עקב בצד אגודל

1. נתוני פתיחה

הנכס: בית אבן עתיק בשכונת עין כרם בירושלים, 160 מ"ר עם גינה של 65 מ"ר.

"עתיק": הבית נבנה בתקופה העותמנית, ככל הנראה סביב 1880, אולם מה שמתחתיו מוכר על ידי רשות העתיקות כאתר מתקופת בית שני (ועל כך נרחיב בהמשך).

בני הבית: אוריה (38), אמנית, סטודנטית לתואר שני בתרפיה באמנות ומורה לאמנות ולכתיבה; בן זוגה טל (52), בעל סטודיו "לוטה" לעיצוב גרפי; ארבעה ילדים; הכלב מסי (על שמו של שחקן הכדורגל הארגנטינאי), והארנב ארנב.

בנם של אוריה וטל בחדר הילדים. “החדר הזה הוא מערה, התקרה בו גבוהה מאוד וכולו אבן חשופה“ צילום: עמית שעל

עין כרם: שכונה בפאתיה הדרומיים־מערביים של ירושלים, המיושבת מאז התקופה הכנענית (יותר מ־3,000 שנה). ההרים, העמקים והיערות המקיפים אותה וניתוקה היחסי מן העיר מעניקים לה צביון פסטורלי, שמחוזק על ידי בתי האבן השוכנים בה. עין כרם היא אתר ייחודי בחשיבותו עבור שלוש הדתות, אבל חרף מעמדה הדתי וההיסטורי היא אינה מוכרת כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו; נציגיה החלו בהליך הרישום לקבלת ההכרה בה רק בתחילת השנה, במטרה למנוע תנופת בנייה חדשה שאיימה לשנות את אופייה. כצפוי, ההליך מעורר רוחות מהעבר שכבר הגיעו לאו"ם: באפריל הגיש ארגון "פליטי עין כרם וצאצאיהם" התנגדות לתהליך בטענה כי מדובר ב"ניסיון גניבה של מורשתה הערבית של השכונה", שהיתה כפר פלסטיני עד 1948.

מבט מהסלון לעבר המטבח. “לא קיים בבית אף קיר ישר” צילום: עמית שעל

התקציב: התכנון המקורי עמד על 400 אלף שקל, אבל שלל אירועים בלתי מתוכננים שנבעו מאופיו העתיק של הבית הגדילו משמעותית את ההוצאה, שהסתכמה בכ־1.2 מיליון שקל.

2. תנאים טובים מול עומק רגשי

הבית הציג מגוון אתגרים תכנוניים: החל במבנה הקשתות ("אין בו אף קיר ישר, ולא בכל מקום אפשר להציב ארונות, או מדפים, או לתלות תמונות"), דרך מיעוט פתחים חיצוניים להזרמת אור ואוויר, וכלה בריבוי מעברים רחבים המקשים את הפיכת החללים לחדרים קונבנציונליים.

המטבח. ארון ויטרינה שפורק לשניים צילום: עמית שעל

למעשה, דבר בבית אינו קונבנציונלי או מובן מאליו — בייחוד לא עבור משפחה עם ילדים קטנים, שהתגוררה לפני כן בבית גדול עם חצר רחבת ידיים. את ההחלטה לעבור לבית קטן יותר מתארת אוריה כ"החלטה אמוציונלית לא קלה. בחרנו לוותר על תנאים יותר טובים לטובת משהו שיש לו עומק רגשי". למרות שהתמודדה עם בית רווי תוספות בנייה והגבהות, שבו רב הנסתר על הגלוי, לא נבהלה: "כשנכנסתי לכאן בפעם הראשונה הרגשתי שקיבלתי במתנה טלסקופ, שהאי־ ידיעה הזו לא מפריעה לי בעיניים".

עם רכישתו של הבית, לפני כארבע שנים, החלה אוריה בתכנון שיפוצו, שנמשך בסופו של דבר כתשעה חודשים — "ארבעה חודשים חפירות, חמישה חודשים בנייה" — והסתיים עם לידתה של הבת הקטנה.

חדר השינה של בני הזוג. המיטה, ברוחב 2.5 מטרים, תוכננה במיוחד למידותיו של החדר כך שאי אפשר להוציאה ממנו. “תפרתי לה מצעים וכיסוי מיטה במיוחד”, אומרת אוריה צילום: עמית שעל

3. עקרונות מנחים

העיקרון הראשון שהנחה את אוריה בתכנון השיפוץ היה שימוש בחומרים קיימים והימנעות ככל האפשר מחומרים חדשים. "לבית כזה לא נכון להכניס חומר גלם חדש", היא מסבירה. "במשך כל תקופת השיפוץ הסתובבתי עם פנקס שציירתי בו רישומים של כל הרהיטים שלנו, כולל מידות מדויקות; כל פריט הותאם במדויק לפינה מסוימת בבית". כך, למשל, רוחבו של אחד מקירות המטבח סותת בהתאם לארון ויטרינה שאוריה מצאה ברחוב. היא מספרת שלא רצתה מטבח סטנדרטי, ואכן, במטבח הפונקציונלי המלא של בני הזוג אין מגירות עם מנגנוני סגירה שקטה: את מקומן מחליפים שני ארונות ויטרינה שפורקו כל אחד לשני חלקים ומהווים את בסיס המטבח, ונראים כאילו היו שם מאז ומעולם.

העיקרון השני היה תכנון מבוסס תהליך עקב בצד אגודל, לפי תכתיביו ומידותיו של הבית. "לא עשיתי תכנון", מבהירה אוריה, "עשיתי את מה שהבית הכתיב. שום דבר לא היה מובהק עד הסוף: תוך כדי עבודה קילפנו וקילפנו עד שהגענו ליסוד, ורק אז עשינו את ההחלטות".

חדר האמבטיה. אמבטיה מחנות יד שנייה בחולון, ארון כיור ששימש בעבר לאחסון גרמופון ומוזאיקה מעשה ידיה של אוריה צילום: עמית שעל

תהליך הפשטת הבית לווה בהתייעצויות עם קונסטרוקטורים בקשר לשבירת חגורת הבטון שהצרה את חדר השינה של בני הזוג, עמוד שנחשד כתומך (ולא היה), והרצפה שהיתה מוגבהת באופן משמעותי. "פתחנו את כל מה שהיה אפשר", מסכמת אוריה. "בא לפה קונסטרוקטור, ואמר לנו עד איפה אפשר לפתוח. גירדנו ממש הכל, עד שנשארנו עם השלד. זה מאוד שונה מתכנון אדריכלי: נדרשנו להקשיב לבית, לזוז תוך כדי הקשבה ודיבור, לנהל איתו דיאלוג. היו פה המון סימני שאלה. חדר השינה שלנו, למשל, עוטר בחגורת בטון שהורידה בערך 3–4 מ"ר מהבית. הקונסטרוקטור הראשון שהבאנו אמר לנו שאי אפשר לגעת בה כי היא תומכת ועשויה מבטון מזוין. בדקתי, וראיתי שזה בטון רגיל, לא מזוין. הורדנו את הבטון וככה הסתדרנו. היו חסרים לי 30 ס"מ במטבח, לא היה לי מקום. ממש לקראת סוף השיפוץ נחשפה מעין גומחה במטבח שנתנה לי בדיוק את אותם 30 ס"מ אבודים".

הירידה למקווה. “הידיעה שלפני 2,000 שנה חיה משפחה בבית הזה היא בעלת עוצמה רבה. צילום: עמית שעל

4. ארכיאולוגיה באמצע הסלון

עוד לפני גומחת הסתרים, במהלך הנחת מערכת האוורור המשמשת את חללי הבית הפנימיים, נחשף אוצר היסטורי מתקופת בית שני. "הפועלים חפרו, ופתאום גילו משהו מתחת לקרקע", מספרת אוריה. "הבנו שיש פה משהו, אבל זו עין כרם, בכל בית יש באר, אז אתה לא חושב שיש לך משהו יותר משמעותי מזה. עצרנו את העבודה עם המכשירים הכבדים ועברנו לחפור בידיים. באיזשהו שלב הבנו שיש פה משהו והודענו לרשות העתיקות. ההתכתבות איתם היתה ארוכה: הזמנו אותם, שלחנו להם תמונות, סרטון — ואז הגיע לכאן הארכיאולוג הראשי של מחוז ירושלים, והיה מאוד נרגש. הם השלימו את החפירה, מצאו כלי אבן שמשמשים לטהרה, מיינו אותם עם הילדים ולקחו את מה שיש לו ערך.

"ההתקשרות איתם היתה מאוד נעימה ומוצלחת. בתחילה חששנו שילאימו לנו את הבית, אבל זה לא קרה: הם באים, מתעדים, מצלמים, משרטטים, חופרים, מנקים, לוקחים את הממצאים, הכל לצורך המחקר, ומוציאים איזה אישור שאין להם דרישות נוספות בעניין החפירה הזו. הם מאוד ביקשו שנסכים לעשות מסיבת עיתונאים, כי חשבו שיש בזה עניין לציבור. הסכמנו, כי אנחנו חושבים שזה חשוב, החוויה העמוקה שלנו היא שהדבר הזה לא שייך לנו אלא להיסטוריה, והוא צריך להיראות".

טל ובתו על הספה בחצר צילום: עמית שעל

כיום אפשר לגשת למקווה באמצעות פתח ברצפת הסלון, שמוגן על ידי שתי כורסאות המונחות עליו. מדי פעם, במסגרת אירועים ופסטיבלים, הם פותחים אותו לקהל הרחב: "זה מקל עלינו, כי אנשים כל הזמן רוצים לראות וזה נוח בלעשות את זה במרוכז. זה חלק מהמחויבות שלנו; אנחנו מרגישים שהדבר הזה, שהיה מכוסה 2,000 שנה והתגלגל לפתחנו, שייך לכל. לפעמים אפילו מלווה אותנו התחושה שזה בכלל לא צריך להיות בית פרטי". ביתם של בני המשפחה ייפתח לקהל הרחב ב־23 באוקטובר בין השעות 8:30–11:30, במסגרת פסטיבל "בתים מבפנים — ירושלים” (ראו מסגרת).

5. משפחה צעירה בבית עתיק

הבית מציב לא מעט אתגרים פרקטיים, מסבירה אוריה: "למשל, אין בו אף קיר ישר ואי אפשר להציב ארונות או מדפים או לתלות תמונות בכל מקום. מעבר לכך, כשלכל חדר יש 3–4–5 פתחים וכל חלל מגורים הוא גם מעבר לחדר אחר, נדרשים טקסים מסוימים: צריך לדפוק בדלת, לדעת מתי לעבור מהיכן ומתי לא. זה לא מתאים לכל משפחה, צריך לאהוב את היחד הזה, אחרת זה הופך מאתגר כשיש הפרה מתמדת של המרחב האישי ומושג הפרטיות נזיל. זה דורש הקשבה ורגישות מתמדת. אבל זה ללא ספק הבית המושלם למשחקי מחבואים וקרבות אבירים.

פינת העבודה. “לבית כזה לא נכון להכניס חומר חדש”, אומרת אוריה צילום: עמית שעל

"בחדר של הילדים יש מערה, התקרה בו גבוהה מאוד וכולו אבן חשופה. זה מרחב נושם, הקירות משוחחים. לאורך תקופה ארוכה היה לנו משחק כזה: היינו שוכבים לפני השינה ומתבוננים באבני התקרה בחדר הילדים ומוצאים בהן חיות ופרצופים — חלקם מצחיקים, חלקם קצת מפחידים.

"סמוך לגילוי המקווה, ולאורך זמן, היתה תופעה משונה: כל פעם שפתחנו את דלתות המקווה בלילה, מישהו מהילדים התעורר בצד השני של הבית. בשבועות הראשונים, להם וגם לנו היה לא קל להירדם בלילה, התחושה היתה שהבית הוא ישות חיה, נושמת, מדברת, מלאה סימנים.

"הידיעה שלפני 2,000 שנה חיה משפחה בבית הזה היא בעלת עוצמה. היא מלווה אותנו לרגעים, היא מסקרנת. מי הם היו? איך הם חיו? מי טבל במקווה הזה? למה שימשו לפני 2,000 שנה הכלים שנמצאו בחפירה ואנחנו מחזיקים היום, בידיים קטנות?".

הבתים נחשפים

בסוף השבוע (22–24 באוקטובר) יתקיימו בירושלים, זו השנה התשיעית ברציפות, אירועי "בתים מבפנים — ירושלים". רשימת הבתים והסיורים הענפה כוללת, בין היתר, יום עיון מקצועי בהשתתפות האדריכל האמריקאי מייקל ארד, שתכנן את אתר ההנצחה לזכר קורבנות מתקפת הטרור על מרכז הסחר העולמי בניו יורק; סיור מקצועי אל מאחורי הקלעים (שטחי התפעול) של תיאטרון ירושלים; סיור בגינה הקהילתית של מוזיאון הטבע, ועוד. עם הבתים שייפתחו נמנים בית שרלוט ברגמן המנוחה, מהתורמות החשובות של מוזיאון ישראל, ששוכן בתוך קמפוס המוזיאון ומשמש בית ליצירות אמנות מקוריות של פיקאסו, שאגאל ועוד; ובית תבור המפואר, שתוכנן על ידי האדריכל קונרד שיק עבור משפחתו שחיה בו בשנים 1882–1901, ומשמש כיום כמכון השבדי לתיאולוגיה. batim.itraveljerusalem.com