מי שילם ומי ימות

קטמנדו, נפאל

במבט לאחור, ההחלטה להזמין חדר בקומת הקרקע היתה נבונה.

בשבת, 25 באפריל השנה, שכב אנדי פרייזר במיטה בגסט האוס רוקפה, מלון צנוע בעל שלוש קומות בבירה העתיקה של נפאל, עיר של מיליון תושבים השוכנת בעמק המוקף בהרי ההימלאיה. פרייזר (38), פרמדיק בריטי בעל מבנה מוצק וראש מגולח, נחת בעיר כמה שבועות לפני כן במסגרת עבודתו. כהרפתקן מלידה, הוא כבר הספיק לצבור ניסיון בשירות האמבולנסים הלחוץ של לונדון, לימד אנגלית בחוות סלמון באי בצ'ילה, ובמשך שישה חודשים טיפל בהכשות נחש במרפאה כפרית בזמביה. אולם לאחרונה דברים השתנו. פרייזר התארס לפרמדיקית בריטית ששמה בקי, ועם יום הולדת 40 המבצבץ מעבר לפינה הוא החליט שהגיע הזמן למצוא "עבודה אמיתית".

פרייזר התקבל לעבודה בגלובל רסקיו (Global Rescue), חברה פרטית למענה-במצבי-משבר, ובשנתו הראשונה בתפקיד נשלח לנפאל למשך עונת הטיפוס על ההימלאיה. גלובל רסקיו, שממצבת את עצמה ככפתור מילוט מהיר עבור מי שמוצאים את עצמם לעתים קרובות במצבים בעייתיים, צברה בעשור האחרון מאגר לקוחות רווחי המורכב מתאגידים גדולים, ארגונים ממשלתיים, ציידים וטיילי אקסטרים. לחברה משרדים בניו המפשייר, מסצ'וסטס, פקיסטן ותאילנד, וצוות מרשים. עם 200 עובדיו נמנים פרמדיקים לתנאי קיצון ויוצאי צבא, חלק מהם בוגרי יחידת אריות הים של חיל הים האמריקאי והכוחות המיוחדים של צבא ארצות הברית. עבודת החברה בנפאל אינטנסיבית. בכל אביב מגיעים למדינה מטפסי הרים וטיילים, רבים מהם לקוחות גלובל רסקיו, כדי להעמיד את אומץ לבם במבחן בהרי ההימלאיה. ב־2013 ו־2014 פינתה החברה 28 מלקוחותיה שנפצעו בהרים, והשיבה את גופותיהם של שלושה נוספים.

חילוץ פצועים מהאוורסט אחרי רעידת האדמה באפריל. בעידן שבו נוסעים יכולים להזמין מונית באמצעות אובר עוד לפני שמטוסם עוצר בשער, קיומן של חברות כמו גלובל רסקיו אינו צריך להפתיע איש. מדוע שלא נוכל לשכור צבא פרטי להבטיח את חזרתנו הבטוחה מחופשה? צילום: איי אף פי

אבל עד כה עבר על פרייזר חודש שקט. רוב המטפסים עדיין היו עסוקים בהתאקלמות באזורים הנמוכים של הפסגות המפורסמות של ההימלאיה: מקאלו, להוטסה והר אוורסט. בסביבות הצהריים של אותה שבת באפריל הוא התקשר בסקייפ לבקי, שבדיוק התעוררה באנגליה. הם איחלו אחד לשני בוקר טוב, ואז התחיל החדר של פרייזר לנוע. "לעזאזל", הוא אמר לארוסתו. "אני חושב שיש פה רעידת אדמה!", ואז התנתק חיבור ה-Wi-Fi. הוא נפל מהמיטה, הצליח ללבוש חולצה ויצא במהירות מחדרו. הוא החל לדפוק על הדלתות – צועק לשכניו לעזוב את המלון. הרצפה התנדנדה, הקירות היטלטלו. פרייזר רץ במהירות לעבר הדלת מתוך הנחה שהבניין עומד לקרוס. ברגע שהגיע למדשאה החל לצרוח לעבר החלונות של חדרי המלון: "צאו משם!". עובדים ואורחים יצאו בריצה מהבניין והתרכזו על המדשאה. פרייזר הופתע שהמלון לא קרס.

רעידת האדמה הזאת היתה צפויה זה זמן מה. הרעידה הגדולה האחרונה בנפאל אירעה ב־1934, בעוצמה של 8.0 בסולם ריכטר, ושיטחה את קטמנדו. סיסמולוגים הזהירו במשך שנים מפני רעידה גדולה נוספת. בהתחשב בצפיפות האוכלוסייה במרכז קטמנדו והתשתיות העלובות במדינה – נפאל מדורגת במקום ה־145 מתוך 187 מדינות בדו"ח הפיתוח האנושי של האו"ם – חלק מהמומחים חזו שיהיו 100 אלף הרוגים במקרה של רעידה נוספת בעוצמה של 8.0. למרבה המזל, הרעידה באפריל היתה בעוצמה של 7.8, חלשה במקצת מכפי שרבים חזו. אך מכיוון שהיתה קרובה לפני הקרקע, היא גרמה לרעידות אלימות על פני השטח. היא גם נמשכה שתי דקות תמימות. כשהרעידות פסקו, פרייזר שמע צרחות. הוא שלח הודעת טקסט לחסן אנדרסן, עובד בסניף גלובל רסקיו בבנגקוק: "רעידת אדמה גדולה כאן".

הפרמדיק אנדי פרייזר

בנגקוק, תאילנד

כשאנדרסן, פרמדיק בן 45 מפילדלפיה, קרא לראשונה את ההודעה הוא חשב שזו בדיחה. הוא שימש חובש בחיל הים האמריקאי קרוב לעשור ולאחר מכן עבד כפרמדיק באפגניסטן. כעת העביר את ימיו בקומה ה-22 של גורד שחקים באזור העסקים של בנגקוק במרכז התפעול של גלובל רסקיו בתאילנד – חלל גדול המאכלס 20 עובדים במשרה מלאה, כולל חדר ציוד רפואי ושולחנות עבודה הממוקמים מול פאנל של מסכי טלוויזיה המשדרים באופן קבוע חדשות מרחבי העולם. קיר המסכים המהבהבים לא הציג שום חדשות על רעידת אדמה, ולכן אנדרסן השיב לפרייזר: "תפסיק עם הזיבולים".

ואז החלה הטלוויזיה בבנגקוק לשדר חדשות מתפרצות על האסון. הרשת הסלולרית בקטמנדו קרסה ואפליקציית ההודעות שבה השתמש פרייזר הפסיקה לפעול. באותו הרגע החלו הטלפונים של גלובל רסקיו להבהב. אובר, לקוחה של החברה, עדכנה שיש לה שלושה עובדים בקטמנדו. לקוחה עסקית נוספת, קונדה נסט – החברה האם של מגזין "וויירד" – התקשרה גם כן: מטפס היה במשימה מטעם מגזין "גלמור". שיחה נוספת הגיעה מאוניברסיטת וירג'יניה קומנוולת' בקטאר, שהעסיקה עובדים בנפאל. שני אנליסטים של גלובל רסקיו החלו לעבור על חשבונות הטוויטר של מטפסים באוורסט, שאחריהם עקבו, אבל כמעט שלא היה מה לדווח. ה־Wi-Fi בקטמנדו קרס, השירות הסלולרי לא היה סדיר, והטלפונים הלווייניים עבדו לסירוגין. עד השעה 19.15 באותה שבת בבנגקוק, ענה אנדרסן לעשר שיחות. שוב ושוב חזר על תגובת ההרגעה הקבועה לשיחות חירום: 'שמרו על סבלנות, המצב נזיל. נמשיך לעדכן אתכם'. לפני שהלך לישון התקשר אליו אחד ממנהליו, סטיב ברייט, והורה לו לארוז תיק – הוא נשלח לקטמנדו.

מייסד גלובל רסקיו דן ריצ'רדס: "כשקוראים לחיל הפרשים, מצפים שהוא יופיע"

לוס אנג'לס, קליפורניה

מייסד ומנכ"ל החברה דן ריצ'רדס, לשעבר מנהל בכיר בוול סטריט, התעורר בשבת בבוקר וגילה עשרות הודעות קוליות ממתינות לו. בעוד הוא שוהה בחופשה בלוס אנג'לס, העובדים בבוסטון ובניו המפשייר כבר היו ערים ועסוקים. האנליסטים של החברה קבעו בסופו של דבר שלפחות 100 לקוחות נמצאים בנפאל, אולם לא היה ברור היכן בדיוק הם שוהים. המטפסים באוורסט התקדמו באטיות במעלה ההר, מפוזרים בין מחנה הבסיס בגובה 5,362 מטרים, מחנה 1 בגובה 6,035 מטרים ומחנה 2 הגבוה בעוד כ־600 מטרים. בתקשורת החלו לזרום הדיווחים הראשונים על מפולת מאסיבית וקטלנית של סלעים וקרח במחנה הבסיס, אבל לריצ'רדס לא היה מושג אם לקוחותיו נמנים עם ההרוגים. הוא יצר קשר עם אחד ממנהליו, סקוט יום, שבתורו הורה לדרו פאשה, מנהל פעילויות אבטחה בחברה ולשעבר קצין בכוחות המיוחדים של הצבא האמריקאי, לעזוב את המשרד בניו המפשייר ולטוס לקטמנדו. ריצ'רדס דאג לפרייזר — קטמנדו המשיכה לסבול מרעשי משנה.

בעידן שבו נוסעים יכולים לנחות בפריז או בג'קרטה ולהזמין מונית באפליקציית אובר עוד לפני שמטוסם עוצר בשער, קיומן של חברות כמו גלובל רסקיו אינו צריך להפתיע איש. מדוע שלא נוכל לשכור צבא פרטי להבטיח את חזרתנו הבטוחה מחופשה? נוחות מהירה מוערכת כיום יותר מתמיד, וגלובל רסקיו מייצגת אופציה הגיונית בעידן האפליקציות: ביטחון בלחיצה על מקשי טלפון לווייני. זה לפחות מה שהחברה מוכרת — שליטה מוחלטת בסיטואציות שהן בהגדרה בלתי נשלטות. האמת, כמו תמיד, מורכבת יותר. "זה קצת כמו ברבור במים", אמר לי פרייזר. "הוא נראה חינני על פני המים, אך מתחת להם הרגליים שלו משתוללות".

חסן אנדרסן, פרמדיק של גלובל רסקיו, בפעולת חילוץ בנפאל. "שוכב לו שם בחור, ורק משום שהוא לא יכול להרשות לעצמו את הטיפול, נחרץ גורלו למות"

העובדה שמטיילים עשירים יכולים לזמן באופן מיידי יוצאי כוחות צבא מיוחדים ופרמדיקים מנוסים עשויה לעורר דילמה אתית. גלובל רסקיו לרוב פועלת במקומות עניים שסובלים ממחסור במשאבים. המודל העסקי של החברה מבוסס על אספקת סחורות ושירותים קודם כל ללקוחותיה. היא משתדלת לעזור גם למקומיים כשזה מתאפשר, אך כפי שריצ'רדס מנסח זאת: "אנחנו לא הצלב האדום. אין לנו היכולת להציע את השירותים שלנו לאנשים שלא שילמו דמי מנוי".

ריצ'רדס, בוגר בית הספר לעסקים של אוניברסיטת דרטמות', הקים את החברה ב־2004 לאחר שכבר נהנה מקריירה מוצלחת כיועץ השקעות פרטי בחברת תומאס וויזל קפיטל פרטנרס ואיתר נישה שאיש עוד לא מילא. באותה תקופה חברות כמו אינטרנשיונל SOS סיפקו הערכות סיכונים לחברות גדולות שהיו להן עובדים במדינות זרות, וחברות ביטוח נסיעות אפשרו ללקוחות לתבוע פיצוי תמורת שירותים כמו פינוי או אובדן מזוודות. במקביל, קבוצות כמו MedjetAssist סיפקו שירותי פינוי מבתי חולים בינלאומיים. אבל לא היתה שום חברה בעלת יכולת לשלוח במהירות מסוקים ואנשי ביטחון למקומות נידחים. ריצ'רדס גילה זאת בעת שחקר אופציות להשקעה בתעשיית המשבר. "כשקוראים לחיל הפרשים, מצפים שהוא יופיע", הוא אומר.

ריצ'רדס שכר לעבודה עד מהרה חמישה פרמדיקים בעלי רקע צבאי, ארגן שותפות עם המחלקה לרפואת חירום של ג'ונס הופקינס כדי לספק ללקוחות ייעוץ רפואי גם באזורים מרוחקים, והחל לפנות לחברות מסוקים ולאנשי צבא ברחבי העולם כדי לקבל מהם שירותים בעת הצורך. במקביל התחיל להחתים לקוחות עסקיים, ששילמו דמי מנוי שנתיים גבוהים שהבטיחו להם בין השאר קדימות בפינויים. משרד החוץ האמריקאי, נאס"א ואובר חתמו עד מהרה על חוזים עמו, וכך עשו גם חברות הוצאה לאור רבות, בהן נשיונל ג'יאוגרפיק וקונדה נסט. בחמש השנים האחרונות גלובל רסקיו נהפכה לרשת הביטחון המועדפת גם על מטיילים הרפתקנים, שבוחרים באחד משני מסלולים לאנשים פרטיים: כיסוי רפואי במחיר 329 דולר בשנה, או כיסוי רפואי ושירותי אבטחה במחיר 655 דולר. מועדון האלפינים האמריקאי מציע לכל חבריו חבילה של שירותי גלובל רסקיו, ואם תשאלו כל מטפס הרים אם שמע על החברה — קרוב לוודאי שישלוף לכם כרטיס חבר. "הם שינו את התעשייה וגרמו לשחקנים הקיימים לשנות ולהרחיב את שירותיהם בהתאם", אמר לי בכיר בענף.

מסוק חילוץ ממריא עם פצועים ממחנה הבסיס באוורסט. הבחירה מי יעלה על הטיסות התנהלה באופן רחוק ממדעי, בעיקר על פי קשרים אישיים צילום: איי אף פי

אבל ריצ'רדס גם קנה לעצמו מוניטין כבוס תחרותי וקשה. ב־2011 עזבו את החברה בתוך חודש חמישה בכירים, בהם שני סגני נשיא — קצין ביחידת הריינג'רס של הצבא האמריקאי, טום בוכנווסקי, וחייל לשעבר ביחידת אריות הים, טד מוהלנר — שפתחו חברה מתחרה ששמה רדפוינט רזולושיונס. החברה, שהוקמה בעמק הסיליקון, איחדה בין שירותי חילוץ ופינוי לביטוח נסיעות: הלקוחות מוזמנים לפנות אליהם גם במקרה של איבוד מזוודה וגם במקרה של איבוד רגל. החברה החדשה נטלה עמה עובדים ולקוחות של גלובל רסקיו, ונמצאת עמה בסכסוך משפטי מתמשך.

ואולם, על אף התחרות המשיכה גלובל רסקיו לשגשג ולהתפתח. ב־2012 פתחה החברה משרדים באסלמאבאד ובבנגקוק. המנויים מקבלים מספר טלפון אחד שאליו הם מתקשרים בשעת הצורך, והשיחה מועברת אוטומטית למשרד שפתוח באותה שעה. ניהול פעילות נרחבת כל כך מחייב רשת עולמית של עובדים, וכן את היכולת ליצור במהירות קשר במקומות שבהם התקשורת קרסה. העובדים בשטח משתמשים במכשיר לווייני ששמו DeLorme InReach שמאפשר רק העברת הודעות כתובות, וכן במערכת מודם לוויינית שיוצרת רשת מיני אלחוטית. ישנה גם אפליקציית GRID שפיתחה החברה לאחרונה, ששולחת התראות בטיחות בזמן אמת למכשיר הסמארטפון של הלקוח — גרסה מהירה ומדויקת יותר של אזהרות המסע של משרד החוץ האמריקאי. אבל על אף כל הטכנולוגיה הזאת, פאשה מסביר שבסופו של דבר "הכל מסתכם בבחור שנמצא בשטח, מפעיל שיקול דעת נכון ועושה כמיטב יכולתו בנסיבות הקיימות".

לוקלה, נפאל

בנפאל, הבחור הזה היה פרייזר. הוא בילה לילה מבעית רווי ברעשי משנה במדשאה של המלון, לצדם של שאר האורחים. בשלב מסוים הוא מצא את עצמו מקנא בשכן, בחור אמריקאי שהצליח להירדם על הדשא למרות התנודות הסיסמיות. אלא שאז הגיע כלב נטוש, התקרב אל הבחור, הרים את רגלו והשתין עליו. האמריקאי המשיך לישון.

הריסות רעידת האדמה בבקטאפור. חברות החילוץ הפרטיות משתדלות לעזור גם למקומיים כשמתאפשר להן, אבל המודל העסקי שלהן מבוסס על אספקת סחורות ושירותים קודם כל ללקוחות צילום: אימג'בנק, Gettyimages

בבוקר שלח פרייזר הודעת טקסט לבנגקוק, כדי לעדכן את הבוסים שלו שהוא מתכוון לטוס ללוקלה, עיירה הררית קטנה במרחק כמעט 140 ק"מ מזרחה, המשמשת נקודת זינוק למרבית המטפסים והמטיילים בהימלאיה. מוניקה ברודמן־מאדר, רופאה שוויצרית שהיתה במקרה בקטמנדו, היתה עם פרייזר במסוק שטס ללוקלה. כשנחתו, נתקלו בשקט מטריד. בית החולים נפגע, וכמה אחיות מתנדבות ניסו להקים בשדה התעופה מחלקה זמנית למיון הפצועים. אף פצוע עדיין לא הגיע.

הם הגו במהירות שיטה לאבחון ומיון הפצועים. פרייזר יסקור בזריזות את המטופלים ברגע שהם מגיעים. אגודל כלפי מעלה פירושו שהמצב קל יחסית והמטופל עובר לאחיות, אגודל למטה פירושו שהם מועברים לברודמן־מאדר לטיפול דחוף. ואז המסוקים החלו להגיע. פה גב שבור, שם אגן מרוסק. מטפס עם פגיעת ראש ירד מהמסוק והחל ללכת ללא מטרה בכיוון המדחף. מרבית המסוקים היו קטנים ומותאמים לארבעה אנשים. אולם לפעמים הופיע מסוק תובלה גדול מסוג

Mi-17. "בכל פעם שהגיע הלב שלי צנח", אומר פרייזר, "מכיוון שידעתי שיש עליו 20 איש". עד שעות אחרי הצהריים המאוחרות הוא בחן 70 מטופלים, מרביתם נפאלים. איש לא יודע כמה מהם מתו. הוא טס בחזרה לבירה. הגיע הזמן לעשות את עבודתו האמיתית.

עבודות חילוץ בסנקו. משימתם של ארגוני הסיוע הבינלאומיים היא אלטרואיסטית, אך היא אינה חפה משיקולים אנוכיים, והם מתחרים ביניהם על משאבים: גישה, מלונות, מסוקים, יחסי ציבור צילום: אימג'בנק, Gettyimages

קטמנדו, נפאל

מיד לאחר נחיתתו נפגש פרייזר עם אנדרסן, שהגיע מבנגקוק ונחת לתוך מערבולת רוחות עזה בשדה התעופה. הצעד הראשון של אנדרסן היה איתור שלושת העובדים של אובר, ששהו במדשאה מחוץ למלון הייאט ריג'נסי בהמתנה לטיסות שיוציאו אותם מהמדינה. הוא ופרייזר עברו על רשימת הלקוחות. קבוצה של שלושה מטיילים שהתה בהר להוטסה, הסמוך לאוורסט, אך הם התקשרו והודיעו שהם בסדר. לקוח אחר, מטפס מקולורדו ששמו בראד ג'ונסון, היה במקאלו. גם הוא היה במצב סביר אך עם גב כואב.

נראה היה שהלקוחות של גלובל רסקיו הצליחו לחמוק מהאסון. אף אחד מהם לא נמנה עם 18 ההרוגים במפולת במחנה הבסיס של האוורסט. ובכל זאת היו מכשולים שהיה צריך להתגבר עליהם — ממשלת נפאל הפקיעה את כל המסוקים הפרטיים במדינה, כך שהחברה לא יכלה לקיים את הבטחתה לחילוצים אוויריים מהירים של לקוחות כמו ג'ונסון, שהיה חייב לרדת מההר לפני שמצב הגב שלו יחמיר. הצוות יצר טבלה בעלת ארבעה טורים: מצב לא ידוע, בריא ושלם ובמיקום ידוע, חילוץ בפעולה, ומבצע סגור. עד יום שני, 27 באפריל, הם העבירו 49 לקוחות לאחד משלושת הטורים האחרונים בטבלה. אף אחד מהם לא נזקק לטיפול רפואי. בסך הכל, הם הרגישו שהם במצב טוב. ואז התקבלה שיחת טלפון על הצוות במחנה 1.

פיירפקס, וירג'יניה

המחשבה הראשונה שעברה בראשה של קאת'י מקנייט היתה "הו, אלוהים, לא שוב". מקנייט (52), חוקרת בתחום החינוך, בדיוק סיימה אימון טריאתלון והיתה בדרכה לביתה בפיירפקס, כשגיסה התקשר לספר לה על רעידת האדמה בנפאל, ושלפי הדיווחים יש מפולת גדולה במחנה הבסיס באוורסט. בעלה של מקנייט, פטריק (49), מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת ג'ורג' מייסון, היה בעיצומו של ניסיון שני להעפיל לפסגת העולם. שנה קודם לכן, פטריק, מטפס הרים מנוסה, הגיע למחנה הבסיס שעה בלבד לאחר שמפולת פילחה את מפל הקרח קומבו, קטע קרחונים מסוכן באורך 800 מטרים המוקף סלעים ונמצא בין מחנה הבסיס למחנה 1. במפולת נהרגו 16 אנשים מבני שבט השארפה והיא הובילה לסיום הטיפוס על האוורסט מהצד הנפאלי ב־2014. כעת הוא שב להרים עם אותה חברת טיולים שבה בחר שנה קודם לכן, סאמיט קליים (Summit Climb), שבסיסה בסיאטל.

פינוי גופת מטייל מלוקלה. "זה קצת כמו ברבור במים", מסביר פרייזר את עבודתה של גלובל רסקיו. "הוא נראה חינני על פני המים, אך מתחת להם הרגליים שלו משתוללות" צילום: רויטרס

אחיו של פטריק אמר לקאת'י שבשלב זה אין סיבה להילחץ. פטריק החזיק ב־SPOT, מכשיר איתות לווייני לשעות חירום שמתחבר לרשתות בינלאומיות של חיפוש והצלה. פטריק חיבר את המכשיר לבלוג שלו ולחשבונות הטוויטר והפייסבוק באמצעות אפליקציית החיבור If This Then That והחל בשעה 3:17 לפנות בוקר, שעון ניו יורק — כשעה לאחר רעידת האדמה — הוא פרסם שלושה ציוני מקום, לפיהם הוא נמצא במחנה 1. מעבר לכך, קאת'י ידעה שבעלה הוא מנוי של גלובל רסקיו. אולם גם לא היתה לה סיבה להרגיש יותר מדי בנוח. בשעה 13:27, שעון נפאל — 3:42 שעון ניו יורק — צייץ בטוויטר המדריך של סאמיט קליים, דן מאזור (25): "רעש משני בשעה 13:00! המצב נורא פה במחנה 1. מפולות בשלושה צדדים". חצי שעה לאחר מכן הוא פרסם ציוץ נוסף על המצב באוורסט. הפעם המסר שלו היה מטריד עוד יותר והסתיים במשפט: "בבקשה התפללו למען כולם".

מחנה 1, אוורסט

המשלחת של סאמיט קליים עזבה את מחנה הבסיס מוקדם יותר באותו הבוקר והתקדמה דרך מפל הקרח קומבו. מקנייט טיפס עם קבוצה של 17 אנשים. הם הרגישו חזקים לאחר שצלחו את מפל הקרח. אולם כשהגיעו למחנה 1, בגובה של 6,035 מטרים, הם נדהמו מהקרחונים הלא יציבים באזור. הקבוצה התמקמה מתחת לצד הדרום־מזרחי של האוורסט. מוקפים בקירות תלולים וצוקי קרח.

מקנייט חלק אוהל עם חבר לקבוצה מפינלנד. לפתע החל האוהל לעלות ולרדת ולהתנדנד מצד לצד. מקנייט חש את הקרקע מתרוממת מתחת רגליו, אלא שהיה זה למעשה גוש ענקי של קרח שזז מתחתיו. המדריך מאזור התחיל לצעוק. "הכינו את גרזני הקרח שלכם! זה מגיע!". הוא הורה לחברי הקבוצה לשכב על הבטן כשגרזניהם תקועים בקרח. ואז החלה המפולת: אחת, שתיים, שלוש. אלו היו מפולות של תרסיסים, כלומר שכבות דקות של קרח המתקדמות בעזרת הרוח ולא מפולות קטלניות של סלעים וקרחונים, כמו אלה שהיכו במחנה הבסיס. אבל האוויר שזרם דרך מחנה 1 השתולל בכוח, ודהר במהירות של 120 קשר. מקנייט, שייט ששט בעבר בסופות הוריקן, מעולם לא חש באוויר זורם בכזו פראות. בעודו מפנה לעצמו נתיב אוויר בשלג שמסביבו, הוא התכונן לקריסה הבלתי נמנעת של צוק הקרח ולמפולת הנלווית שהוא היה בטוח למדי שתסיים את חייו באוורסט.

אבל מפולת כזו לא התרחשה. מיד לאחר רעידת האדמה החליט מאזור לעבור למרכז מחנה 1, הרחק מקירות הקרח המתנוססים. המרכז הזה מורכב משורה של רכסי קרח. מאזור בחר אחד בגודל 7.5 מטרים על 15 מטרים. החל בשעות אחר הצהריים נפגעה הקבוצה מרעשי משנה חוזרים ונשנים, תזוזות ססמיות עמוקות שנשמעו כמו חריקות של גלגלי קרח. בערך בזמן זה פרסם מאזור את הציוץ שבו ביקש שיתפללו למענם.

צעירה מוציאה ספרים מהריסות ביתה בהאריסידי. "זה קשה", מודה אנדרסן. "עם הרקע שלנו, אנחנו רוצים לצאת לשם. אנחנו רוצים לעזור" צילום: אימג'בנק, Gettyimages

מקנייט התעורר בבוקר למחרת, יום ראשון, לאור שמש וזרם קבוע של מסוקים. האנשים נעמדו בתור לעלות על טיסות החילוץ הראשונות ממחנה 1, וברכס שמעליו הוא הבחין בקבוצות של מטפסים שפילסו לעצמם דרך למטה ממחנה 2. כשהתקשר לקאת'י בטלפון הלווייני שלו, עוד לא היה לו מושג על היקף ההרס שנפאל חוותה. קאת'י סיפרה לו שמפולת הרגה אנשים במחנה הבסיס, ושהאזורים הנמוכים שמחוץ לקטמנדו נהרסו. בשלב זה החל מקנייט להבין את מצבה של הקבוצה שלו. הממשלה פרשה כלי טיס הרחק מקומבו, והמפולת הרסה את הסולמות והחבלים הקבועים שאולי היו מאפשרים ירידה רגלית של המטפסים למחנה הבסיס. ובכל זאת, הוא אמר לקאת'י לא לעשות דבר — מתוך הנחה שיש להם מספיק מזון ודלק כדי להמיס קרח למי שתייה לימים הקרובים. הוא אפילו נאחז בשביב של תקווה שהם יצליחו לסיים את הטיפוס.

ביום ראשון נהפך מסלול ההמראה הקטן של מחנה 1 למרכז תעופה עמוס. זרם בלתי פוסק של מסוקים הגיע למקום כדי להוריד את המטפסים מההר. הבחירה מי יעלה על הטיסות התנהלה באופן רחוק ממדעי, והגישה למסוקים נקבעה בעיקר על פי קשרים אישיים בין המפעילים למדריכי הטיפוס — אם כי לעתים גם הכוח עשה את שלו. כמה מחברי קבוצת סאמיט קליים היו לחוצים לעזוב, ולכן ג'נגבו שארפה, אחד מעובדיו הנאמנים של מאזור, פילס בכוח את דרכו ודחף אותם על המסוק.

קאת'י מקנייט מצדה כבר היתה מוכנה להפעיל את תוכניות המגירה. היא ידעה כי לפי התחזית צפויה סערה שתמנע שימוש במסוקים באזור. היא ידעה גם שבעלה ואדם נוסף בקבוצה, בחור סקוטי ששמו ג'יימס גרייב, היו מנויים בגלובל רסקיו. ביום שני בבוקר שעון קטמנדו — ראשון בערב, שעון וירג'יניה — בעלה התקשר שוב. הפעם בני הזוג קיבלו את ההחלטה ליצור קשר עם גלובל רסקיו ולבקש חילוץ. קרוב ל־150 איש כבר פונו ממחנה 1, אך הקבוצה של מקנייט עדיין לא הצליחה לעלות על מסוק, והסערה הלכה והתקרבה. קאת'י טלפנה לגלובל רסקיו והופנתה לג'ף ויינסטין, פרמדיק בבנגקוק, שמיד יצר קשר עם שרי הארי קוויקל, מנהל התפעול בפישטייל אייר, אחת משש חברות מסוקים שאיתן עובדת גלובל רסקיו באופן קבוע בנפאל. אמנם באותו יום הודיעה ממשלת נפאל על השתלטותה על כל כלי הטיס במדינה, אבל קוויקל אמר כי יוכל לספק מסוק שיגיע למחנה 1 למחרת, בהפסקה שבין הטיסות הממשלתיות. באותו לילה שוחח ויינסטין עם פטריק באמצעות טלפון לווייני. "הוא אמר, 'אל תדאגו, אנחנו שם'", משחזר מקנייט.

ביום למחרת שלחה פישטייל מסוק מלוקלה למחנה 1. כשהטייס הגיע למקום, מחנה 1 היה אפוף ברשת עננים שהלכה והתקרבה במהירות. הוא הניח שיש לו חלון זמן של 45 דקות לבצע את הפינוי. מקנייט שלף את כרטיס החבר שלו בגלובל רסקיו והראה אותו לטייס, שנתן לו את האישור לעלות. עד מהרה היו מקנייט וגרייב באוויר. בשעה הקרובה העביר הטייס את חברי הקבוצה הנותרים למחנה הבסיס. מאזור חייב את כל אחד מהמטפסים לחבור לאחד מבני השארפה המלווים, שלא תמיד זוכים לעלות למסוקי החילוץ משום שאינם יכולים להרשות לעצמם לשלם. לא נשקלה שום אפשרות אחרת; השארתו של אדם שם היתה משולה להריגה. הם היו הקבוצה האחרונה במחנה.

את הלילה העבירה הקבוצה במחנה הבסיס, כשחבריה אוספים את מה שנותר מהציוד שלהם. למחרת לקח אותם המסוק למטה, ללוקלה. הם חלקו את הטיסה הזאת עם גופה, נפאלי מקומי שמת במפולת שאירעה במחנה הבסיס. המקום במסוק היה מוגבל ולכן הקבוצה ישבה על הגופה הקרה. אנדרסן פגש אותם לאחר שנחתו, ובתוך ימים אחדים היו להם כרטיסי טיסה הביתה.

"יש לי אך ורק כבוד והערכה לגלובל רסקיו", אומר פטריק מקנייט. "אני נשמע כמו פרסומת מהלכת, אך אני מוכן לשלם שוב בכל שנה את מה ששילמתי, כי אני בטח לא הייתי רוצה להיות שם למעלה בלעדיהם".

הדילמה: עובדי הצלה או נותני שירות?

אזורי אסון הם קרקע פורייה לשיתוף פעולה ולתחרות גם יחד. לכל אזור כזה מגיעים קודם כל ארגוני חיפוש והצלה בינלאומיים ולאחריהם ארגוני הסיוע הגדולים כמו USAid, נציבות האו"ם לטיפול בפליטים והצלב האדום. המשימה שלהם היא בראש וראשונה אלטרואיסטית אך גם היא אינה חפה משיקולים אנוכיים. הארגונים מעניקים סיוע אך גם מתחרים על משאבים מסוימים: גישה, ידע מקומי, מלונות, מסוקים, יחסי ציבור. אותו הדבר נכון גם לגבי חברות החילוץ הפרטיות.

ויינסטין נתקל באחד הימים בעובד לשעבר של גלובל רסקיו שעובד כעת עבור רדפוינט. השניים התייחסו אחד לשני בנימוס, אך היה רק מספר מוגבל של מסוקים פרטיים שפעלו באותו הזמן בנפאל, ושתי החברות רצו גישה אליהם. שתיהן פעלו באופן אצילי תחת הנסיבות, ולא הסתפקו בפינוי של לקוחות בלבד. בגלובל רסקיו חילצו ממחנה 1 בחינם את בני השארפה שהתלוו למטפסי מועדון סאמיט קליים, ואילו רדפוינט שלחו מנתח טראומה לכפרים. "החברות האלה יעזרו אם יש להן מקום פנוי במסוקים", אומר ג'ון מורטי, לשעבר מנהל יחסי ציבור בגלובל רסקיו. "ואם הן משיגות עקב כך גם פרסום חיובי, מה טוב. אבל בסופו של יום מדובר בחברות פרטיות. הן לא שם כדי לבצע את העבודה של הממשלה".

בימים שלאחר רעידת האדמה התפצל הצוות של גלובל רסקיו. ויינסטין, הפרמדיק שענה לשיחה של קאת'י מקנייט, טס לנפאל והצטרף לאנדרסן בלוקלה, שם טיפלו בלקוחות האחרונים בקרב המטפסים. פרייזר ופאשה נשארו בכוננות בקטמנדו למקרה שלקוח נוסף יזדקק לעזרה. באחד הערבים בקטמנדו אני שואל אותם אם עלה בדעתם לנסוע לסייע לכפרים בהרים שנפגעו באופן הקשה ביותר. "אנחנו לא מצוידים לכך, אין לנו מספיק אנשים, זה מעבר ליכולותינו", עונה פאשה.

"מעבר למאמץ ההומניטרי הראשוני שביצענו, ההתמקדות שלנו חייבת להיות בלקוחות", מוסיף פרייזר, שעוצר לרגע ומוסיף: "ברור שבתור אנשי רפואה וחילוץ, מתסכל לחזות בזה".

בבוקר שלמחרת אני נוסע לבקר את בן איירס, המנהל בנפאל של עמותת dZi, מלכ"ר שעובד בתחומים כמו בטיחות בתי ספר כפריים ורווחת עובדים. יום לאחר רעידת האדמה עזר איירס לפרייזר בתהליך המיון הראשוני של המטופלים בלוקלה. איירס רוחש כבוד רב לפרייזר, אך הוא מבקר את התפקיד שחברות כמו גלובל רסקיו משחקות בנפאל. "יש בעיה עם זה שהטיסות האלה יצאו לאסוף תיירים אבודים", הוא אומר, "במקום לחלץ אנשים שממש נפגעו בגורקה" — מוקד הרעש. אולם העובדה שגלובל רסקיו הצליחה להפקיע את המשאבים היקרים כלל לא מפתיעה אותו. "זו חברה פיאודלית", הוא אומר, "הכסף מדבר כאן".

בשלב מאוחר יותר אני מעלה את הסוגיה הזאת בפני ריצ'רדס. כיצד, אני שואל, הוא מצדיק את התפקיד של גלובל רסקיו בהפקעת המסוקים? "אלה נושאים מורכבים", הוא עונה. "בייחוד כשמנסים לנווט בתוך אסון חמור ולקבוע מי יזכה במשאבים הנדירים ביותר. קשה לומר שהיו אחרים שב־36 או 48 השעות הראשונות היו זקוקים לשירותים האלה יותר מאשר קהילת המטפסים. קשה להשוות רמות של נזקקות". ואז הוא מוסיף: "בסיום סיטואציות מסוג זה אנחנו תמיד מייחלים שהיינו יכולים לעשות יותר, אבל בכל הנוגע ללקוחות שלנו, אנחנו מרגישים די טוב עם האופן שבו הצלחנו לתמוך בהם".

עד יום ראשון, 3 במאי, כבר עזבו מרבית המטפסים והטיילים את לוקלה, ובתי התה והאכסניות של העיירה התרוקנו. אך לאנדרסן נותר עוד מבצע אחד לסיים לפני שישוב לבנגקוק: הוא מתלווה למסוק שטס למקאלו כדי לחלץ את ג'ונסון, שסבל מפריצת דיסק בגב. אחר כך נשאר אנדרסן בעיירה ההררית עוד יומיים. בעודו שם הלך לבקר בבית החולים שנפגע כדי לשוחח עם רופא צעיר שפגש. הרופא, ממוצא שוויצרי, היה באמצע פגישה עם מטופל — נפאלי בשנות ה־30 המאוחרות לחייו, שנפל בהרים ונפצע בראשו. הוא סבל מהתקפים חמורים. הרופאים ניסו לתת לו תרופות הרגעה בעוד בני משפחתו מנסים למנוע ממנו לתלוש את העירוי. אנדרסן הבחין במהירות כי החולה זקוק ל־CT וככל הנראה צריך לעבור ניתוח. כל התסמינים הצביעו על דימום תוך־מוחי, אך הרופא השוויצרי אמר לאנדרסן כי הוא ייאלץ להמתין. "למה?" שאל אנדרסן. הרופא הסביר שהטסת המטופל לקטמנדו, המקום היחיד שמסוגל לטפל בצרכים שלו, תעלה 3,000 דולר, ולמטופל אין מספיק כסף. אף חברת מסוקים לא הסכימה לטוס בתעריפים מוזלים.

"שוכב לו שם בחור", סיפר לי לאחר מכן אנדרסן, "ורק משום שהוא לא יכול להרשות לעצמו את הטיפול, נחרץ גורלו למות. לאחר שצפיתי בכל האנשים האמידים נאבקים לעלות על הטיסות, חשבתי לעצמי: 'הוא באמת חייב לצאת מכאן, ואף אחד לא יודע, ולאף אחד לא באמת אכפת".

הסיטואציה היתה קשה ביותר. אי אפשר לצפות מגלובל רסקיו להציע טיסות חינם לכל קורבן שבו הם נתקלים. הרי כפי שריצ'רדס אמר, הם לא הצלב האדום. ובכל זאת, האירוע השפיע עמוקות על אנדרסן. "זה קשה", הוא מודה. "עם הרקע שלנו, אנחנו רוצים לצאת לשם. אנחנו רוצים לעזור". החולה הצליח לטוס לקטמנדו למחרת, ומשפחתו דיווחה כי שרד, אך לא ברור אם הוא סובל מנזק מוחי קבוע. לא הרופא ולא אנדרסן ידעו מה שמו.

זמן קצר לאחר רעידת האדמה בנפאל התפטר פרייזר מעבודתו בגלובל רסקיו. המהלך נבע בעיקר ממניעים אישיים — הוא ובקי התכוונו להתחתן ורצו לחיות יחד. הוא סיפר לי כי ימשיך לעבוד עם גלובל רסקיו כפרילנסר, וכי הוא מכיר תודה לחברה על ההזדמנות שנתנה לו לסייע למטופלים בלוקלה. הוא הוסיף כי הוא מתכוון לנסוע לאפריקה שמדרום לסהרה כדי להקים שם עם בקי מלכ"ר שיספק טיפול רפואי חינם לנזקקים. הוא כבר לא יכול לחכות.