אחיות ים

ביוני האחרון הגיעה ענת ליליאור (15) מתל אביב לתחרות הבינלאומית השנייה בחייה, אחד מסבבי הצעירים של ליגת הגלישה העולמית (WSL junior). שעה לפני שנכנסה למים, על החוף, פגשה את אחת המתחרות, קים ואטו (17) הצרפתייה. "ניגשתי אליה בנחמדות ואמרתי לה: 'הי, את גולשת ממש טוב'", מספרת ענת. "היא ענתה פשוט: 'כן'. שאלתי מאיפה היא, והיא שאלה מאיפה אני. כשאמרתי מישראל, היא הסתכלה על החבר שלה והתחילה לצחוק".

כמה שעות אחר כך, אף אחד כבר לא צחק כששמע את השם ישראל. הגולשת האלמונית מהמדינה הקטנה במזרח התיכון זכתה לסיקור נרגש באתר של הליגה, ונהפכה לסנסציה של התחרות. למחרת, בסיבוב השני, היא כבר קיבלה את הציון הגבוה ביותר — הציונים נקבעים בידי חמישה שופטים בהתבסס על פרמטרים הנוגעים לקושי של הגל, למגוון התרגילים, למהירות וכו' — ועלתה לרבע הגמר; ואטו, מהגולשות הבולטות באירופה, לא הצליחה לעשות זאת. בסוף יולי, בסבב נוסף של הליגה, הפעם בספרד, ענת העפילה שוב לרבע הגמר והשאירה מאחור את טרסה בונבלוט (16) מפורטוגל, הראשונה בדירוג האירופי. ענת עצמה זינקה בעקבות התחרות למקום התשיעי בדירוג הזה.

ענת (למטה) ונועה ליליאור. "אם אני לא מגיעה לים כמה ימים אני פשוט מדוכאת, אני יכולה לבכות כל היום", אומרת ענת צילום: Damien Poullenot

ענת עוררה עניין בסצנת הגלישה לא רק בזכות ההישגים שלה, אלא גם משום שלא הגיעה לתחרויות לבד. אם לא הספיקה גולשת אלמונית אחת מישראל שהרשימה את השופטים והצופים, התברר להם שהם קיבלו שתיים: נועה (13), אחותה של ענת, השתתפה גם היא בשתי התחרויות, בשתיהן הצליחה לעלות סיבוב וסיימה את חודש יולי במקום ה־34 באירופה.

ההישגים האלה מרשימים כשלעצמם, אבל הם מרשימים עוד יותר בתוך ההקשר. אף שבישראל גלישת גלים היא תחביב מקובל, היא לא נהפכה לספורט מקצועי, מבוסס וממומן. מיעוט הימים הגליים והגלים הנמוכים יחסית לא מספקים תנאי אימון אידאליים, ומשאירים גם גולשים מוכשרים הרחק מאחורי חבריהם בענקיות גלישה אירופיות כמו צרפת ופורטוגל, ורחוק עוד יותר ממעצמות הגלים הגדולות ארצות הברית ואוסטרליה. האחיות ליליאור, מהגולשים הטובים ביותר שצמחו כאן אי פעם, שהן כיום אלופת הארץ וסגניתה, נאלצות להסתפק באימונים חלקיים. הן גם מוגבלות לתחרויות מעטות — הוריהן נושאים בכל עלויות האימונים, התחרויות והטיסות, ומפאת המרחק והעלויות הן השתתפו עד היום רק בשלוש תחרויות בינלאומיות, במסגרת WSL. השבוע הן טסו בפעם הרביעית, לתחרות הנבחרות של איגוד הגלישה העולמי שתיפתח ביום ראשון בקליפורניה; נבחרת הגלישה הרשמית של ישראל תכלול רק את שתיהן, והיא ממומנת בידי הוריהן. כמעט בלתי אפשרי לבנות כך קריירה, ובכל זאת, ב־2020 גלישת גלים אמורה להיכנס לראשונה למשחקים האולימפיים, שיתקיימו בטוקיו — החלטה שהתקבלה סופית רק בספטמבר; הליליאוריות אמורות להיות שם, נושאות בצנעה תקווה אולימפית מפתיעה, בזכות תשוקה גדולה, נחישות גדולה לא פחות וכישרון יוצא דופן, שקשה להאמין שצמח בשלולית שבין שוברי הגלים בחוף הדולפינריום בתל אביב.

כמו האחיות פולגאר, רק עם אבא זורם

הליליאוריות יכולות להדהים גם צופים שלא מבינים דבר בגלישת גלים. הגלשן נראה כמו המשך ישיר של רגליהן החזקות, והתנועה חלקה, ממשיכה את הגל במהירות המדויקת ומרתקת גם גולשים מנוסים שנמצאים סביבן בים.

אחרי בלבול קל בהתחלה לומדים להבדיל בין השתיים. נועה זזה כל הזמן, בים, על החוף, בבית, ענת מרוכזת יותר. זה ניכר גם בגלישה — התנועות של נועה חדות ועוצמתיות, אלה של ענת מסוגננות וקלילות יותר. "תדמייני שענת גולשת בשמיניות ואני בזיגזגים", אומרת נועה, וענת מרחיבה: "נועה גולשת יותר בסגנון של פאוור סרפינג, רואים מלא קצף, והיא אוהבת איירים (ריחופים עם הגלשן באוויר). התנועה שלי יותר עגולה, יותר רכה, אני גולשת יותר פריסטייל".

אין כאן החלטה מודעת, בחירת סגנון מכוונת, רק אינטואיציה חדה, שהיא הבסיס לכישרון. "יש להן גוף חזק וגמיש, כוח בשילוב שיווי משקל וקואורדינציה נדירים", אומר שלומי עיני, הבעלים של בית הספר לגלישה "גלים" שאליו הן משתייכות. "והן יודעות לקרוא את הים, זה הכי מרשים. מגרש המשחקים הזה הרי משתנה כל הזמן, אין גל שדומה לגל אחר וכל גל משתנה תוך כדי תנועה. אבל הן יודעות לקרוא כל גל כל הזמן ויודעות להעביר את כל הידע הזה לגוף, והוא יודע מה לעשות. יכולת ברמה כזאת יש רק למעטים".

ענת (מימין) ונועה (שנייה משמאל) זוכות באליפות הארץ, באוגוסט. כל יציאה לתחרות בינלאומית עולה כ־30 אלף שקל, מכיסם של ההורים צילום: אבי רוקח, באדיבות ארגון גולשי הגלים בישראל

אבל הכישרון הטבעי לא מספיק, "הן גם חדורות מוטיבציה בצורה בלתי רגילה", עיני מוסיף, וגורם לנו לחשוב על האחיות פולגאר, יהודית, סוזאן וסופיה, השחמטאיות הגדולות בהיסטוריה. על פניו, כמעט דבר לא מחבר בין שחמט לגלישה ובין האחיות הקורנות מתל אביב לאחיות השקטות מהונגריה. ובכל זאת, כל החמש הן הוכחות מרשימות לתיאוריית 10,000 השעות.

לפי התיאוריה, כדי להגיע למצוינות בתחום מסוים צריך בעיקר להתאמן, ממוקדים ונחושים, במשך לפחות 10,000 שעות. את הכלל הגה הפסיכולוג השבדי־אמריקאי פרופ' אנדרס אריקסון, ומאז הוא צוטט אינספור פעמים, למשל ב"מצוינים", רב־המכר של מלקולם גאלדוול שהיה לתנ"ך של טיפוח המצוינות בשנים האחרונות. לטענת המומחים, ההשפעה של הנתונים הבסיסיים, למשל הגנטיקה והגוף, קטנה יחסית להשפעה של האימונים הרבים, "בדרך כלל 10-8 שנים מחייכם, שעתיים־שלוש ביום, מתוך תחושה שאתם יכולים להיות משהו מיוחד", הגדיר זאת פטר קין, שהיה "מנהל הביצועים" ב־UK Sport, מוסד הספורט המוביל בבריטניה.

לאסלו פולגאר, אביהן של השחמטאיות שהיה בעצמו פסיכולוג חינוכי, החליט ליישם את העיקרון באופן מתוכנן ומחושב, וממש אילף את הבנות למצוינות באמצעות אינספור שעות אימונים. המקרה של הליליאוריות אחר — הדרייב בא מבפנים. "הן אלו שדוחפות, שרוצות להתחרות ולהתפתח בתחום", אומר אביהן יוחאי. "התחרות הראשונה בחו"ל היתה יוזמה של נועה, זה מה שהיא רצתה כמתנת בת מצווה, ובכלל רשמתי את ענת בטעות למקצה של הבוגרות והיא קיבלה את הדירוג הגבוה ביותר בסיבוב הראשון. לא חשבנו שהיא בכלל תצליח לעשות שם משהו, היא התחרתה מול הגולשות הבולטות בעולם", הוא מבהיר עד כמה זורמת ולא דוחפת הגישה הכללית של המשפחה. "הכלל הוא שכל מה שקורה יקרה מתוך רצון שלהן. אנחנו רק מאפשרים להן את זה, עושים מה שאנחנו יכולים כדי לעזור".

עם הגישה המשפחתית הזאת, האם הן הצליחו לצבור 10,000 שעות אימונים, גם אם לא שמעו מעולם על התיאוריה? "אני לא יודעת אם הייתי על הגלשן כל כך הרבה שעות", מהרהרת ענת. "מגיל 6, כל יום — אני מכורה, אם אני לא מגיעה לים כמה ימים אני פשוט מדוכאת, אני יכולה לבכות כל היום — ושעה־שעתיים־שלוש ביום לפחות... אז אולי כן". חישוב גס — תשע שנים, כל יום או כמעט כל יום, נאמר שעתיים בממוצע ביום — מעלה שהיא בהחלט בדרך לשעה ה־10,000 שלה.

לצמוח בתוך ענף לא קיים, ובלי כסף

כשיוחאי ליליאור אומר שהוא מאפשר, הוא בעצם אומר שהוא מממן. להערכתו, בשנתיים האחרונות השקיעה המשפחה לפחות 130 אלף שקל בשנה באימונים ובתחרויות. "כדי להתקדם צריך להשתתף במינימום ארבע תחרויות בינלאומיות בשנה, וכל יציאה לתחרות עולה משהו כמו 30 אלף שקל", הוא מגדיר את היקף ההשקעה הנדרשת. הבנות אמנם נהנות מחסויות של אינטרסרף, שמספקת להן גלשנים, ובילבונג, שמספקת בגדים וחליפות; אבל מלבד גלשנים וביגוד, הן לא מקבלות כל מימון. גם כשזכו הקיץ במקומות הראשון והשני באליפות הארץ הפרס היה בגדים של בילבונג, נותנת החסות לתחרות — ורק כמה עשרות שקלים מארגון הגלישה. זהו. ההורים משלמים מכיסם על הטיסות, ההשתתפות בתחרויות והאימונים. וגם האימונים מוגבלים למדי. קצת פריסטייל, כמו הסגנון של ענת. האחיות מתאמנות עם שאר ילדי המועדון ומקפידות על אימוני כושר, אבל למעשה האימון המקצועי שלהן מסתכם במפגש אחד בחודש עם עדי גלוסקא, לשעבר אלוף ישראל בגלישת גלים; גם את השכר שלו ההורים משלמים.

ענת ונועה עם ההורים יוחאי ליליאור ואתי יעקובי. "הכלל הוא שכל מה שקורה יקרה מתוך רצון שלהן. אנחנו רק מאפשרים להן את זה" צילום: עמית שעל

"אני יוצא עם הבנות לחו"ל, אבל מבחינה מקצועית אני לא יכול לעזור להן, הן יודעות יותר ממני", אומר יוחאי (46), הבעלים של חברה המספקת שירותי הדרכה וגם חילוץ של מטיילים בארץ ובחו"ל. "כשנועה מפגרת בדירוג בתחרות ואז נותנת ביצוע חזק על גל הקרדיט כולו שלה, וכשענת מחכה לגל בתחרות ונשארת דקה ומחליטה לעשות סיבובים כדי לבלבל את המתחרות — זו החלטה שלה, אני לא יכול להנחות אותן בזה בכלל.

"בתחרויות בחו"ל אנחנו רואים את כל המעטפת המקצועית שיש לגולשות — מאמן צמוד, שעושה גם הכנה מנטלית וגם מנחה את הגולשת בזמן התחרות, תזונאי שבונה תוכנית מסודרת. אצלנו אני פשוט שואל אותן בבוקר איזה סנדוויץ' הן רוצות, עם נקניק או עם טונה, ואת כל האימונים וההכנה בתחרות הן עושות לבד". זה לא רק עניין של מימון, זה חלק ממגבלות הענף המקומי: "גם אם היינו רוצים לשכור להן מאמן, אין אדם שיכול לעשות את זה כרגע בארץ".

ובכל זאת, גב רשמי היה יכול להבטיח את המשך ההתקדמות של ענת ונועה בדרך לאולימפיאדה. כל עוד הענף לא היה אולימפי, ארגון גלישת הגלים המקומי קיבל תקציבים זעומים ממשרד הספורט ומהטוטו, המוסד המרכזי של מימון הספורט בישראל. החלקה על הקרח וסקי, לא בדיוק ענפים שקל להצמיח בישראל, מקבלים מימון, אבל גולשי הגלים לא. המימון שקיבל הארגון בשנים האחרונות נע בין 70 אלף שקל ל־150 אלף בשנה, פחות מבדמינטון וריקודים סלוניים.

ההחלטה הטרייה להפוך את הספורט לאולימפי עשויה סוף סוף לשנות את התמונה. קל זה לא יהיה: רק 20 גולשים ו־20 גולשות יוכלו להתחרות בטוקיו, וכדי להכניס לשם לפחות ישראלית אחת נדרש הרבה מאוד מימון להרבה מאוד שעות אימון. "אם נדע לטפח את האחיות ליליאור ולהשקיע בהן את המשאבים הנדרשים יש סיכוי טוב שהן יוכלו להגיע להישגים משמעותיים", מאשר אריק קפלן, נשיא התאחדות "אילת" לענפי הספורט התחרותיים הלא אולימפיים, שעד היום כללה את ענף גלישת הגלים. הוא מדגיש כי גם ענפים לא אולימפיים רבים מצמיחים כאן כישרונות גדולים שרושמים הישגים בינלאומיים ומחייבים הקצאת תקציבים ראויים. אבל עכשיו, כשהשינוי בפתח, המימון אמור להיות קל אפילו יותר. "ההחלטה להכניס את הגלישה למשחקים האולימפיים מחייבת חשיבה מחודשת על הספורט הישראלי, לבחון את חלוקת המשאבים שכיום מפלה ענפים מסוימים כדי לאפשר צמיחה של תרבות ספורט אמיתית שבה מגוון ענפים יכולים לפרוח ולהביא לכולנו כבוד".

בערב של יום גלי אחד אנחנו פוגשים את משפחת ליליאור בביתה בתל אביב, בין שוק הכרמל לחוף. "אנחנו חייבים לגור קרוב לים, זה הכלל", מסבירה האם, אתי יעקובי (54), ציירת ומורה לאמנות במדרשה בבית ברל. האח עידו (17) חזר מאימון כדוריד, ענת אוכלת שניצל טבעול, ונועה סופרת תלושי קנייה שקיבלה כשכר על השתתפות בפרסומת של פוקס, שבה צולמה מחליקה על סקייטבורד. "יש כאן תלושים של 1,000 שקל לפוקס הום", היא אומרת לאמה, "מה קונים בפוקס הום?".

יכול להיות שאתם מוכרים אותן בזול?

"איכשהו זה התגלגל וזרמתי, זה באמת קצת מביך שזה מה שהיא מקבלת", אומרת אתי.

במקומות אחרים בעולם חסויות מסחריות מספקות לגולשים מעטפת של עשרות אלפי דולרים. כאן, מעבר לגלשנים ולבגדים, זה נגמר בתלושים. זו לא בעיה רק של ענף הגלישה, אלא של כל תרבות החסויות ומימון הספורטאים בארץ, אבל במקרה של האחיות היא בולטת במיוחד. "ענת נמצאת על היומן של כל תלמיד בארץ בערך, היומן של בילבונג", אומר שלומי עיני ממועדון הגלישה שלהן, "והיא לא מקבלת שום דבר רציני. התעשייה בארץ נותנת נזיד עדשים לספורטאים".

אין מודל מקומי? זה רק מגדיל את הדרייב

אחר צהריים רגיל אחד, נטול חגים, בספטמבר, והמועדון בדולפינריום הומה ילדים ונערים. כמו כולם, גם הליליאוריות סוחבות את הגלשנים מהחוף בסוף האימון, ומתיישבות על כיסאות הפלסטיק, על רקע הקירות עטורי הגרפיטי, כדי לנגב חומוס שמישהו קפץ להביא משוק הכרמל. ואז, כשמתברר שהים עלה, כמו כולם הן ממהרות למרוח את הגלשנים שלהן בשעווה, ורצות למים.

ובכל זאת, הן לא כמו כולם. הן מגיעות למועדון מיד אחרי בית ספר ונשארות עד הערב. כשיש גלים, הן גולשות. כשאין, הן עושות אימוני כושר, בדגש על כוח ושיווי משקל, ואימוני יוגה, וחותרות ושוחות בים ("אני מגיעה לפעמים ל־3 ק"מ שחייה", אומרת ענת), ומתאמנות על הקארבר, סקייטבורד רחב שמדמה גלישה ומאפשר אימון יבש בימים נטולי גלים.

"מתי שרק אפשר אנחנו בים על הגלשן", אומרת ענת. "ראיתם פעם בארץ גל יותר גבוה מכם? לא. ככה זה, הגלים כאן לא מתקרבים למה שיש בחו"ל. אנחנו לא יכולות להרשות לעצמנו להחליט מתי לגלוש, כי נדיר שיש גל טוב. כשיש אנחנו חייבות לנצל את זה". גם אם זה אומר כמעט לא לצאת מהמים במשך שעות רבות, לפעמים מ־7 בבוקר עד חשיכה. גם אם זה אומר להפסיד בית ספר. הן לומדות בכיתות י' וח' בגימנסיה הרצליה, "והמורים מקבלים את האימונים שלנו בהבנה", מבהירה ענת. "כשהמורה למתמטיקה אמר שלא הצלחתי כמו שהוא ציפה אמרתי לו: 'תקשיב, יש סיבה שאני לא משקיעה כמו שהייתי יכולה, ובעיניי היא סיבה מוצדקת'. יש אנשים שלא יודעים מה המטרה שלהם בחיים, אני ונועה יודעות. בשבילי זה לא תחביב, זה מקצוע. ברור שצריך תעודת בגרות ואנחנו תלמידות טובות, אבל הגלישה לפני הכל".

לא קורה שלא מתחשק לכן לגלוש?

"בחיים לא", הן צוחקות, וענת מרצינה ומוסיפה: "אני יודעת שזה עשוי להיראות לאנשים אובססיבי, אבל גם אם אני פצועה ושרופה מהשמש והכל כואב לי, עדיין בא לי לגלוש".

למרות כל הנפילות? בטח יש רגעי שבירה.

"אם אני לוקחת עשרה גלים, למשל, בשמונה אני יכולה ליפול או לא להצליח. זה חלק מהגלישה. וכן, יש ימים שבהם כלום לא הולך. אז אני יוצאת מהמים, נרגעת, אוכלת משהו ונכנסת חזרה. בדרך כלל אני לא אוותר".

הרומן שלה עם הים התחיל דווקא בנפילה גדולה, כשאבא לקח אותה על הגלשן שלו בגיל 5. יוחאי הוא מטפס הרים וחובב ספורט אקסטרים בעצמו, אבל לקח את הילדה לים כי "לא רציתי שהן יעסקו בטיפוס הרים, זה מסוכן מדי". זה נגמר בראש פתוח, כשהגלשן נתקע לענת בראש. אבל בתוך כמה ימים האב החזיר אותה למים, למנוע טראומה, וכעבור שנה החלה לגלוש באופן מסודר. מאז היא שם, "גולשת, מבלה, יושבת, מסתכלת על הים ולומדת אותו", היא אומרת. "גם אם אני לא אהיה גולשת מקצועית אני אלמד גלישה או אעסוק במשהו אחר שקשור בים. אני לא אעזוב אותו".

מודל לחיקוי מקרב הגולשים המקומיים אין להן; הענף, כאמור, הצמיח מעט מאוד כוכבים, ומקרב הגולשות עולה רק שם אחד, זה של מאיה דאובר, שבלטה בתחרויות בינלאומיות בשנות התשעים והיתה סגנית אלופת אירופה. את הליליאוריות הרִיק הזה דווקא מפעיל. "לפעמים, ברגעים החלשים, אני חושבת על זה שבארץ אין גלים נורמליים, שהמתחרות שלי בחו"ל מתאמנות על גלים הרבה יותר גבוהים ויהיה לי יותר קשה להגיע לרמה שלהן, אבל עדיין אפשר להצליח", אומרת ענת. "והעובדה שאין כאן מודל של אשה גולשת שהצליחה רק מגדילה את הרעב שלי. הידיעה שאני ונועה הראשונות שיעשו את זה — זה נותן לי דרייב מטורף".