אבי רצה שאלמד מחשבים וכשעזבתי את הטכניון התאכזב ואמר: "מחשבים זה מקצוע בינלאומי; משפטים זה פחות פרקטי"

"הוריי, סוניה ורפאל גולדפרב, הגיעו לישראל מארגנטינה ב־1956 כמדריכים בהשומר הצעיר והתגוררו בקיבוץ ניר יצחק בנגב. 'עזבנו את הקיבוץ כי כששמעתי דרך תריס בית הילדים את אחותך התינוקת בוכה וניגשתי אליה, המטפלת הסתכלה על השעון ואמרה לי: עוד לא. תחזרי בעוד שעה להיניק. זאת תפיסת חינוך שלא יכולנו לקבל', סיפרה לי לימים אמי. הם עברו לירושלים, שבה אני נולדתי ב־1964. אבי היה אופה במאפיית לחם אנג'ל, בזמן שאמי למדה באוניברסיטה ספרות ספרדית.

1964. דיויד גילה, בן תשעה חודשים, עם אמו, ירושלים

"כשהייתי בן שלוש עברנו לקליפורניה לחמש שנים, בעקבות עבודה שאבי, שהפך בינתיים לאיש מחשבים, קיבל ביבמ. שם כנראה דבק בי המבטא שאנשים טוענים שיש לי. זאת היתה ילדות חסרת דאגות. גרנו בפרבר, בבית פרטי, ואני זוכר המון שעות איכות עם ההורים — הסעות לחוגים, משחקים משותפים. המשחק האהוב עליי היה מונופול, וכשלא ניצחתי הייתי מאוד מתעצבן, ולפעמים אפילו הופך את לוח המשחק. חזרנו לארץ סמוך למלחמת יום כיפור. הוריי היו מאוד ציונים ואבי הבהיר: 'אני לא רוצה להכות שורשים בחו"ל. חשוב שהילדים יתחנכו בארץ'.

"הייתי תלמיד טוב, אבל לא השקעתי הרבה בלימודים, כיוון שבתיכון הדבר העיקרי שעניין אותי היה מוזיקה. היה לי שיער עד הכתפיים, ניגנתי בגיטרה חשמלית והיתה להקה ששרתי בה. בצבא התגייסתי ללהקה צבאית ועברתתי את השם לגילה כי היה מסורבל לקרוא לגולדפרב לבמה.

"התחתנתי בגיל 21 עם החברה שלי מהתיכון, ובהמלצת אבי התחלתי בלימודי מחשבים בטכניון, תחום שבעיניו היה 'המקצוע של העתיד'. אחותי באמת הפכה לאשת מחשבים, אבל אני לא התחברתי לתחום. כשעזבתי לטובת לימודי משפטים וכלכלה באוניברסיטת תל אביב, אבי התאכזב וניסה להניא אותי מההחלטה: 'זה פחות פרקטי, פחות מתאים כמקצוע בינלאומי ופחות מדעי', אבל התעקשתי.

"כשהתמניתי לממונה על ההגבלים העסקיים זה היה שונה מאוד מחיי האקדמיה שהייתי מורגל בהם, שם ההכרעות הכי קשות הן מתי להגיש את המאמר ולאיזה כנס לנסוע. ההזדמנות לעסוק בתחום שהכי מרתק אותך, לצד היכולת להשפיע, היא כנראה הזדמנות של פעם בחיים. עכשיו חזרתי לאקדמיה, וגם חזרתי לנגן מפעם לפעם. אם לפני תפקיד הממונה חשבתי שאני מאוד עסוק - עכשיו אני מבין מה זה להיות עסוק באמת".