איך זה שהשכר עולה בזמן שהמשק קפוא

דמי הבראה. דמי הבראה הם הסיבה לכך שהשכר הממוצע של 3.3 מיליון השכירים בישראל עלה באופן דרמטי ומפתיע בחודש יוני האחרון. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שמסתמכת על דיווחי מעסיקים לביטוח לאומי, הגיע השכר הממוצע ביוני, בפעם הראשונה מאז השקל החדש, לחמש ספרות ועמד על לא פחות מ־10,078 שקל בחודש (ברוטו), עלייה של 7.8% לעומת חודש מאי.

אמנם הנתונים של חודש יולי, שיתפרסמו בחודש הבא, צפויים להחזיר את השכר הממוצע של העובד הישראלי לארבע הספרות המוכרות, אבל איך שלא מסתכלים על הנתונים, המגמה ברורה — גם אחרי שמנכים את ההשפעה של דמי ההבראה ואת השפעת מדד המחירים לצרכן (שירד ב־0.2% במחצית הראשונה של השנה), השכר הממוצע עלה בכ־2% מינואר עד יוני.

זה הוא נתון משמח מאוד, אבל הוא גם מעורר תימהון, שכן ביום חמישי שעבר פרסמה הלמ"ס את האומדן השני לנתוני צמיחת התוצר במחצית הראשונה של השנה. הכוונה היא לגידול ברמת החיים הכלכלית שלנו מינואר עד יוני 2015. רמת החיים הזאת, מתברר, עלתה בקצב של 2.5% בשנה, קצב שנחשב די נמוך. כשמסתכלים על התוצר במונחי תוצר לנפש — האוכלוסייה בישראל גדלה בקצב של כ־1.8% בשנה — אפשר לעשות חישוב גס ולראות שמדובר על צמיחה לנפש, במונחים שנתיים, של בערך 0.7%. אם מסתכלים על הרבעון השני בלבד, מגלים שמדובר בצמיחה (לא לנפש) זניחה לחלוטין של 0.1% בחישוב שנתי — כלומר קיפאון מוחלט, אם לא ירידה בתוצר לנפש.

מכאן התימהון שהוזכר בהתחלה: איך יכול להיות שמצד אחד השכר עולה, ומצד אחר התוצר לנפש קפוא?

אפשרות 1: עליות השכר בעשירונים העליונים הקפיצו את הממוצע

קודם כל צריך לזכור שמדובר בממוצע, וככזה זה הוא נתון שיכול להיות מטעה. כשהממוצע עולה, אי אפשר לדעת אם הסיבה לעלייה היא שקבוצה של שכירים בעשירונים העליונים קיבלו תוספות שכר ומשכו את הממוצע למעלה, או שזו דווקא הקבוצה הגדולה של שכירים בעשירונים התחתונים שרואים יותר שקלים בתלוש השכר.

אפשר להתחיל לענות על השאלה הזאת בעזרת בחינה של נתון סטטיסטי אחר — השכר החציוני, שמוגדר כמספר שמחצית מהשכירים משתכרים מעליו ומחצית משתכרים מתחתיו. מאחר שהשכר הממוצע גבוה מהשכר החציוני, אם הפער ביניהם גדל, האופציה הראשונה היא שככל הנראה מסבירה את העלייה בשכר הממוצע, ולהפך — אם הפער בין החציון לממוצע קטן, ככל הנראה השכירים שבתחתית קיבלו תוספות שכר.

כדי לאשש את אחת האופציות הללו צריך לדעת מה היה השכר החציוני במחצית הראשונה של 2015, אבל עדיין אין נתון כזה (גם הנתון על השכר החציוני ב־2014 יתפרסם רק לקראת סוף השנה), כך שאי אפשר לדעת מה בדיוק קרה שם. במקום זה אפשר ללמוד משהו מהמגמה של השנים האחרונות, שלפיה הפער בין החציון לממוצע רק עלה. בשנת 2013 למשל עמד השכר החציוני על 6,578 שקל בחודש, 73% מהשכר הממוצע. 20 שנה לפני כן היה החציון כ־80% מהממוצע. כלומר, אם המשיכה המגמה הזאת, הסיבה לעליית השכר הממוצע במחצית הראשונה של השנה היא בעיקר הבונוסים ותוספות השכר של העשירונים העליונים.

ואולם, גם האפשרות של התקדמות מלמטה מקבלת חיזוק, שכן באפריל האחרון עלה שכר המינימום ל־4,650 שקל בחודש ברוטו — עלייה של 8% בבת אחת. מאחר שכמעט מחצית מהשכירים משתכרים שכר מינימום בערך, רובם אמור להיות מושפע מעלייתו, ולכן אולי הפער הצטמצם מעט.

אפשרות 2: הממוצע קפץ בשל עליית שכר במסחר ובשירותים

אמנם את החציון אי אפשר לדעת, אבל זה לא אומר שאי אפשר לפלח ולחתוך את נתוני הלמ"ס כדי להבין טוב יותר מה קרה. אם מסתכלים על השינוי בשכר הממוצע לפי ענף, מקבלים תמונה אחרת, מורכבת הרבה יותר, של המציאות במשק הישראלי.

מי שהרימו את השכר הממוצע למעלה הן שתי קבוצות וחצי. האחת היא של עובדי השירותים הציבוריים השונים, השנייה היא של עובדי רשתות הקמעונאות והמסחר, וה"חצי" שייך לתת־ענפים קטנים יחסית כמו 23 אלף מתווכים, יזמים ושאר העוסקים בתחום הנדל"ן, שהעמלות והבונוסים שלהם קפצו במחצית הראשונה ב־8.45% (בניכוי עונתיות ואינפלציה), כנראה בגלל התנפלות על דירות עקב קבורת 0% מע"מ והעלאת מס הרכישה של שר האוצר משה כחלון. השכר הממוצע שם עמד על 11,056 שקל ביוני.

בחזרה ל־515 אלף העובדים במינהל הציבורי ובשירותי הבריאות, הרווחה והסיעוד. 130 אלף מהם מועסקים במינהל הציבורי עצמו, אם ברשויות המקומיות ואם במשרדי הממשלה, והם זכו לראות במשכורת הממוצעת שלהם עלייה ריאלית של 6.84%, חלקה גם מתוספת שכר שניתנה לכלל עובדי המגזר הציבורי בינואר כחלק מההסכמים בין האוצר להסתדרות. עובדי שירותי הבריאות, הרווחה והסיעוד — מקצתם עובדי המגזר הציבורי ומקצתם עובדי חברות פרטיות בתחום — קיבלו תוספת שכר ריאלית של 3.61%, וגם כאן מי שראה את שכרו עולה הם מי שמאוגדים בהסתדרות הכללית או הרפואית.

יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן. הסכמים עם האוצר הובילו לתוספת שכר לכלל עובדי המגזר הציבורי ולהעלאת שכר המינימום צילום: אוראל כהן

מי שדווקא הורידו את הממוצע הם 464 אלף עובדי מערכת החינוך הציבורית והפרטית, ששכרם גדל רק ב־1.61%. אגב, עובדי חברת החשמל ומקורות, המרכיבים את רובם של 31 אלף העובדים בענף אספקת החשמל והמים, קיבלו תוספת שכר ממוצעת של 5%.

הקבוצה השנייה היא 457 אלף עובדים שרובם המוחלט מועסק ברשתות הקמעונאיות הגדולות והבינוניות ובחנויות הקטנות. אלו קיבלו תוספת שכר ריאלית ממוצעת של 3.33%, שגם היא מעלה את השכר הממוצע של העובד הישראלי. ההסבר האינטואיטיבי לכך מופיע גם הוא בנתוני הלמ"ס שפורסמו ביום חמישי, ולפיהם הגדילו משקי הבית את הצריכה ב־5% מינואר עד יוני, ומכאן שקנינו יותר בסופרים ובחנויות אחרות, והעובדים בחנויות ואצל ספקיהן זכו לעבוד שעות נוספות ולקבל עמלות ובונוסים שהגדילו מעט את משכורתם.

המסקנה: משהו פה לא בר־קיימא

זה מצוין שתחום המסחר פורח וצומח, וטוב שהעובדים בו מקבלים תוספות שכר. הבעיה היא שבזמן הזה התעשייה הישראלית, זו שמייצרת את הערך שבסופו של דבר כולנו מתפרנסים ממנו ישירות או בעקיפין, נשחקת לאטה.

עדויות ראשונות לכך היה אפשר לראותבבדיקה מקיפה שערך "כלכליסט" באפריל האחרון על פי הדו"חות לשנת 2014 של 107 החברות הגדולות בבורסה. הבדיקה העלתה ממצא חד־משמעי שלפיו הענפים שבלטו בגיוס עובדים היו המסחר והשירותים, ואילו חברות התעשייה כמעט לא גייסו כלל. נתוני הלמ"ס מקיפים את כלל החברות במשק ומראים כי אם בתחום המסחר היה קיפאון בגיוס עובדים חדשים במחצית הראשונה של 2015, עם עלייה של 0.38% בלבד, בתחום התעשייה העובדים רק נפלטו החוצה. מצבת העובדים בענף קטנה בששת החודשים הראשונים של השנה ב־0.44%, והשכר הממוצע עלה בכ־0.9% בלבד. הקיטון במצבת העובדים והקיפאון בשכר מתיישבים היטב עם נתוני הלמ"ס על ירידה של 3% בהשקעות בנכסים קבועים כמו מכונות ומשאיות, וצניחה של 6.5% ביצוא (ללא סטארט־אפים ויהלומים).

תנועת המלקחיים הזאת — שבה הצמיחה בשכר במגזר הפרטי היא בעיקר במסחר ובה בעת יש קיטון בתעשייה — היא בעיה גדולה מאוד למשק הישראלי ולעובדים בו. זו בעיה משום שבתחום המסחר השכר נמוך יחסית, ואילו בתעשייה השכר הממוצע גבוה בהרבה. העובד הממוצע בתחום המסחר קיבל ביוני משכורת של 8,262 שקל ברוטו, ועמיתו הממוצע בתעשייה קיבל 13,296 שקל ברוטו. הפער הזה לא ישתנה בעתיד הנראה לעין משום שהתשלום לעובד הוא פחות או יותר נגזרת של התפוקה שלו, ובתעשייה התפוקה של עובד לעולם תהיה גבוהה מזו שבמסחר. כך זה בכל העולם וכך גם בישראל.

כאן כבר עולה שאלה אחרת — איך ייתכן שהגדלנו את הצריכה שלנו ב־5%, והשכר הממוצע לעובד גדל ב־2%? אין לזה תשובה פשוטה. אולי כי אנחנו מסתמכים על כספים שהכנסנו בשנים עברו, אולי אנחנו מסתמכים על האשראי מהבנקים ומשאר המלווים. בכל מקרה, השערה סבירה מאוד תהיה שהמצב הנוכחי אינו בר־קיימא. אי אפשר להמשיך ולממן צריכה פרטית גבוהה כשהתעשייה נשחקת. וכשהצריכה תיעצר, ענפי המסחר, שכרגע עוד ממשיכים להניע את המשק הישראלי, ייעצרו גם הם.