטכניון. מהחלונות נשקף הנוף הנהדר והמרתיע של מפרץ חיפה: הים ולצדו בתי הזיקוק והתעשייה הפטרוכימית שנולדה בפקולטה הזאת ממש. בית המלאכה משרת פקולטות נוספות, וגם לקוחות חיצוניים בתעשייה ובמחקר. הסדנה מוארת ונעימה, ונראה שכמו הזכוכית גם היא כאילו קפאה בזמן, עם שלטים המשורטטים בכתב יד ומכונות שהשנים ניכרות בהן. "פעם היינו עושים הכל, מעמודי מדידה ומשׂורות וגם ממש מנפחים גולות (כדורי זכוכית למדידה וחימום). הניפוח זאת מומחיות, אתה צריך לאסוף את הזכוכית עם צינור הניפוח, לנשוף בו זמנית, ולדאוג שעובי הזכוכית יהיה שווה בכל מקום", מסביר בן סימון. אבל כבר שנים רבות שהם לא עוסקים בניפוח. "כלים כאלה מיוצרים כיום בייצור המוני. אנחנו עושים דברים לא סטנדרטיים שאי אפשר למצוא במחסן, או מתאימים את המוצרים התקניים לצורכי המעבדות".

את העבודות הם מייצרים מצינורות זכוכית שמגיעים בקוטר של 2 מ"מ עד 15 ס"מ, ושאותם הם מלחימים, מכופפים ומרחיבים. בן סימון מצביע על החותמת שהטביע על כמה כלים. עבודות חוץ מקבלות חותמת אדומה, ועבודות פנימיות לטכניון — כחולה. "בסיורים שלי במפעלים ראיתי לא פעם כלים עם חותמת כחולה", הוא מספר וצוחק. "הסטודנטים אהבו לקחת את הדברים שעשינו למקומות העבודה שלהם".

"כשהזכוכית חמה אפשר לעשות איתה כל דבר, אבל גם זכוכית בסוף מתקררת" צילום: תומי הרפז

למשוך שפיצים

בימים החמים של אוגוסט מסדרונות הפקולטה ריקים כמעט לגמרי, אולם אפשר לפגוש תלמידי פוסט־דוקטורט מחו"ל. לבית המלאכה נכנסת פנג, סטודנטית מסין ובידה מכשיר אידוי מוארך. הצינורית שבקצה המכשיר ארוכה מדי בשביל המתקן שבמעבדה ובן סימון מחמם אותה, מנסר ואז מסובב אותה באש שהטמפרטורה שלה הולכת ומונמכת כדי שהזכוכית לא תישבר. "אברהם נהדר ויש לו יד מצוינת. ראית את הספינה שהוא עשה?", שואלת פנג. על המדף, לצד התעודות המעידות שהוא חבר באגודות נפחי הזכוכית המדעיים של בריטניה וארצות הברית, מונחת גולת הכותרת האמנותית של בן סימון: ספינה עתירת מפרשים, תרנים ודגלים. "עשיתי אותה ב־1983 לפי צילום קטן של הספינה מהסדרה 'קו אונידין'", הוא אומר ומצביע על פיתוחי הזכוכית שעשה על המפרשים. לצדה מונחים פסלי נשים, ברבורים ועקרבים שמעידים שהדחף האסתטי לא עזב את הנער שרצה בתחילה לעבוד עם יהלומים.

את היד המדויקת שלו, תנאי הכרחי כדי לייצר מוצרים מדעיים מורכבים, רכש בהדרכת רוזנבאום. "בתור חניך הדבר הראשון שעשיתי זה למשוך שפיצים של זכוכית, עד שאתה מגיע לשפיץ ישר. כשהוא ישר — העבודה תהיה ישרה. צריך להשתלט על הזכוכית, להרגיש את החומר הזה. הוא גם נוזלי וגם מוצק, הוא מתנהג אחרת בכל טמפרטורה, צריך להתחבר אליו". אחר כך נהנה לעבוד על המחרטה. "על הדבר הראשון שהכנתי כחניך עבדתי יום שלם בלי לזוז. הסתכלתי על השרטוט והבוס שאל אותי אם אני יכול לעשות את זה. עניתי שאני בטוח שכן. הכנתי לעצמי מזכוכית כוס גדולה עם קש ועבדתי יום שלם, מכין חלק, מלטש, מחמם ומחבר, ואז עוד חלק. אם תפסיק באמצע — זה לא יצליח".

הספינה שיצר בן סימון מזכוכית לפי "קו אונידין". יש גם פסלי נשים, ברבורים ועקרבים צילום: תומי הרפז

הכלים שמציג בן סימון מעידים על עין הנדסית ויד בוטחת: מכשירים מורכבים שבהם משולבים צינורות לולייניים בתוך מכלים אטומים, שנראים כמו חידה בטופולוגיה — מרחב שקוף המתקפל אל תוך עצמו למבנה תלת־ממדי כשלא ברור איך לכל הרוחות הרכיבו את זה. "לא למדתי כימיה, אבל עם הזמן והמפגשים עם הסטודנטים והפרופסורים שבאו לתכנן איתנו את המעבדות שלהם, צברתי ניסיון עד שאנחנו כבר אמרנו להם מה אפשרי ומה לא", הוא אומר. "הם באו עם תכנון אחד ויצאו עם תכנון פשוט יותר שעושה אותו דבר. הקמנו פה מעבדות מחקר והוראה שלמות מאפס". בן סימון גם יצא לסמינרים וכנסים בחו"ל, קיבל מחיאות כפיים כשהצליח במשימות שאחרים נכשלו בהן, ויצר קשרים עם נפחים בכל העולם.

כיום מגיעות לסדנה 500 הזמנות עבודה בשנה — ממתקנים מסובכים ועד תיקונים פשוטים. בן סימון מציג בהתלהבות מכשיר המשמש לערבוב מדויק של חומרי הרדמה שהזמין בית החולים רמב"ם אחרי שחדר ניתוח אחד הושבת. אחר כך הוא שולף מהארון חופת זכוכית שנראית כאילו יצאה מהסרט "המומינים". "במלחמת ששת הימים התבקשנו לייצר במהירות פנסים לצוללנים", הוא מסביר. הוא מציג מכשיר שמשולב בו מגנט ומשמש לסינון מיץ, מכשיר אחר שבודק השפעות חומרים על מתכות, מכשירי בידוד לחברת החשמל ומסננים המבוססים על זכוכית גרוסה. על התקרה תלוי ברומטר הזהה למכשיר ששימש את קולומבוס בספינותיו. "אין תחליף לזכוכית", אומר כהן, סגנו של בן סימון, "חומר שהוא גם שקוף, גם חזק וגם לא תוקפים אותו חומרים כימיים".

אולם החומרים הכימיים כן תקפו את בן סימון. "לא ידענו שזכוכית קוורץ פולטת חומצה חנקתית, והייתי שם את הצינור בפה", הוא אומר. "בשלב מסוים התחלתי לחלות, כל פעם מושבת לשבועיים עד שבעקבות מכתב מרופא מומחה הפסקנו לעבוד עם קוורץ". במקרה אחר קיבל עבודה דחופה ולא הספיק להניח את המכשיר בתנור כדי לאדות את החומרים הכימיים. "הפרופסור שהביא את המכשיר אמר לי שהיו בו מים. לא ידעתי שקודם היו שם חומרים אחרים. איך ששאפתי הרגשתי מכה חריפה בגרון. בבית החולים הסתבר ששאפתי חומר מסוכן". נוסף לכך הוא גם נחתך ונכווה, ובצעירותו התפוצץ מכשיר בסדנה בזמן העבודה ורק במקרה בן סימון לא נפגע.

צילום: תומי הרפז

למעשה, רצה לפרוש כבר לפני כמה שנים אבל הצרכים השאירו אותו בסדנה. "אני לא בטוח שאני עדיין אוהב זכוכית", הוא אומר ביושר אבל עצוב לו שהסדנה, פרויקט חייו, הולכת ומצטמצמת. "בארץ לא מכשירים דור צעיר. בכנסים בחו"ל אני רואה שמגיעים עוד ועוד נפחים, ואצלנו זה נגמר. לפעמים אני חושב שהם לא מבינים כמה אנחנו חשובים בשבילם".

סמל של השקעה במדע

"אנחנו נעזרים מאוד בסדנה, היא נותנת פתרונות לצרכים ייחודיים ויש בה הרבה ידע, אבל המדע הולך קדימה", אומר דיקאן הפקולטה לכימיה פרופ' אלון הופמן. "מערכות מתכת החליפו את מערכות הזכוכית, ומוצרי הזכוכית מיוצרים ברובם במפעלים. תמיד נצטרך את הסדנה, אבל במתכונת מצומצמת". לדבריו, הסדנה הוקמה בתקופה שבה היה קשה לייבא מוצרים מדעיים, ולכן העדיפו לייצר הכל לבד. "אבל אתה צריך להבין, אברהם בשבילי הוא סמל של ישראל שידעה להשקיע במדע. ההנהגה בשנים המוקדמות ראתה מאה שנים קדימה, והשקיעה במדע באופן כמעט חסר פרופורציות לגודל של המדינה", אומר הופמן. "זאת ההנהגה שהייתי רוצה לראות היום. זאת הדרך שהולידה את פרסי הנובל, ואברהם היה חלק מזה, חלק מיצירה מדעית שכוללת גם עבודה מעשית".

בחודש הבא יפרוש בן סימון לגמלאות. הוא מתכנן לבקר את בנותיו, אמנית ומעצבת אופנה, שחיות בתל אביב, לטייל ואולי אפילו לבקר כמה מחבריו הנפחים בעולם. "אמרו לי פה 'יהיה לך קשה להתנתק, תבוא לעבוד פה בהתנדבות'. אמרתי להם, 'נחשוב עליכם'", הוא קורץ. "כשהזכוכית חמה אפשר לעשות איתה כל דבר, אבל גם זכוכית בסוף מתקררת".