באר שבע מדיקל

"הלכתי בקצה השיירה, ואז הגענו למיון ושאלו רופא צעיר, 'מה אתה יכול להגיד על המערכת החדשה?'. נדרכתי וקיוויתי שרק לא יגיד משהו על המסך, כי היתה לנו בעיה ברזולוציה", משחזר אופק (49), "והרופא אמר, 'אספר סיפור שקשור אליה. לפני שלושה שבועות קיבלנו טלפון שמגיע חולה עם התקף לב, דחוף לצנתור. הכנו את חדר הצנתורים והחלטנו לשחק עם המערכת עד שהוא מגיע. גילינו ששלושה חודשים קודם הוא אושפז בבלינסון בגלל שבץ, מה שאומר שהוא על מדללי דם'. הרופא המשיך והסביר שבלי המידע הזה החולה היה מת — ובשנייה התהפך עולמי. פתאום הבנתי שבזכות הנתון שהמערכת שלי העבירה הצלתי אדם בן 56, אב לשלושה ילדים. ברגע הזה השתנו חיי. הבנתי שהמערכת שלי עוסקת בחיי אנשים שהיא יכולה להציל אבל גם להרוג בטעות".

זיו אופק. "פתאום הבנתי שבזכות הנתון שהמערכת שלי העבירה הצלתי אדם בן 56, אב לשלושה ילדים. בשנייה התהפך עולמי" צילום: עמית שעל

12 שנים מאוחר יותר, ב־2013, dbMotion נמכרה ל־Allscripts האמריקאית תמורת 235 מיליון דולר — הישג מרשים בתחום קשה. אופק, שמסרב בתוקף להסגיר כמה הרוויח מהאקזיט אך לפי הערכות מדובר בכמה עשרות מיליוני דולרים, התחייב להישאר בחברה עוד שנה וחצי, ובמהלכה התלבט מה הלאה. הוא יכול היה להפוך למשקיע או להיכנע לתשוקה להקים סטארט־אפ נוסף, אבל הוא העדיף לנצל את הידע שצבר כדי לעזור ליזמים אחרים ולשפר את הסטטיסטיקה בתחום מחשוב מערכת הבריאות, שבו רוב הסטארט־אפים נכשלים. הוא גם רצה לעשות משהו עם הרוח החיובית שנושבת בדרום הארץ בשנים האחרונות.

אופק נולד בקריית גת, וגדל בה עד שעבר לבאר שבע ("אני היחיד ששודרג לבאר שבע",הוא מתבדח) כדי ללמוד הנדסת תעשייה וניהול באוניברסיטת בן גוריון. אבל הוא לא סבל את העיר. "כסטודנט הייתי מגדולי שונאי באר שבע, והזדהיתי עם הסטודנטים שהכי אהבו בה את הכביש צפונה. חשבתי שחייבים לשנות את זה אבל הרגשתי קטן מכדי לעשות משהו". הוא עבר לשנה אחת לתל אביב אבל שנא את הפקקים, בעיות החניה והלחות, וחזר לדרום. היום הוא מתגורר במיתר, נפעם מהדברים הטובים שקורים באזור. "יש פה טרנד מאוד גדול. בסיסי צה"ל עוברים דרומה, פארק ההיי־טק מתמלא, יש ראש עיר מדהים, אוניברסיטה. ואולי אני, יזם שהצליח בנגב, אוכל לעזור לשנות את הדרום".

מהשקשוקה של הרצון לתמוך ביזמים, להוציא לפועל רעיונות מבריקים ולעשות את כל זה מהדרום, נולדה CDI (ראשי תיבות שלCenter for Digital Innovation) — קומבינציה של מרכז חדשנות־מעבדה־חממה־נטוורק־ידע־קשרים, שרוצה לתמוך בפיתוח טכנולוגיות שישפרו את איכות חייהם של מיליוני אנשים. כדי להפוך את ישראל למעצמה של בריאות דיגיטלית CDI עוטפת את היזמים שלה בכל שירות אפשרי כדי שהם ייקחו מה שהם צריכים: גישה לבתי חולים בארץ או בארצות הברית לביצוע פיילוטים, סיעורי מוחות כדי להפגיש רעיונות עם המציאות, גישה טכנולוגית לשפות שבהן מדברות מערכות המחשב בבתי החולים, מעבדות לפיתוח ובדיקה של רעיונות, שולחן לשבת לעבוד לידו, כלי עבודה שיווקיים (כולל סטנד עם עניבות לאימון) — בקיצור, כל מה שצריך.

שותפיו של אופק ב-CDI, בועז גור לביא (מימין) ושרון סספורטס צילום: עמית שעל

אופק חושב בגדול. הוא רוצה ש־CDI תעזור לבאר שבע למשוך עוד חברות הייטק בפרופיל גבוה, תגרום לסטודנטים להישאר בה אחרי הלימודים, ותסייע לכלכלת העיר, אבל הכי הוא רוצה שבבאר שבע יצמחו הטכנולוגיות שישנו את העולם. בדיוק ככה. "אנחנו אוהבים כסף והכול, אבל בגרעין שלנו אנחנו פה כי אנחנו רוצים לשנות את העולם — ולחמשת הסטארט־אפים שחתמו אתנו בינתיים יש פוטנציאל כזה", הוא אומר. "אני רוצה להקים בבאר שבע את המרכז המוביל בעולם לחדשנות ברפואה ולהוציא מפה את הטכנולוגיות הכי מתקדמות שישנו את העולם".

לא רק שאתה רוצה לשנות את העולם, אתה רוצה לעשות את זה מבאר שבע?

"באר שבע לא באמת סוף העולם. כשאני מדבר עם אנשים ומציע להם להיפגש, הכול בסדר עד שאני אומר שאני נמצא בבאר שבע. פתאום שפת הגוף שלהם משתנה, והם מתחילים להגיד, 'רגע, שנייה, יש לי יום אחד בנובמבר שאולי אהיה פנוי בו'", אופק מחייך בציניות. "ואני אומר: 'אתה נוסע שעה בבוקר לעבודה? להגיע לבאר שבע זו אותה שעה. ולא צריך יותר חיסונים, לא צריך ויזה, הכול בוטל'. בעיניי אנחנו מרכז חדשנות בדרום, שהוא לאומי ובינלאומי באותה מידה, ואני מאמין שנרוויח בכל מקרה: אם הצלחת — שינית את העולם. לא הצלחת — לפחות נורא נהנית בדרך".

חוצפה של צעירים

הראיון המעמיק הראשון של זיו אופק הוא הזדמנות לצלול אל תולדותיה הלא מאוד מפורסמים של dbMotion, חברה פורצת דרך בקנה מידה בינלאומי. סיפור הקמתה גם מסביר מדוע במקום לקנות יאכטה ולעשות לביתו או לנסות להתעשר מעוד סטארט־אפ, אופק בחר להקים חברה שלא למטרות רווח ולהבעיר סצינת היי־טק בדרום.

אנחנו נפגשים בבאר שבע, כמובן, בלי ויזה ובלי חיסונים, בבניין גב ים בפארק ההיי־טק שבו יושבת CDI. עם השקעה של 800 אלף דולר מצד האוניברסיטה, שמחזיקה 40% מ־CDI, ועוד 30% של המייסדים (30% נוספים מחכים לשותף המתאים), אופק שכר 2,000 מ"ר, שחלקם מושכרים בשכירות משנה, ובזמן הריאיון עוד עברו את נגיעות השיפוץ האחרונות. למרות אי־הנוחות הקלה, זו תפאורה מושלמת. יש משהו ראשוני ומרגש באבק העדין שסביבנו, בניחוח העץ ששויף כרגע, בריח הדבק, שמצמידים טעם וריח למילותיו של האיש החולם שיושב לצידי.

חדר ניתוח בבית חולים סורוקה. "היינו חברה נורא קטנה אבל עשינו קולות של חברה גדולה. זכינו במכרז בסכום עתק בשבילנו, 60 אלף שקל" צילום: חיים הורנשטיין

סיפורה של dbMotion מתחיל ב־1996, כאשר משפחת שולב, משפחה ישראלית־אוסטרלית ששיווקה אז את מחשבי אייפקס, החליטה להקים בית תוכנה בנגב בשם IPEX־ISI. אופק, שהשתעמם בלימודי תואר שני במערכות מידע, הצטרף אליו. "הם החליטו, מתוך ציונות, להקים בית תוכנה בבאר שבע, ולא אמרו לנו מה לעשות. באנו ביום הראשון, הכנסנו כסאות, התיישבנו ואמרנו, 'מה עושים?'. לא היה לנו מושג", הוא מספר. המיקום היה רחוק מהזוהר של משרדי הייטק, עם שכנים בדמות ראשי מאפיית ההימורים הבאר־שבעית ומסעדת "אווז הזהב", אבל זה לא מנע מהחבורה להיות פורייה. "החלטנו להתמקצע במיקרוסופט. קראתי לזה פוקוס של ממטרה כי נגענו בכל דבר שזז, העיקר שהוא קשור למיקרוסופט".

המיקוד בתחום הבריאות נולד כשבית החולים סורוקה פנה לבית התוכנה והציע לו להשתתף במכרז להפקת דו"חות למנהלי בית החולים על בסיס מערכות המידע שלו. "היינו חברה נורא קטנה ועשינו קולות של קבוצה גדולה, אז אמרתי שאני צריך לבדוק איזה מנתח מערכות פנוי בחברה, אף שהייתי היחיד ולא היה לי מה לעשות. בסוף זכינו במכרז בסכום עתק בשבילנו, 60 אלף שקל".

אף שזה לא היה הכרחי לפרויקט, אופק ניצל את ההזדמנות לראיין כמה עשרות מעובדי בית החולים — מרופאים ועד אנשי רכש ולוגיסטיקה. השיחות הללו עיצבו אצלו שתי תובנות מהותיות לגבי עולם הבריאות, שליוו אותו בשנים הבאות. הראשונה היא הסתירות האינסופיות שיש בעולם הזה, כמו העובדה שבית החולים לילדים בבוסטון, אחד הטובים בעולם, עבר מהפסד לרווח רק בזכות שירותי המלונאות שלו. התובנה השנייה נגעה לכמויות העצומות של מידע כאוטי שהמערכת מייצרת — ובעקבותיה הבין שאין בעצם טעם בפרויקט שהוזמן לקחת בו חלק. מערכות בית החולים לא מדברות אחת עם השנייה ולכן לא יוכלו להשתמש בדו"חות שלו.

באר שבע צילום: שאטרסטוק

עם חוצפה ששמורה כנראה רק לצעירים רעבים ונוטלי סיכונים, אופק ניגש למנכ"ל בית החולים ואמר שלא הוגן שהוא ייקח ממנו 60 אלף שקל בשביל פרויקט שיילך למגירה. "הוא הפתיע אותי ושאל מה אני מציע לעשות, ואני הפתעתי את עצמי והצעתי לפתח מערכת". זה היה הפרויקט הרפואי הגדול הראשון של אופק: מערכת שניזונה מכל מערכות המידע של בית החולים, שמדברות בשפות טכנולוגיות שונות, כדי ליצור ביניהן אינטגרציה ולהניב מידע שימושי למנהלים בתחומים שונים. המערכת שפיתח הצליחה מאוד, הוטמעה בהמשך בבתי חולים נוספים של הכללית, והגדירה מחדש את תחום התמחותה של החברה. היא גדלה לכמה עשרות עובדים, וב־1999 נרכשה על ידי Ness והיתה לאחד מששת בתי התוכנה שמוזגו כדי ליצור אותה (אף שאופק אומר ש"בנו, המופרעים מבאר שבע, הם לא נגעו והמשכנו לעשות מה שעשינו קודם").

כך התגנבתי למכרז הסודי

באותה שנה התחיל אופק לחשוב על פיתוח מערכת שתדע לאסוף את כל המידע על מטופל אחד מכל מערכות בתי החולים והרופאים בקהילה — ואז נודע לו שבכללית עובדים כבר יותר משנה על פרויקט סודי שדומה לחלום שלו.

כדי להכניס רגל בדלת המכרז שהוא לא אמור היה לדעת עליו, אופק סידר לעצמו פגישה עם חברי הוועדה הסודית בתירוץ של מתן הסבר על המערכת הקודמת שלו שכבר הותקנה בקופה. באמצע המצגת הוא לחץ על אחד הגרפים, ובטעות־לכאורה נפתח מסך עם נתונים על מטופל. הוא משך את המסך הזה שניות ארוכות, בתקווה שמישהו ישאל מה זה. התעלול הצליח, ואופק השיב: 'זה למקרה שיום אחד תרצו נתונים על מטופל'.

אופק זומן להנהלת הכללית ומצא דרך יוצאת דופן להתבלט על פני המתמודדות הגדולות במכרז: "הייתי חייב להיות שונה, אחרת לא היה לי סיכוי, אז החלטתי להפוך את ההמלצות של הגדולים. נודע לי שהם המליצו על דאטה בייס מרכזי בארלוזרוב, שם יושב מטה הקופה, אז אמרתי, 'מה פתאום, כל בית חולים צריך לשמור את הדאטה שלו', ועבדתי קשה כדי לנמק כל דבר".

קמפוס אוניברסיטת בן גוריון. "יש לי עיר שלמה שרתומה לנושא. ככה חדשנות גדלה מהר מאד" צילום: שאטרסטוק

בכניסה לפגישה רעדו לו הידיים, אבל גם היא הצליחה, ואופק קיבל שמונה דקות להציג את הרעיון שלו מול הוועדה הסודית. "עשיתי מצגת כאילו המערכת קיימת כבר. מסכי אינטרנט שאין מאחוריהם שום דבר, סתם דפי html, ואמרתי שהדאטה תעבור באינטרנט. אני מזכיר לך שאנחנו ב־1999, איזו דאטה עוברת באינטרנט? אני מסיים, והמנכ"ל יצחק פטרבורג נשען לאחור ואומר את המשפט שהכי רציתי ולא רציתי לשמוע: 'אם יש לי את המערכת הזאת, ביולי אני באוויר?'. זה היה פברואר. מלמלתי משהו, ויצאתי מהחדר מבוהל".

שלושה חודשים לקח לטכנולוג של החברה, בוריס גיטרמן, לפצח את הבעיה הבסיסית שמנעה מהפרויקט לעבוד. אופק הריץ את הפיילוט הראשון, שאיפשר לרופאי המשפחה בקהילה לראות מי מהפציינטים שלהם מאושפז כדי להיות איתו בקשר, ובעקבות הצלחת הפיילוט החלו לפתח את הדבר האמיתי — מערכת אופק. לא מתוך מגלומניה, ממהר אופק להסביר, אלא פשוט עִברות של השם המקורי שנתנו למערכת, Horizon. בתוך כמה שנים אופק הפכה להיות המערכת שבעזרתה עובדים רוב בתי החולים ורופאי הקהילה בישראל. היא מחברת בין מערכות המידע של בתי החולים לרופאים בקהילה, ומאפשרת לכל גורם רפואי בלחיצת כפתור לקבל מידע עשיר על החולה. באותם ימים זו הייתה החברה היחידה בעולם עם טכנולוגיה כזו.

ואז הנשיא בוש נחלץ לעזרה

ב־2004 החברה פוצלה מ־Ness, ותחת השם dbMotion עברה לבעלות שלושה ממייסדיה — אופק, אסף הלוי והטכנולוג גיטרמן, ולקרנות ההון סיכון שהשקיעו בה פיטנגו, ורטקס וג'מיני. אופק הבין שהוא צריך להתמקד בפיתוח הטכנולוגי והעסקי, ושהחברה צריכה מנכ"ל רציני, וסחף פנימה את אחיו הבכור יובל, שמילא קודם לכן תפקידים בכירים ב־EMC בארצות הברית ובדיוק חזר לארץ והשתלב בפיטנגו. בני לוין, מייסד נייס, מונה ליושב ראש, והחברה התחילה תהליך עסקי מסודר, וגם עברה לפארק ההיי־טק בעומר.

רצה הגורל, ובדיוק באותה שנה, בנאומו לאומה, הנשיא ג'ורג' בוש אמר שבתוך עשר שנים תהיה לכל אזרח אמריקאי רשומה רפואית לאומית שתלווה אותו. "כמה שנים קודם יצא בארצות הברית מחקר גדול מאוד שביצע פרופ' דייויד בייטס, אחד היועצים של CDI, שזעזע את העולם עם הנתון שבכל שנה מתים בארה"ב 50–100 אלף איש מטעויות רפואיות שהיו יכולות להימנע. זה כאילו שבכל יום מתרסק ג'מבו וכל נוסעיו מתים מטעויות שניתן היה למנוע. בדו"ח הבא בייטס מצא שהבעיה היא שהנתונים אינם זמינים ואתה לא יודע מה החולה שלך עבר, משהו שאתה כן יודע על הרכב שלך או על הבית שלך. בנאום הזה בוש הניע את כל התעשייה למטרה הזאת, שאנחנו כבר חמש שנים יישמנו ב־70% ממדינה שלמה. הרגשנו שארצות הברית קוראת לנו".

אירוע ההשקה של CDI בחודש שעבר. מימין: סספורטס, אופק, ראש עיריית באר שבע רוביק דנילוביץ, נשיאת אוניברסיטת בן גוריון פרופ' רבקה כרמי וגור-לביא. "יש לך רעיון? קח שני סטודנטים, קח שולחן, תבדוק" צילום: שי שמואלי

מחוזות שונים בארצות הברית החלו להוציא מכרזים ליצירת רשומות רפואיות לאומיות לתושביהן, אבל dbMotion הפסידה במכרז אחרי מכרז. אז הם ניסו לשכפל את המודל של הכללית ולמחשב מערכת סגורה של בית חולים אחד, וניגשו למכרז של המרכז הרפואי של אוניברסיטת פיטסבורג (UPMC), שנחשב לאחד הטובים בארצות הברית. במשך כמה שנים בית החולים שפך 1.3 מיליארד דולר על מערכות מחשוב, והכל עבד נפלא, למעט בעיה אחת: הן לא תקשרו ביניהן. אופק היה סקפטי לגבי הסיכוי לזכות במכרז הענק, וחשב שמשתמשים בהם כדי להוריד את המחיר של המתחרות הרציניות, יבמ ואורקל, אבל dbMotion זכתה במכרז ובסופו של דבר UPMC הפכה לא רק ללקוחה, אלא גם לשותפה ב-25% מהחברה, בעסקת ענק שנאמדת בכמה עשרות מיליוני דולרים.

כך נסללה דרכה של dbMotion לעשרות עסקאות ברחבי ארצות הברית, שהיקף כל אחת מהן מיליוני ועשרות מיליוני דולרים. ב־2011 היא הפכה לשותפה האסטרטגית של אחת החברות הגדולות בתחום המחשוב הרפואי, Allscripts, ו"אחרי שנתיים הם הרגישו שזה מסוכן להם, שהם תלויים בנו יותר מדי, ובפברואר 2013 הם קנו את החברה ב־235 מיליון דולר".

רציתם את זה?

"לא כולם, אבל טבע הדברים בתעשייה שלנו הוא שלגוף ישראלי קשה לשרוד בשוק האמריקאי בלי העוצמה הזאת. אז עסקית זה היה נכון. רגשית—". שתיקה.

רגשית מה?

"רגשית זה היה קשה. הפתיע אותי שאני לא מבסוט. תשמח, יש לך תו הצלחה", הוא אומר ומצייר עם האצבעות פתק על מצחו, "ענק אמריקאי לקח אותך. בעולם שלנו זו גושפנקה להצלחה. אבל הייתי עצוב".

לא באתי לעשות כסף

עכשיו, במשרדים של CDI, אופק הכול חוץ מעצוב. הוא בעיקר מתוח ונרגש לקראת ההשקה וסיום השיפוצים. הוא עומד באמצע חלל הכניסה, בתוך עיגול שנחצב בשביל הבטון הארוך שחוצה את המשרדים, ועליו כתובות מילים מעוררות השראה. סביבו ניצבת מין ספריית עץ שפוצלה לשני חצאי עיגול, משני צדי השביל. קוראים לה הפביליון. על מדפיה יוצבו מסכים עם הרצאות TED, טכנולוגיות של חברות CDI, גאדג'טים וטכנולוגיות מעוררות השראה אחרות כדי ליצור אווירה של משחקיות, הפתעות, שהכול אפשרי. אופק מתכנן להעמיד בעיגול הזה, שבתוכו הוא עומד כרגע, את המבקרים ב־CDI, כדי להמחיש להם שהם הדבר החשוב וכל הטכנולוגיות החכמות שסביבם בפביליון נועדו לשפר את חייהם. צורת העיגול מתכתבת גם עם הקונספט של CDI לעטוף באופן מלא, ב־360 מעלות, את חברות הסטארט־אפ שיעבדו איתה.

"היום אין זמן, הכול קורה מהר. בעוד שנה הבעיה תהיה שונה והטכנולוגיה תהיה שונה. יש לך רעיון? קח שני סטודנטים, קח שולחן, תבדוק. צריך להקים סטארט־אפ? נעזור לך", אופק יורה את המודל. "יש לי עיר שלמה שרתומה לנושא. ככה חדשנות גדלה מהר מאוד. אנחנו לא ניתן 40 אלף דולר וניקח 200% מהחברה בחזירות שקורית לפעמים. ניתן לך מה שאתה צריך: מקום, חיבור למערכת תפעולית, לאיש IT של ארגון, לסטודנט, לידע שלנו על מקומות, קשרים לבתי חולים כדי לעשות פיילוטים, להחליט איפה כדאי לעשות את הפיילוט. לפעמים עדיף להיכשל מטר מהבית, עם חניה שעולה מקסימום 20 שקל, מאשר ליפול בעלות גבוהה, בשפה שאתה לא מכיר ועם עניבה. אנחנו נותנים לך ידע ויוצאים איתך למסע לכל זמן שתרצה אותנו, ולכן תצטרך לשלם על זה".

זה מאוד לא מקובל. סטארט־אפים רגילים לקבל כסף, לא לשלם.

"אנחנו לא למטרות רווח. לא באתי לעשות כסף על הגב שלהם, ולכן קל לי להגיד להם לשלם. גם אם תצא מפה חברה של מיליארד דולר, לא נוכל להרוויח מזה כלום אישית, וכשיזם יודע שאני לא עושה עליו כסף זה עוזר. יש פה קורבן גדול. עליי אפשר להגיד, 'גיבור גדול, עשית אקזיט', אבל השותפים שלי לא. הם יכלו להרוויח פי ארבעה־חמישה עם הרקע שלהם, אבל הם יום־יום נוסעים לבאר שבע בגלל החזון".

הסטארט־אפים משלמים באיזו דרך שנוחה להם — מניות, סכום חודשי, דמי הצלחה — הכול אפשרי. "אנחנו קודם כל רוצים למצוא מישהו שיכול לעשות שינוי, אחר כך נפתור את הצד הפיננסי. כשיש רעיון טוב אנחנו לא עוזבים אותו, ואנחנו יכולים להגדיל משמעותית את הסיכויים שלו להצליח".

שותפיו של אופק ב־CDI, שרון סספורטס ובועז גור־לביא, רתומים לזה לחלוטין. סספורטס, אל"מ במיל., השתחרר מהצבא באוגוסט שעבר, ובתפקידו האחרון היה אחראי על התכנון האסטרטגי והאופרטיבי של המבצעים של צה"ל. עוד לפני השחרור הציעו לו להיות נספח ישראל בגרמניה, אבל אחרי שני ביקורים הוא ויתר, וכשהשתחרר החליט שאף שזה קל ומתבקש, הוא לא יעבוד בחברות ביטחוניות. חברים הכירו בינו לבין זיו אופק בשלב שבו כלום לא היה מגובש. "אחרי שביליתי במטה הכללי עם אנשים מסובכים ומורכבים, משכו אותי הפשטות והישירות. ועניין אותי העניין הערכי, להקים משהו חדש מאפס בנגב", אומר סספורטס, שנוסע בכל יום מכפר סבא לבאר שבע כדי לנהל את פעילות CDI בתחום הבריאות.

גור-לביא הוא רואה חשבון וכלכלן, שב־2008 עשה רילוקיישן לארצות הברית לתפקיד מנהל הכספים של סטארלימס. שנתיים מאוחר יותר היא נרכשה על ידי Abbott, והוא הפך לסמנכ"ל הכספים בחטיבת האינפורמטיקה של ענקית התרופות, לתקופה שהוא מתאר כ"פריחה אדירה מבחינה מקצועית". אבל אף שהציעו לו לקחת תחת אחריותו אזורים שלמים כמו אסיה או אירופה, כשהילדים ביקשו בחנוכה עץ חג מולד, הוא ואשתו החליטו לחזור לארץ. "זה הטריד אותנו, כי לא ראינו את עצמנו נשארים שם, אנחנו ישראלים". בארץ הוא קיבל כמה הצעות מצוינות, והלך להתייעץ עם בן דודו — זיו אופק, שמשך אותו ל־CDI. זה לא היה קשה. "מה שהחזיר אותנו מארצות הברית היה שלא הרגשתי שם משמעות. אני רוצה להרגיש משמעות, ופה יש אפשרות להשפיע בצורה ישירה על החיים של 600 אלף אנשים מהנגב". ב־CDI הוא אחראי על תחומי החינוך, הרווחה והערים החכמות.

הם חתמו כבר עם חמישה סטארט־אפים, ופגשו רעיונות מדליקים. למשל מערכת מבוססת קינקט, שמאירה על מסך באדום את עצמות הידיים כאשר הן נוגעות במשטח מזוהם כדי למנוע העברת זיהומים בבתי חולים. כדי להציג את הטכנולוגיה, אופק השיג מיטת בית חולים והציב אותה באחד החדרים. מערכת אחרת שמרגשת אותו מאפשרת לתרגל פיזיותרפיה כמשחק, מול מסך הטלוויזיה ובאמצעות קינקט, כאשר המערכת יודעת לזהות את איכות התנועה ומעניקה נקודות רק על ביצוע מדויק שלה, והפיזיותרפיסט יכול לעקוב אחרי התקדמות מרחוק ולהתאים את הטיפול / משחקים לחולה.

כשהוא מדבר בהתלהבות על היזמים האלה ועל השירותים שהוא יכול לתת להם, אופק גם מותח ביקורת על שיטות המימון והעבודה שקיימות היום. "קרנות הון סיכון שואלות אותך איפה המודל העסקי שלך, אז היזם הולך הביתה, פותח אקסל, זורק מספרים מחורטטים לחלוטין שמגיעים למיליארד דולר מכירות בשנה השנייה וכולם מבסוטים נורא. אבל עכשיו היה מחקר של idealab, שבדק למה חלק מהסטארט־אפים הפכו ליוטיוב וחלק נעלמו מהעולם, ומצא שהדבר הכי חשוב הוא התזמון — יותר מרעיון, מימון, צוות את תוכנית עסקית. ולכן אנחנו ב־CDI נקפיד להציע לחברות שלנו בטיימינג הנכון את האלמנט הנכון שהן צריכות כדי לגדול".