צריך לדבר על זה: השכר בישראל נמוך מדי

לפני כעשור התווה שר האוצר דאז, בנימין נתניהו, את חזונו הכלכלי למדינת ישראל. על פי החזון הזה, ישראל תהיה, תוך עשור, אחת מעשר המדינות המובילות בעולם בתוצר לנפש. באמצעות להטוטי הרטוריקה שלו, בעזרת תנועות ידיים המדגימות נסיקה, עליה וצמיחה, נרקם סיפור הבדים שהבטיח לכולנו עתיד טוב ועשיר יותר.

אלא שהמציאות טופחת על פנינו, והחזון מתברר כחזיון תעתועים. במדד התוצר לנפש, ישראל משתרכת לה לאיטה בתחתית הסולם של המדינות המפותחות, עם תוצר לנפש שהוא כ-60% מזה של ארצות הברית ויותר מכך - בשנים שחלפו מאז דווקא הכישלונות המהדהדים של ישראל בתחום אי השוויון והיקף העוני,הם שבולטים לרעה.

הפגנה בתל אביב בקיץ 2011. מי שיתבסס על נתונים סטטיסטיים לא יבין מדוע פרצה המחאה החברתית צילום: יריב כץ

הפער בין סטטיסטיקה למציאות

ניתן לסכם את מדיניות נתניהו שנמשכה בכל העשור האחרון בארבעה עקרונות יסוד. הראשון שבהם הינו הפחתת המסים הישירים, כמו מס הכנסה וחברות, והגידול במיסים העקיפים כמו המע"מ והבלו; השני הינו קיצוץ בקצבאות ובתקציבי הרווחה; העיקרון השלישי הוא צמצום ההוצאה הממשלתית האזרחית ובמיוחד על חינוך ובריאות, ולעומתם הגדלת תקציב הביטחון; והרביעי הוא הפרטת הפנסיה וצמצום אחריות המדינה לאזרחיה.

מה הייתה השפעת המדיניות הזאת על חייהם של אזרחי ישראל? מי שבוחן את נתוני הממוצעים בעשור הזה מגלה כמה עובדות יסוד. השכר הממוצע ברוטו כמעט ולא השתנה לאורך העשור. אין בכך פלא, הורדה של מס ההכנסה, מאפשרת למעסיקים להימנע מהעלאות שכר לעובדים קיימים, וכן מאפשרת להם לשלם פחות לעובדים החדשים וכך להעביר חלק מהורדת המס אל כיסם. יחד עם זאת, השכר הממוצע נטו עלה ב-25%, ואף יותר ממדד המחירים לצרכן, שמשקף את האינפלציה הממוצעת.

כלומר, מי שבוחן רק את הממוצעים הסטטיסטיים יתקשה,אפוא, להבין מדוע פרצה המחאה ב-2011, ועוד יותר מכך מדוע פרצה מחאת ה"מילקי", אבל ההסבר לכך פשוט להפליא: חלק קטן מאוד מהאזרחים הפכו לעשירים יותר בזמן מדשדשים ברמת שכר נמוכה, ובמילים אחרות - למרות שממשלת ישראל התעשרה בעשור האחרון הרי שמדיניות הממשלה המרחיבה את הפערים בחברה, הותירה דווקא את עתידה של מדינת ישראל, את צעירי ישראל, מאחור.

טיבו של הממוצע הסטטיסטי, ניכר בסיפור על הסטטיסטיקאי שטבע בבריכה אף על פי שעומקה הממוצע הוא 20 ס"מ. בעוד שהאינפלציה נמוכה, הרי המחירים בשביל צעירי ישראל גבוהים במיוחד. המחאה פורצת מצעירים שקוראים שמצבנו לא היה מעולם טוב יותר, אבל לא יכולים להתחיל לקוות לגמור את החודש.

הצעירים בישראל הופכים עניים

אנשים צעירים בתחילת דרכם וללא תמיכת הוריהם הם עניים. הם טרם הספיקו לרכוש את ההון האנושי שיאפשר להם להשתכר שכר גבוה וטרם הספיקו לצבור ותק או לזכות בקביעות. אין להם עדיין רכוש כמו דירה או מכונית ושנות השירות הצבאי בשכר אפסי רק מחריפות את מצבם. מצד שני, הוצאות המחיה של אנשים צעירים התייקרו במיוחד. בעשור האחרון התייקרו מחירי המזון ב-41%, מחירי הבריאות ב-45%, וכך גם התייקרו מחירי אחזקת הדירה (מים, חשמל, גז, חימום וארנונה), ומחירי השכירות והדיור.

חייו של הצעיר הישראלי לכודים בין מחירי הדירות הנוסקים לגבהים חסרי תקדים, לבין שוק העבודה הישראלי המתפרק שאינו מאפשר לו להשתכר שכר הוגן. שוק העבודה מציע לעובדים הצעירים משרות גרועות. אלה הן משרות זמניות, חלקיות, ללא יציבות תעסוקתית ובהעסקה קבלנית. השכר הממוצע נטו לעובדים צעירים בעשור השני לחייהם עומד על כ-4,500 לחודש.

כששר האוצר מתעסק בדירות שמחירן הוא 1.6 מיליון שקל וראש הממשלה שהבטיח לנו חלומות לפני עשור, מבטיח שוב להיכנס לעניינים אחרי החגים, ברור שאינם מטפלים בבעיה העיקרית. המחירים בישראל גבוהים מדי ביחס לכוח הקנייה של האזרחים, במיוחד הצעירים שבהם, אבל לצד הטיפול במחירים הגבוהים עלינו להביט בעיניים פקוחות אל בעיית השכר הנמוך. אילו ראש הממשלה ושר האוצר לא היו עסוקים מעל הראש בספינים של הישרדות פוליטית, הם היו מציבים כיעד מרכזי במדיניותם הכלכלית את העלאת השכר הנמוך מדי.

הכותב הוא ד"ר לכלכלה ומומחה לאי שוויון