מינוי מנדלבליט ליועמ"ש: חובת שימוע לפני סגירת תיק

המכתב שהעביר לדור לוועדת גרוניס חושף את התקלה העקרונית שמשתקפת באבסורד ולפיו הבשורה הטובה (סגירת תיק) והרעה (חיסול הקריירה) כרוכות ומתמזגות זו בזו. כשמדובר באיש ציבור, סגירת תיק בעילה של "חוסר ראיות", להבדיל מ"חוסר אשמה", היא גזר דין מוות לאפשרות שימונה לתפקיד חדש או ימשיך לכהן בתפקידו. האבסורד נמשך בכך שעדיף לו כבר לעמוד לדין, ואם יזוכה, יהיה מצבו של הבכיר טוב יותר מאשר לא הועמד כלל לדין מחוסר ראיות.

לכן ביקש מנדלבליט שימוע לפני שהוחלט כיצד ייסגר תיקו. הוא נדחה הן בידי היועץ והן בידי בג"ץ. ועתה הוא צריך להתמודד עם השלכות נימוקי וינשטיין בסגירת התיק. את התקלה הזאת חייבים לפתור. כמו שוועדת חקירה שולחת מכתב אזהרה, כמו שמבקר המדינה מזמן שימוע לפני פרסום דו"ח — כך יש לשלוח לחשוד מכתב שיזמן אותו לשימוע כדי לשכנע לסגור את תיקו בלי להרוס את עתידו ולהכתים את שמו.

אביחי מנדלבליט, המועמד ליועמ"ש צילום: גלעד לוריא גבעון

אלא שגם מכתבו של לדור, שבו מוקיע פרקליט המדינה שפרש לא מכבר את היועץ המשפטי המכהן, הוא סוג של תקלה. לדור, ייאמר לזכותו, "ירק לבאר" גם כשעדיין היה עמוק בתוכה. בפרשות בר־און־חברון ובפרשת השופט העליון יורם דניגר ידעו כולם שלדור חושב שהיועץ טעה. וגם כאן יש בשורה טובה ורעה. הרעה היא ערעור האמון בהחלטות להעמיד לדין, או לסגור תיק, כאשר נחשפים חילוקי דעות כה עמוקים בין הפרקליט ליועץ. והטובה - שעדיין יש אנשים ישרים שלא יסתירו את דעתם גם כשהיא לא מתקבלת (ולעזאזל הנזק שייגרם לארגון).